האיגרת השבועית

1. מדברים על תיאטרון החדר: אלון אבוטבול.

אלון אבוטבול, שחקן, במאי ומורה, מדבר על לימודיו בתיאטרון החדר: כל מה שהוא עושה היום מתכתב בדרך זו או אחרת עם חווית הלימוד בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

--------------

2. הצלחה

הצלחה היא לעולם אישית. זוהי הסכמתו של אדם למעשיו שלו בעבר, ובהווה, וקבלתם על בסיס השקפת העולם המועדפת עליו, שהיא לא רק אישית, אלא משותפת לו ולאחרים. מכאן אפשר גם לגזור אפשרות נוספת: אדם מצליח הוא תמיד זה שיכול לקבל את עצמו, ולאו דווקא זה שאחרים מקבלים אותו.

(המעגל הפתוח, עמ' 87)

זוֹ הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה. הִיא מִן הַפְּקַעַת הִתִּירָה

אֶת חוּט מַבָּטִי הַמֵּבִין רִאשׁוֹנָה.

עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת  מַאֲמִינוֹת כָּרַכְתִּי סְבִיבָהּ

לְהוֹבִילֵנִי בַּזָּוִיּוֹת הַיְשָׁרוֹת שֶׁל הָעִבְרִית.

אֶת רֹאשִׁי הִרְכַּנְתִּי בְּצִפִּיָּה צַיְּתָנִית

כְּשֶׁגִּהֲצָה לְצַמּוֹתַי סְרָטִים כְּחֻלִּים וּלְבָנִים

עַל דֹּפֶן הַקֻּמְקוּם, מֻרְטָבִים בְּרֹק פִּיהָ.

זוֹ הָאֶצְבַּע הַנִּסְדֶּקֶת מִכֵּלִים,

הַתּוֹפַחַת מִמַּכְאוֹב,

הַגִּדֶּמֶת.

תְּמוּנָתָהּ מֵעַל מִטָּתִי.

מִמֶּנָּה נוֹלַדְתִּי.

היא מִזְדַּקֶּפֶת לְעֻמָּתִי וּמוֹרָה לִי

אֶת הַדִּבֵּר הָרִאשׁוֹן:

פֹּה.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. הערה: הגישה אל המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה כיצד היינו מתייחסים אליו?)

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה".

מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות איתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו.

כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולמות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם – רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה. 

...גם במקרא היחס אל האישה כאל קניין הוא לא חד-משמעי. יתכן כי הוא הדבר העולה מתוך הכתובים, כמצב שהיה רצוי למחבר הספר, אבל במקומות רבים נמצא את האישה מתמרדת, מורדת, עומדת על דעתה ופועלת באופן עצמאי:

חווה אוכלת מפרי עץ הדעת (בראשית, ג', 6).

שרה אשת אברהם מטילה ספק בנבואת המלאכים על כך שיהיה לה בן בגילה המופלג (בראשית יח' 12).

רבקה אשת יצחק מתכננת את סידורי הבכורה במשפחתה (בראשית כז', 15). יעל אשת חבר הקייני הורגת את סיסרא (שופטים ד', 21).

נשים היו נביאות כגברים:

מרים הנביאה, שמות טו, 20.

דבורה, נביאה ושופטת – שופטים ד', 4, 14.

חולדה הנביאה, מלכים ב', כב, 14.)

במהלך המאה התשע-עשרה המציאה החברה הויקטוריאנית את האישה מחדש כיצור פאסיבי וצייתן. כך קיבלנו אותה כמורשת. אבל לא כך היה הדבר בעבר. בימי הביניים האישה היא אישיות עצמאית ובעלת זכויות. המאה הארבע-עשרה היא תקופה טובה למעמד האישה. נשים תפסו מקום מרכזי בחברה, בכלכלה, בפוליטיקה. הן היוו כוח עבודה שווה לגברים, הן ניהלו עסקים, עמדו בראש צבאות שיצאו למלחמות. זו הייתה תקופת המגפות הגדולות שהמיטו אסון דמוגרפי על אוכלוסיית אירופה. הנשים היו הכרחיות ככוח מפצה על אובדן ידיים עובדות. מאוחר יותר, במאה החמש עשרה, כשהחלה הפריחה הכלכלית באירופה, והנשים שוב לא היו דרושות ככוח עבודה, היו אלו הנזירים ואנשי הכהונה שיצרו את דמות האישה המרשעת, המכשפה, המסוכנת. אימת הואגינה רדפה את הגברים הללו לא פחות מתאוות הבשרים שלהם. החברה הקומוניסטית התייחסה אל האישה כשווה לכל דבר. במלחמת העולם השנייה, כשהגברים יצאו לחזית, היו אלו הנשים שנרתמו למאמץ המלחמתי. כשנסתיימה המלחמה החזירו אותן אל המטבח וחדר הילדים.

התכונה ההיסטורית המרכזית של המקרא היא להתייחס אל האישה כאל קניין, אבל החוויה האישית של גיבורי הסיפור עשויה להיות שונה בתכלית.

מונולוג אנפאזה – המשך

חוּלִי אָרֶץ זֶה הַמָּחוֹל שֶׁלְּךָ אֱלֹהִים

מְזִיזִים בִּשְׁבִילְךָ אֶת הַזַּיִן הַנִּמּוֹל כְּמוֹ לוּלָב

לְמַעְלָה לְמַטָּה לַצְּדָדִים וְקָדִימָה

רוֹשְׁמִים וִדּוּי בָּאֲוִיר בִּשְׁבִילְךָ:

מַחְשָׁבוֹת צוּרוֹת

חֻקֵּי הַיְקוּם שָׁמַיִם וָאָרֶץ

חֻקֵּי אָדָם לֵדָה וּמָוֶת.

בּוֹא תִּרְאֶה אוֹתִי,

אֲנִי רוֹצֶה לְהַרְאוֹת לְךָ אֱלֹהַי שֶׁלִּי

אֶת יְצִיר כַּפֶּיךָ, יֵשׁ לִי בֶּטֶן יֵשׁ לִי עַכּוּז וְגַב

נַאי לוֹבֵשׁ מִכְנָסַיִם וּבְתוֹכָם יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ רַךְ וְחַם

גַּע בִּי גַּע בִּי

  דָּפַקְתִּי חָזָק מַהֲלֻמּוֹת בַּעֲקֵבַי עַל הָאֲדָמָה

עַד שֶׁיָּכֹלְתִּי לְשַׁלְשֵׁל אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי לְמַעֲמַקֵּי הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ,

עַד שֶׁנָּגַעְתִּי בַּלַּבָּה הָרוֹתַחַת שָׁם

בַּחֹשֶךְ בַּחֹשֶךְ.

  בָּרַחְתִּי, סָטִיתִי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר

הָיִיתִי הַפַּרְפַּר הָאָדֹם וְהַכֶּתֶם הַצָּהֹב בִּקְצֵה סַרְגֵּל חַי,

טוּר כּוֹבָעִים, טוּר כְּתֵפַיִם וּמִכְנָסַיִם שְׁחוֹרִים.

שִׁגְעוֹן הַסֵּדֶר לֹא תָּפַשׂ אוֹתִי לְמַזָּלִי

וְהָלַכְתִּי הַרְחֵק הַרְחֵק

  לָבַשְׁתִּי שִׂמְלַת קְטִיפָה אַרְגָּמָן שֶׁהִמְתִּינָה לִי

לְמַרְגְּלוֹת הַר.

עַכְשָׁו אֲנִי נַאי וְנַאי מוּכָן לְשַׂחֵק אִתְּךָ בְּכַדּוּר

תְּפֹשׂ אוֹתִי אֱלֹהִים, אֲנִי כַּדּוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ הִשְׁלִיךְ אֵלֶיךָ

וּבְתוֹכוֹ מְפַרְפֵּר לִבִּי.

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

4. קארין והקטינה

כתבה וביימה: שני קינסטלר

קארין: ליאור ג'ייקובס. הקטינה: מיכל גיל

קארין - אישה בשנות השלושים לחייה.

קטינה - אישה צעירה. פיה חסום.

קארין:

גם אני הייתי בת עשרים. יש הכול בגיל הזה. בגיל הזה קראתי לעצמי דיג'יית. התרוצצתי, סיפרתי, הפצתי, הכול, כדי שאנשים יבואו. מגיעים עשרה. טוב, לכמה כבר אפשר למצוץ? הם השפוטים שלי. הם נעים על הרחבה, מביטים בי ומזילים ריר. מחכים שאסיים. לאט לאט הם מוותרים, כמה מפתיע. אז זה רק אני, והמנהל, הוא נותן לי סימן שאפשר להפסיק ומתיישב על הבר, איזה מזל. אני לוקחת את התיק וחוזרת הביתה עם כל השדרים המיניים האלה, ומה שנותר לי לעשות זה פשוט לאונן. שנים שאני מאוננת ותמיד זה מוצלח. בזה אני טובה. אם הייתי מזמינה את כולם לזה, הם היו באים... נכון? נכון יקירה? נכון? לזה הם היו באים?" (עושה מופע חשפנות קטן)
I wanna be loved by you, just you, and nobody else but you..
 I wanna be loved by you, alone… boop boop be doop..

(מתיישבת על הקטינה)
"איך אני אוהבת להיות למעלה, לרכב ללא שליטה ובלי מעצורים. המושכות בידיים שלי ואני דוהרת, ודוהרת, ודוהרת - לאן שבא לי. עד שאני, והסוס שלי הופכים ליצור אחד בלתי נשלט, שרץ בכל הכוח, עד שהפרסות שלו נשחקות, עד שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו. ומסביב הכול טורקיז ובורדו. ואני פוקחת את העיניים ושוב אני לבד. (שתיקה)

איך הם אומרים לי? היי, דיג'יי, תשימי לי שיר. את כל כך יפה ואני רוצה לאהוב אותך ולהידבק בך ולאהוב את עצמי כמו שאת אוהבת את עצמך!

בואי. תידבקי בי. קחי ממני מה שאין! בואי נראה אותך, אוהבת אותי ! את בדיוק כמו כולם עוד סוס שאוהב שרוכבים עליו, ונשבר לי כבר הגב מכם! נשבר לי מהמשחק הזה! מה אני כבר רוצה? מה? חיבוק. מילה טובה. קיצי בגב. מה כבר ביקשתי.

קטינה (מסירה את כיסוי הפה):

צודקת. מגיע לך. אבל לצערי, הזמן שלנו להיום נגמר. בשבוע הבא נעשה לך קיצי?

1. אין

אין לי מילים לתאר את האין

אז אמציא מילים חדשות

כמו באפלת היער או באוקיינוס

אצרוף תחושות ורגשות

להב העט יפנה לחזה

ואמהל את דמי בדיו.

זרמים של חשמל יעשוני מעורפל

ואחלום מה שיכול היה להיות

אז אקצוץ אצבעות

בהונות וגפיים

לשון ומיתרי קול.

אהיה אז לאין,

אהיה אז למים,

ואודה שאינני יכול.

--------------

2. תיירות פנים

לו יכולתי להיות שקוף

להסיר את העור מהגוף –

אני מפחד לפתוח בפניכם

את הלב

לשים את הדם והרוק והזרע

על הדף.

לא משום שאינני רוצה

לומר דברים של אמת

משום שאינני רוצה

לחצות את הסף

ומה יקרה לי כשהעט כמו

חרב יחדור לי ללב?

זה התוכן הפנימי שיתפזר

ועליו אני כואב.

רוחות קדים

העיפו את הערב

נשאו אותו לעבר המדבר

והייתי והלכתי ולא שבתי

גרגר עפר אשוב

בבוקר של מחר.

(סמדר שרת, שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999) 

כשאורי התחיל ללכת לגן לא הייתה ברירה אלא לקנות גם לי מכונית. בעלי, שהוא שר התחבורה בבית, אמר : "אני אשיג לך מכונית ממש בשבילך". ואכן, אחר צהריים חם אחד בסוף חדש אוגוסט הוא הזמין אותי בסבר פנים חגיגי לחנייה. שם היא עמדה, יפיפייה אחרי שרות צבאי ושיפוץ כללי כרמלה-כרמל רום מודל 81.

מאותו יום כרמלה ואני התחלנו לגדל יחד את הילדים. בבוקר לקחנו את איציק לבית הספר, את רעות לגן תמי, את אורי לגן אילנה ואותי לגן שלי. בצהריים אותי מהגן, את אורי מגן אילנה, את רעות מגן תמי, ואיציק תודה לאל חוזר הביתה לבד. אחרי הצהרים: איציק לחוג ג'ודו, רעות לחוג תנועה ואורי לג'מבורי, ובחזרה, אורי מהג'מבורי, רעות מחוג תנועה ואיציק מחוג ג'ודו. בערב אסיפת הורים, חגיגה בגן, סדנא לחנוכה, לפורים, ליום המשפחה ועוד,

ופעם בשבוע ביום שישי בבוקר כרמלה ואני נוסעות יחד לאוניברסיטה. כך חיינו כרמלה ואני בשגרה נעימה. עד ש...

יום אחד החלטתי לעשות יום כיף לקחתי את חברתי הטובה רחל ונסענו ליפו לשוק הפשפשים. שם ברחוב יפת פינת אבולעפיה עצרנו רק לרגע כדי לקנות מאפה. כשחזרתי לכרמלה ניסיתי להניע אך היא השמיעה מין קול שכזה: חחחחח. ניסיתי שוב וכרמלה בשלה: חחחחח. נו, לא הייתה ברירה. הזעקתי את בעלי שהוא גם המומחה למכוניות תקועות במשפחה. איך שהוא הגיע הכניס את המפתח סובב אותו וכרמלה נענתה לו בקול שוקק טררררר. "זה הכל עניין של מגע" אמר. כן מגע לא מגע  אני הבנתי: כרמלה לא אוהבת שינויים.

מאותו יום דבקנו כרמלה ואני בשגרה המוכרת. בבוקר לקחנו את איציק לבית הספר, את רעות לגן תמי, את אורי לגן אילנה ואותי לגן שלי. בצהרים אותי מהגן, את אורי מגן אילנה, את רעות מגן תמי ואיציק תודה לאל חוזר הביתה לבד, ואחרי הצהרים איציק לחוג ג'ודו, רעות לחוג תנועה ואורי לג'מבורי, ובחזרה אורי מהג'מבורי, רעות מחוג תנועה ואיציק מחוג ג'ודו, ובערב אסיפת הורים, חגיגה בגן, סדנא לחנוכה, לפורים, ליום המשפחה ועוד, ופעם בשבוע לאוניברסיטה. ובלי שינויים.

יום אחד עשינו את ההחלטה הגורלית לעבור לגור ברעות. שר התחבורה שלי אמר: "את לא תוכלי כל יום לנסוע מרעות לעבודה על אוטו פיברגלס. אני אקנה לך משהו אמין", ואכן בתוך כמה ימים קיבלתי אוטו חדש: פורד פייסטה בצבע חרדל עם נמשים בצבע חלודה. זהו, היינו ארוזים ומוכנים לעבור אבל את כרמלה לא הצלחתנו למכור.

ביום האחרון כשהגיעו המובילים, מרים וישראל, חברים טובים, באו לעזור. הכול היה ארוז ומוכן למעבר, רק את כרמלה לא הצלחתי למכור. הסתכל ישראל על כרמלה ואמר: "את יודעת מה, חוה? תשאירי לי את המכונית ואני אמכור לך אותה". מייד הכנתי שני שלטים למכירה, אחד לקדימה ואחד לאחורה, הדבקתי לכרמלה ומסרתי אותה לישראל עם הניירות והמפתחות.

כעבור שלשה חדשים הגענו לביקור אצל מרים וישראל. איך שאנחנו נכנסים תופסת אותי מרים גוררת אותי לחצר האחורית ואומרת לי: "שתדעי לך, הוא בחיים לא ימכור אותה", ומצביעה על החנייה. שם, בחנייה הסגורה, עטופה בשמיכה חדשה ולא מוכרת, שכבה לה כרמלה. ומרים חוזרת ואומרת : "שתדעי לך, ישראל לעולם לא ימכור לך אותה. כל בוקר, איך שהוא קם, הוא לוקח את הקפה, ניגש אליה מוריד ממנה את השמיכה נכנס פנימה מניע אותה ויושב שם עד שהוא גומר את הקפה. כשהוא גומר, הוא מכבה אותה, מכסה אותה והולך לעבודה. ובערב כשהוא חוזר הוא גומר את ארוחת הערב לוקח את הקפה ניגש אליה מוריד ממנה את השמיכה נכנס פנימה מניע אותה ויושב שם עד שהוא גומר את הקפה. כשהוא גומר, הוא מכבה אותה, מכסה אותה והולך לישון. וכך כל יום. שתדעי לך הוא לא מתכוון למכור אותה".

ישראל יצא אחרינו לחנייה כשהוא מרעיף מבטים אוהבים לעבר כרמלה המכוסה היטב. ראיתי שכרמלה בידים טובות. הסתכלתי סביב ראיתי את בריכת השכשוך של ישראל מונחת בחצר, ומכיוון שראיתי שכרמלה כבר בידיים טובות אמרתי לישראל: "אתה יודע מה? בוא נחליף. אתה תיתן לי את הבריכה ותקבל את כרמלה". ישראל הסכים. מאז לילדים שלי הייתה בריכת שכשוך ולכרמלה היה את ישראל.

כעבור כמה שנים באחד בביקורים אצל מרים וישראל, כדי שיחה אומר ישראל: "את יודעת חוה, קיבלתי קידום בעבודה עם רכב צמוד אולי את רוצה את כרמלה בחזרה? עוד לפני שהספקתי לענות ענה שר התחבורה שלי: " לא תודה, אין צורך, אנחנו לא יכולים להחזיק עוד מכונית." נו..., נסענו הביתה. הגענו. ליד הבית מחכים לנו יעקב ורבקל'ה.

ותדעו שיעקב ורבקל'ה באים אלינו כדי לריב וכשהם מסיימים, הם הולכים הביתה להתפייס.

הפעם רבקל'ה באמת צודקת. יש להם רק מכונית אחת בה נוסעת ורבקל'ה מהבית לעבודה.

יעקב נוסע לעבודה שלו על טוסטוס. אבל חורף ורבקל'ה אומרת, בצדק: "לא השקעתי בך כל כך הרבה שנים כדי להפוך לאלמנה. להפוך לאלמנה מילא. ואם תהפוך לנכה? אתה חושב שיש לי חשק לטפל בנכה? תיסע באוטובוס". יעקב מצד שני אומר: "אני לא אקום שלש שעות קודם כדי לנסוע באוטובוס נסיעה של עשר דקות".

"יש!", התערבתי, "כרמלה, כרמלה בדיוק תתאים לך יעקב. תתקשר לישראל כרמלה פנויה תמורת חמש מאות שקל ייתן לך אותה אבל תתמקח". בו במקום הרים יעקב טלפון לישראל ואחרי מו"מ קצר קנה את כרמלה בחמש מאות שקל. עכשיו היה ליעקב ורבקל'ה נושא חדש לריב עליו. יעקב רצה ללכת לכרמלה, ורבקל'ה רצתה ללכת הביתה להתפייס.

באחד הימים הגעתי ליפו, למשרד של יעקב. "תגיד, מה עם כרמלה?" שאלתי. יעקב בשמחה רבה לקח אותי למגרש החניה, שם עמדה לה כרמלה של יעקב, נקיה יפה ומצוחצחת ולצידה אחותה התאומה והמוזנחת כרמליטה. "מה זה?", שאלתי את יעקב. "זה בסדר", ענה, "זה לחלפים". מסתבר, שיעקב קנה מכונית נוספת לחלפים לכרמלה וכמו מנתח מומחה הוא משתיל בכרמלה את אבריה הבריאים של כרמליטה: רדיאטור, קרבוראטור, דיסטיביוטר ועוד. ראיתי שכרמלה, שוב, בידים טובות.

אחרי כמה שנים הזדמנו אלינו הביתה מרים וישראל ויעקב ורבקל'ה. "תגיד מה קרה בסוף עם הכרמל", שאל ישראל את יעקב. "אה", אמר יעקב "מכרתי אותה".

"בכמה", שאל ישראל.

"באלפיים" ענה יעקב.

ישראל כמעט נחנק. "איך? מה?"

- "יום אחד נסעתי ביפו, ברמזור עוצרת לידי מכונית, והנהג שואל: מוכר? אמרתי כן, בכמה? זרקתי 2000 והוא הסכים. עצרנו בצד, נסענו לדואר ועשינו העברת בעלות".

מסתבר שהקונה היה מישהו שרצה מכונית ישראלית לתערוכה. כשראה את כרמלה החליט שזהו זה וקנה אותה בלי להתמקח באלפיים שקל. צבע אותה, שם לה ניקלים חדשים והציג אותה בכניסה לתערוכה, על במה מוגבהת עם שלט שמספר על ייצור המכוניות בישראל.

"איפה היא עכשיו?" שאלתי את יעקב.

"כשנגמרה התערוכה", אמר יעקב, "הגיע מנוף להוריד אותה מהקוביה, כשהרים אותה החליקה כרמלה, נפלה, והתפרקה לאלף חתיכות".

יהי זכרה ברוך.

(חוה בן-צור, מספרת סיפורים, חברת "המליאה" בתיאטרון החדר, 0507-455-443)

הם מתייצבים על משמרתם

החקיינים

המזייפים

ומבקשי האמת;

מנפקים רגעים של אשליה,

רגעים של מתח ושמחה

ומציגים את מרכולתם תמורת תשלום.

הכוכבים,

הניצבים,

כולם עוסקים בהפקת דבר אמנות

ולעיתים גם דבר זנות

ומשווקים את סחורתם כמִבְצעים

על מנת להגדיל את התפוסה

וזו הבריחה מן המציאות העגומה.

(עריכה: יקיר בן משה)

בלבול גדול

שקועה עד לצוואר

מנסה לתקשר

אך מעלי עננה רובצת

חוסמת את מחשבותיי

אני צורחת

אך שום קול לא יוצא

לרגע מציפה אותי שמחה

אושר לא מובן לא מוכר

אני בוכה

מהרהרת, האם אני חולה

או אולי

אין תשובה

יורדת במדרגות לכיוון החצר

כמו רוח בין חדרים פתוחים וסגורים

כל כך קשה להרגיש

כל כך קשה לא

הכול נראה אחר

לא מכיל שום אפשרות

מלבד ריצה במעגל שלא נגמר

בניסיון לתפוס זנב בלתי נראה.

"מדוע אני עושה תיאטרון". היא לא ממש חברה שלנו אבל בלי ספק היא חברה בנשמה.
(העברה: שלי גורל. מההרצאות של ted)

צעדה בתל אביב 3.9.2011

צולם ו"נערך" ע"י סחבק. הופק בעזרתו הנדיבה של יובל בר און היקר. תיהנו, המשך יום מוצלח, בברכה, נתי אורנן, www.ornanati.com

"הדיקטטור הגדול" - הנאום האחרון. הנאום הנכון ביותר במאה העשרים ועד היום.

(העברה: רני אמיר)

הידעתם? עורבים חגים מעל בניין הכנסת. עורבים, תנשמות ושאר עופות דורסים וטורפים. במערב הפרוע ובכל שדות הקרב ההיסטוריים, הם סימן שמישהו גוסס שם למטה. האם הכנסת גוססת? האם היא כבר פגר? האם הם מריחים ריח של נבלה?

עורבים חגים מעל בניין הכנסת. עוף השמיים העביר את הקול. וזה המסר שקיבלתי:

הייתי כלב נחמד ותמים, עד שגייסו אותי לצבא והפכו אותי לחיה רעה. עכשיו אני קשור לשרשרת ארוכה תחת כיפת השמיים ליד חומת הכנסת. המחסה שלי הוא מלונה קטנה וצרה שבקושי אני יכול להכניס בה את גופי. צינוק תחת כיפת השמיים. בקיץ אני מתעלף מהחום. בחורף אני קופא מקור. הם מרעיבים אותי כדי שלנצח אהיה חיה רעה ורעבה, מאיימת על כל מי מבקש לעבור את החומה. חיות רעות עשו אותי חיה רעה. הכול בשם הביטחון הלאומי. בבוקר הם משליכים לי חתיכת בשר מרקיבה ואז באים העורבים. קצתי בחיי. אני מכריז על שביתת רעב עד מוות וכשגופתי תנוח על פני האדמה והעורבים יקרעו את בשרי המרקיב, רק אז אדע מנוחה. מסור דרישת שלום לחברים. עד יומי האחרון אנצור בליבי את זיכרון הכוך החם והנעים מתחת למדרגות בבית בפלורנטין. שם ידענו רגעים יפים של אושר.

שלך
אחיך

--------------

שלכם בצער ובאהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 09.09.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מאז 2002 ועדיין מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 17.9.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

יומן ההיריון שלי

ע"פ ספרה של הילה שרעף גלסר.

במהלך הכתיבה התפרסם היומן אחת לשבוע באיגרת השבועית של תיאטרון החדר בעריכת אמיר אוריין.

אישה נכנסת להיריון ומתכננת לידה טבעית. היא נתקלת בנורמות חברתיות המאיימות על חופש הבחירה שלה. במהלך ההיריון היא מגלה שהביקורת שלה אינה מופנית רק כלפי הממסד והחברה, אלא גם כלפי עצמה. כדי לחוות את חוויות הלידה כפי שהיא מבקשת, עליה להישיר מבט אל כאביה הנפשיים והפיזיים ולפרוץ את גבולות עצמה. בתוך הכאב הגדול היא מגלה בעצמה גם עוצמה ושמחה.

עיבוד למחזה: רינה לביא, הילה שרעף גלסר

משחק: הילה שרעף גלסר, בימוי: רינה לביא.

ייעוץ אומנותי: אמיר אוריין

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

יום חמישי, 8.9 בשעה 20:30, תיאטרון החאן, ירושלים. טל' להזמנות: 02-6303600.

אוהבת הילה

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף!
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

"‏מנחה בשישי" בתיאטרון החדר, יום שישי, 16.9.2011, בשעה 14:00.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

"יצאתי מההצגה עם טיפ טיפה חומר למחשבה ועם רצון מסוים לפרוץ את הגבולות ולשנות ולו גם משהו קטן אצלי בחיים" (תום אדיסמן, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, וכמובן התחלתי לשאול שאלות. המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. במופע אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

ההצגה הבאה: מוצ"ש, 17.9.2011, בשעה 21:00, בתיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה.

כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5185563, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.

מופע פלייבק אקו לגיוס מימון הוצאות המסע

כבכל שנה יוצאים חברי התיאטרון למסע הופעות ברחבי הארץ ומופיעים בהתנדבות בפני אוכלוסיות במצוקה, הנושא השנה הוא "בית". לקראת המסע נקיים מופע למימון הוצאות מסע. בתקופה בה רבים מאתנו יוצאים להפגנות מחאה אנו יוצאים לתמוך באוכלוסיות במצוקה, כאלה שחולמים על "בית" ולא יכולים להפגין. נשמח מאד אם תגיעו להופעה ותסייעו לנו לאסוף כסף למימון הוצאות המסע.

ניהול אמנותי והנחייה: יעקב דניאל. שחקנים: אייל ראדו, בועז דבי, גילי סער, הראל מוראד, יעל געתון, ירון אדלשטיין, מאיה הר ציון, מרב שפר, נועה בוקר, נורית קראוזה, עדי גולד, ענת שגב, ערן בן צבי, שי פיטובסקי. מוזיקאים: מוטי פרנסס, רועי כפרי. מאיירים: רחל קייני, תמיר צדוק

10.9 יום שבת , 21:00 , 50 שח, תיאטרון ערבי עברי ביפו

להזמנת כרטיסים 0508713662 או במייל yacoved@gmail.com 

רופאי חלום

שלום, שמי ליאור טדזר מפרויקט רופאי חלום, פרויקט המפעיל ליצנים רפואיים ברחבי הארץ. אנו עורכים כנס בינלאומי ראשון מסוגו בארץ בנושא ליצנות רפואית ורפואה, שיערך במרכז הכנסים במלון מעלה החמישה בתאריכים 23-26 באוקטובר.

כל המידע על הכנס מצוי באתרנו: http://dreamdoctorsconvention.org /

באתר ניתן לבצע הרשמה לכנס, ואף להזמין לינה במקום למעוניינים בכך. אנא צרו עימי קשר בכל שאלה או בקשה. בברכה, ליאור טדזר, פרויקט רופאי חלום, טל': 08-6282024.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - גם היום, גם מחר ובכל יום אפשר לבוא ולשמוע סיפור, בין צהרי היום לחצות הלילה. 50 ש"ח, ותאמינו לי - זה הסיפור הכי זול שמכרו לכם אי-פעם. (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

"יפות נפש עוצרת את המשק"

העולם דרך עיניו של יחצ"ן טייקונים. רני רהב נשאל ומשיב

יוחאי ספנדר: אין לי ארץ אחרת - החידוש

נטלי כהן וקסברג: לילה כלכלי (בעקבות הראיון של שרון גל עם דפני ליף)

דפני: (מניפה אגרופה בהפגנתיות למצלמה) צדק חברתי גם למיעוטים - לחרשים, לניצולי שואה, לדרוזים, לצ'רקסים, לבדואים, לחבשים, לשומרונים, ל... לסוג מהותי נוסף של מיעוט שנראה לי ששכחתי... (מנסה להיזכר)

שרון: לילה כלכלי לכולם, אני שרון גל הידוע בתעוזתו לשאול את השאלות הקשות ביותר, שאף אחד אינו מעז לשאול. כפי שאתם רואים...

דפני: איך יכולתי לשכוח את המיעוט הכי מקופח?! (מניפה אגרופה בהפגנתיות) צדק חברתי גם לגלעד שליט!

שרון: אכן. כפי שאתם רואים, מולי יושבת דפני ליף מנהיגת המחאה.

דפני: לא מנהיגה, מארגנת  

שרון: דפני, כמנהיגת המחאה, ברצוני לשאול אותך כמה שאלות לקראת מחאת המיליון - האם יצא לך לישון באוהל כמו כולם?

דפני: השבוע לא

שרון: האם זה כדי שתוכלי לישון עירומה?

דפני: מה? איך זה קשור ל...

שרון: אם תשני עירומה באוהל יש חשש שיגלו את הסוד שלך, שהוא כבר לא כל כך סוד...

דפני: אני לא מבינה על איזה סוד אתה...

שרון: הפייסבוק אצלנו בתוכנית מאוד דומיננטי, ולא פעם צצה שם השאלה - איך דפני ליף יכולה להנהיג מחאה אזרחית כשהיא לא מגלחת שערות בכוס? כלומר, לא ממלאת חובות בסיסיות שמצופה שכל אזרחית תמלא! האם יש לה לגיטימציה להוביל מהלך כל כך לא פשוט?

דפני: יש כל כך הרבה אנשים שקשה להם פה ואתה מוצא לנכון לבוא ו...

שרון: (קוטע אותה) אני בסך הכול מנסה להבין מי זאת מנהיגת המחאה שאנחנו מהללים ומלטפים

דפני: אני לא מנהיגה, אני בסך הכל . . .

שרון: האם זה הגיוני שמישהי שלא מגלחת שערות בכוס תהיה מנהיגת המחאה הזאת?

דפני: ואני משלמת מחיר על זה. וגם שילמתי בעבר, אבל...

שרון: (קוטע אותה) גילנו גם, שכשהיית בכיתה י"ב עודדת את חברותייך לכיתה לא לגלח בכוס

דפני: אני חושבת שהמצוקה כל כך רחבה, שהשאלה...

שרון: למה את לא מגלחת? הציבור שאת מובילה דורש לדעת! אני חושב שזו שאלה לגיטימית.

דפני: כי מגרד לי ושורף לי שם אחר כך! אבל אני מגלחת בבית השחי וברגליים, אני עושה שפם וגבות, איפה שאני יכולה, אני מגלחת. ואם לא היה שורף לי אחריי גילוח, גם בפות הייתי מגלחת. ועכשיו אני מתנצלת אבל אני צריכה ללכת.. (מתחילה ללכת, חגורה אוטומטית סוגרת אותה בכיסא)

שרון: עוד לא סיימנו את הראיון... (שולף ספר ופותח אותו)

דפני: (צועקת) תן לי ללכת!!! יש לי עוד לכתוב נאום של שעתיים וחצי!!!

שרון: (קורא) "דפני ליף, דפני איף, שערות מכאן עד לגוש קטיף, כששואלים למה השערות, עונה: שיהיה כבר שוויון בין זין לפות"  מתוך ספר המחזור שלך מכיתה ט'

דפני: אני לא זוכרת את זה

שרון: אז הנה, הזכרנו לך. העם דורש לדעת אם סיבת השערות בכוס היא פמיניזם קיצוני והרסני? או לחילופין סמל נסתר לאנרכיזם? האם סתם בחרת באוהל כסמל המחאה או האם יש כאן איזו משמעות נסתרת? למה מיקמת את האוהל שלך על דשא? האם מדובר במקריות בלבד? אלו שאלות לגיטימיות שהעם דורש לדעת.

דפני: העם דורש צדק חברתי!

העם: (מבחוץ) העם דורש דפני תגלחי! העם דורש דפני תגלחי!

דפני: (בבכי) אני מגלחת בצדדים. אני מגלחת בצדדים... (שרון מקרין תמונה של איבר מינה במסכי האולפן. היא בשוק) זה... מהפייסבוק שלי

שרון: זה נקרא לגלח בצדדים?! זה נוגע בטבור שלך לכל הרוחות! (הקריאות מבחוץ מתגברות)

דפני: זו תמונה ממזמן – עכשיו כבר אין לי כל כך הרבה

שרון: את זה ועוד אנחנו מייד נבדוק עם התחקירנים המהוללים שלנו (נכנסים שני תחקירנים, אחד מהם מוריד לה את המכנסיים והתחתונים)

דפני: אסור לכם לעשות את זה! זה עניין פרטי, אסור לכם לעשות את זה!

שרון: ברגע שהפכת לאישיות ציבורית זה כבר עניין ציבורי, כמו הסרטן באשכים של מר אולמרט (התחקירן השני מתחיל לבחון את איבר מינה בזכוכית מגדלת) למי שהצטרף אלינו עכשיו - התחקירנים שלנו מבצעים חיפוש יסודי בליפה של ליף. מי היא באמת המנהיגה שלכם? האם יש סיבה נוספת לערימת השער שהיא מגדלת שם? מייד נגלה (לדפני) אני מסתכל עלייך ושואל את עצמי, ובטח גם הצופים בבית שואלים את עצמם, עם כזה עושר... עד כמה את באמת מחוברת למצוקה?

דפני: אני במצוקה אם אתה לא רואה!

שרון: איך אפשר בכלל להתחבר כשיש כל כך הרבה שערות בכוס?! (מצחקק)

תחקירן 1: (תוך כדי שבודק) מצאתי איזה גוף זר מזערי!

שרון: איזה מגע יש לו? שתף את צופינו

תחקירן: רך...

שרון: מה הצבע שלו?

תחקירן: (בוחן בזכוכית מגדלת. באכזבה) זה חתיכת נייר טואלט

שרון: המשיכו בחיפוש!

תחקירן: אי אפשר זה סבוך מדיי היא חייבת לגלח,

שרון: בשם העם, עצרו את האינפלציה וגלחו לה (הם שולפים מכונת גילוח ומתכוננים לגלח לה)

דפני: (בבכי) אני אגלח בעצמי! עכשיו. רק תנו לי להמשיך בארגון המחאה... (היא מתכוננת לגלח, לאולפן נכנס כגיבור על – נעם שליט)

נעם: תנו לה לגדל!

דפני: (עוצרת את פעולתה. בהתרגשות) נעם!

נעם: למען גלעד! גלעד היה רוצה שהיא תישאר כך, גלעד אהב בנות שעירות "זה תמיד מזכיר לי את השיחים שהתחבאתי מאחריהם באמצע קרב" הוא היה אומר לי בחיוך מבויש. למען גלעד, אני מבקש מהעם, תנו לה לגדל. אם נקדיש ולו דקה אחת ביום לאהבותיו של גלעד, גם נבטיח את זכרו, ואם נזכור אותו, גם נמשיך להילחם להחזרתו, ואם הוא יחזור, יהיה גם צדק חברתי! (פאוזה)

כולם: העם, דורש, דפני תגדלי! העם, דורש, דפני תגדלי!

(2011 © כל הזכויות שמורות לנטלי כהן וקסברג)

נטלי כהן וקסברג: אחמדי

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------