ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. כל קטע הוא חוליה במחרוזת, היוצרת תמונת מצב ישראלית ואוניברסאלית. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

4. קארין והקטינה

כתבה וביימה: שני קינסטלר

קארין: ליאור ג'ייקובס. הקטינה: מיכל גיל

קארין - אישה בשנות השלושים לחייה.

קטינה - אישה צעירה. פיה חסום.

קארין:

גם אני הייתי בת עשרים. יש הכול בגיל הזה. בגיל הזה קראתי לעצמי דיג'יית. התרוצצתי, סיפרתי, הפצתי, הכול, כדי שאנשים יבואו. מגיעים עשרה. טוב, לכמה כבר אפשר למצוץ? הם השפוטים שלי. הם נעים על הרחבה, מביטים בי ומזילים ריר. מחכים שאסיים. לאט לאט הם מוותרים, כמה מפתיע. אז זה רק אני, והמנהל, הוא נותן לי סימן שאפשר להפסיק ומתיישב על הבר, איזה מזל. אני לוקחת את התיק וחוזרת הביתה עם כל השדרים המיניים האלה, ומה שנותר לי לעשות זה פשוט לאונן. שנים שאני מאוננת ותמיד זה מוצלח. בזה אני טובה. אם הייתי מזמינה את כולם לזה, הם היו באים... נכון? נכון יקירה? נכון? לזה הם היו באים?" (עושה מופע חשפנות קטן)
I wanna be loved by you, just you, and nobody else but you..
 I wanna be loved by you, alone… boop boop be doop..

(מתיישבת על הקטינה)
"איך אני אוהבת להיות למעלה, לרכב ללא שליטה ובלי מעצורים. המושכות בידיים שלי ואני דוהרת, ודוהרת, ודוהרת - לאן שבא לי. עד שאני, והסוס שלי הופכים ליצור אחד בלתי נשלט, שרץ בכל הכוח, עד שהפרסות שלו נשחקות, עד שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו. ומסביב הכול טורקיז ובורדו. ואני פוקחת את העיניים ושוב אני לבד. (שתיקה)

איך הם אומרים לי? היי, דיג'יי, תשימי לי שיר. את כל כך יפה ואני רוצה לאהוב אותך ולהידבק בך ולאהוב את עצמי כמו שאת אוהבת את עצמך!

בואי. תידבקי בי. קחי ממני מה שאין! בואי נראה אותך, אוהבת אותי ! את בדיוק כמו כולם עוד סוס שאוהב שרוכבים עליו, ונשבר לי כבר הגב מכם! נשבר לי מהמשחק הזה! מה אני כבר רוצה? מה? חיבוק. מילה טובה. קיצי בגב. מה כבר ביקשתי.

קטינה (מסירה את כיסוי הפה):

צודקת. מגיע לך. אבל לצערי, הזמן שלנו להיום נגמר. בשבוע הבא נעשה לך קיצי?