כשאורי התחיל ללכת לגן לא הייתה ברירה אלא לקנות גם לי מכונית. בעלי, שהוא שר התחבורה בבית, אמר : "אני אשיג לך מכונית ממש בשבילך". ואכן, אחר צהריים חם אחד בסוף חדש אוגוסט הוא הזמין אותי בסבר פנים חגיגי לחנייה. שם היא עמדה, יפיפייה אחרי שרות צבאי ושיפוץ כללי כרמלה-כרמל רום מודל 81.

 

מאותו יום כרמלה ואני התחלנו לגדל יחד את הילדים. בבוקר לקחנו את איציק לבית הספר, את רעות לגן תמי, את אורי לגן אילנה ואותי לגן שלי. בצהריים אותי מהגן, את אורי מגן אילנה, את רעות מגן תמי, ואיציק תודה לאל חוזר הביתה לבד. אחרי הצהרים: איציק לחוג ג'ודו, רעות לחוג תנועה ואורי לג'מבורי, ובחזרה, אורי מהג'מבורי, רעות מחוג תנועה ואיציק מחוג ג'ודו. בערב אסיפת הורים, חגיגה בגן, סדנא לחנוכה, לפורים, ליום המשפחה ועוד,

ופעם בשבוע ביום שישי בבוקר כרמלה ואני נוסעות יחד לאוניברסיטה. כך חיינו כרמלה ואני בשגרה נעימה. עד ש...

 

יום אחד החלטתי לעשות יום כיף לקחתי את חברתי הטובה רחל ונסענו ליפו לשוק הפשפשים. שם ברחוב יפת פינת אבולעפיה עצרנו רק לרגע כדי לקנות מאפה. כשחזרתי לכרמלה ניסיתי להניע אך היא השמיעה מין קול שכזה: חחחחח. ניסיתי שוב וכרמלה בשלה: חחחחח. נו, לא הייתה ברירה. הזעקתי את בעלי שהוא גם המומחה למכוניות תקועות במשפחה. איך שהוא הגיע הכניס את המפתח סובב אותו וכרמלה נענתה לו בקול שוקק טררררר. "זה הכל עניין של מגע" אמר. כן מגע לא מגע  אני הבנתי: כרמלה לא אוהבת שינויים.

 

מאותו יום דבקנו כרמלה ואני בשגרה המוכרת. בבוקר לקחנו את איציק לבית הספר, את רעות לגן תמי, את אורי לגן אילנה ואותי לגן שלי. בצהרים אותי מהגן, את אורי מגן אילנה, את רעות מגן תמי ואיציק תודה לאל חוזר הביתה לבד, ואחרי הצהרים איציק לחוג ג'ודו, רעות לחוג תנועה ואורי לג'מבורי, ובחזרה אורי מהג'מבורי, רעות מחוג תנועה ואיציק מחוג ג'ודו, ובערב אסיפת הורים, חגיגה בגן, סדנא לחנוכה, לפורים, ליום המשפחה ועוד, ופעם בשבוע לאוניברסיטה. ובלי שינויים.

 

יום אחד עשינו את ההחלטה הגורלית לעבור לגור ברעות. שר התחבורה שלי אמר: "את לא תוכלי כל יום לנסוע מרעות לעבודה על אוטו פיברגלס. אני אקנה לך משהו אמין", ואכן בתוך כמה ימים קיבלתי אוטו חדש: פורד פייסטה בצבע חרדל עם נמשים בצבע חלודה. זהו, היינו ארוזים ומוכנים לעבור אבל את כרמלה לא הצלחתנו למכור.

 

ביום האחרון כשהגיעו המובילים, מרים וישראל, חברים טובים, באו לעזור. הכול היה ארוז ומוכן למעבר, רק את כרמלה לא הצלחתי למכור. הסתכל ישראל על כרמלה ואמר: "את יודעת מה, חוה? תשאירי לי את המכונית ואני אמכור לך אותה". מייד הכנתי שני שלטים למכירה, אחד לקדימה ואחד לאחורה, הדבקתי לכרמלה ומסרתי אותה לישראל עם הניירות והמפתחות.

 

כעבור שלשה חדשים הגענו לביקור אצל מרים וישראל. איך שאנחנו נכנסים תופסת אותי מרים גוררת אותי לחצר האחורית ואומרת לי: "שתדעי לך, הוא בחיים לא ימכור אותה", ומצביעה על החנייה. שם, בחנייה הסגורה, עטופה בשמיכה חדשה ולא מוכרת, שכבה לה כרמלה. ומרים חוזרת ואומרת : "שתדעי לך, ישראל לעולם לא ימכור לך אותה. כל בוקר, איך שהוא קם, הוא לוקח את הקפה, ניגש אליה מוריד ממנה את השמיכה נכנס פנימה מניע אותה ויושב שם עד שהוא גומר את הקפה. כשהוא גומר, הוא מכבה אותה, מכסה אותה והולך לעבודה. ובערב כשהוא חוזר הוא גומר את ארוחת הערב לוקח את הקפה ניגש אליה מוריד ממנה את השמיכה נכנס פנימה מניע אותה ויושב שם עד שהוא גומר את הקפה. כשהוא גומר, הוא מכבה אותה, מכסה אותה והולך לישון. וכך כל יום. שתדעי לך הוא לא מתכוון למכור אותה".

 

ישראל יצא אחרינו לחנייה כשהוא מרעיף מבטים אוהבים לעבר כרמלה המכוסה היטב. ראיתי שכרמלה בידים טובות. הסתכלתי סביב ראיתי את בריכת השכשוך של ישראל מונחת בחצר, ומכיוון שראיתי שכרמלה כבר בידיים טובות אמרתי לישראל: "אתה יודע מה? בוא נחליף. אתה תיתן לי את הבריכה ותקבל את כרמלה". ישראל הסכים. מאז לילדים שלי הייתה בריכת שכשוך ולכרמלה היה את ישראל.

 

כעבור כמה שנים באחד בביקורים אצל מרים וישראל, כדי שיחה אומר ישראל: "את יודעת חוה, קיבלתי קידום בעבודה עם רכב צמוד אולי את רוצה את כרמלה בחזרה? עוד לפני שהספקתי לענות ענה שר התחבורה שלי: " לא תודה, אין צורך, אנחנו לא יכולים להחזיק עוד מכונית." נו..., נסענו הביתה. הגענו. ליד הבית מחכים לנו יעקב ורבקל'ה.

 

ותדעו שיעקב ורבקל'ה באים אלינו כדי לריב וכשהם מסיימים, הם הולכים הביתה להתפייס.

הפעם רבקל'ה באמת צודקת. יש להם רק מכונית אחת בה נוסעת ורבקל'ה מהבית לעבודה.

יעקב נוסע לעבודה שלו על טוסטוס. אבל חורף ורבקל'ה אומרת, בצדק: "לא השקעתי בך כל כך הרבה שנים כדי להפוך לאלמנה. להפוך לאלמנה מילא. ואם תהפוך לנכה? אתה חושב שיש לי חשק לטפל בנכה? תיסע באוטובוס". יעקב מצד שני אומר: "אני לא אקום שלש שעות קודם כדי לנסוע באוטובוס נסיעה של עשר דקות".

 

"יש!", התערבתי, "כרמלה, כרמלה בדיוק תתאים לך יעקב. תתקשר לישראל כרמלה פנויה תמורת חמש מאות שקל ייתן לך אותה אבל תתמקח". בו במקום הרים יעקב טלפון לישראל ואחרי מו"מ קצר קנה את כרמלה בחמש מאות שקל. עכשיו היה ליעקב ורבקל'ה נושא חדש לריב עליו. יעקב רצה ללכת לכרמלה, ורבקל'ה רצתה ללכת הביתה להתפייס.

 

באחד הימים הגעתי ליפו, למשרד של יעקב. "תגיד, מה עם כרמלה?" שאלתי. יעקב בשמחה רבה לקח אותי למגרש החניה, שם עמדה לה כרמלה של יעקב, נקיה יפה ומצוחצחת ולצידה אחותה התאומה והמוזנחת כרמליטה. "מה זה?", שאלתי את יעקב. "זה בסדר", ענה, "זה לחלפים". מסתבר, שיעקב קנה מכונית נוספת לחלפים לכרמלה וכמו מנתח מומחה הוא משתיל בכרמלה את אבריה הבריאים של כרמליטה: רדיאטור, קרבוראטור, דיסטיביוטר ועוד. ראיתי שכרמלה, שוב, בידים טובות.

 

אחרי כמה שנים הזדמנו אלינו הביתה מרים וישראל ויעקב ורבקל'ה. "תגיד מה קרה בסוף עם הכרמל", שאל ישראל את יעקב. "אה", אמר יעקב "מכרתי אותה".

 

"בכמה", שאל ישראל.

"באלפיים" ענה יעקב.

ישראל כמעט נחנק. "איך? מה?"

- "יום אחד נסעתי ביפו, ברמזור עוצרת לידי מכונית, והנהג שואל: מוכר? אמרתי כן, בכמה? זרקתי 2000 והוא הסכים. עצרנו בצד, נסענו לדואר ועשינו העברת בעלות".

 

מסתבר שהקונה היה מישהו שרצה מכונית ישראלית לתערוכה. כשראה את כרמלה החליט שזהו זה וקנה אותה בלי להתמקח באלפיים שקל. צבע אותה, שם לה ניקלים חדשים והציג אותה בכניסה לתערוכה, על במה מוגבהת עם שלט שמספר על ייצור המכוניות בישראל.

"איפה היא עכשיו?" שאלתי את יעקב.

"כשנגמרה התערוכה", אמר יעקב, "הגיע מנוף להוריד אותה מהקוביה, כשהרים אותה החליקה כרמלה, נפלה, והתפרקה לאלף חתיכות".

יהי זכרה ברוך.

 

(חוה בן-צור, מספרת סיפורים, חברת "המליאה" בתיאטרון החדר, 0507-455-443)