הימים היו ימים אחרונים של קיץ. ימים בהם השמש מרמה את הבריות והם אינם חשים עד כמה הם מתייבשים. כשצלצל הפעמון בשעת צהריים מוקדמת, חשבתי כי מדובר במישהו שתעה בדרך, כי בשעה כזו כל הילדים כבר בבית הספר, כל הגברים והנשים יצאו לעמל יומם, ורק אני יושבת פה ומלהטטת במילים לשם מטרה שאמורה להיות נעלה, לשנות את נפש האדם או שמא לגרום לו להתנתק מצרות היומיום.

אלא שהמציאות טפחה על דלתי באותו יום קיץ. פועל זר. סיני? פיליפיני? ידיו וחולצתו מכוסים דם, התמוטט למרגלותיי ברגע שפתחתי את הדלת. גם אם עברו מספר שנים מאז אותו קורס עזרה ראשונה, פעלתי כמו אוטומט. חבשתי את הפצע בכתפו, הוא היה לוהט מחום. השכבתי אותו במיטתו של בני המת, על אף שידעתי שיהיו לכך השלכות. רציתי להתקשר למשטרה או למגן דוד אדום, אך הפועל פקח לרגע את עיניו ואמר "No hospital, No police" ואז עצם את עיניו שנית.

היה בכך משהו סימבולי. חיפשתי דמות לסיפור והנה היא על סף דלתי. הוא לא היה גבוה במיוחד, רזה, צהוב, היו לו עיניים שחורות ושיער שחור. חשבתי מה מייחד אותו. אולי פצעיו? מה הופך אותו ליותר מדמות סטריאוטיפית? בדקתי  בכליו, טלפון נייד באותיות יפניות או סיניות, תפוח, חולצה, מכנסיים, תחתונים, מעט כסף ופתק עליו כתוב Josef ומספר טלפון ישראלי, ככל הנראה. גללתי אותו וגיליתי שזה מספר טלפון השייך לחברה של עובדים זרים. להתקשר? לא להתקשר? כיצד עושים דין צדק עם האדם הזה?

יואל בא מהעבודה וכעס עליי, ידעתי שהוא יכעס. דבר ראשון, על חילול מקדשו של אלי בננו, שנהרג בגבול מצרים. דבר שני, על שלא התקשרתי למשטרה, מה שהופך אותי לשותפה ב... במה בעצם? דבר שלישי, על עצם העובדה שאני חיה ולא מתתי מזמן. הוא יצא מהבית ללא אומר ודברים וחזר רק אחרי שעה.

"את מפגרת." לא כשאלה, אלא כקביעה. "את פשוט מפגרת."

"מה יקרה, אלי ישי יתלה אותנו בכיכר העיר?"

"את סגורה יותר מדי זמן בבית הזה."

"למה הכוונה?"

"את לא יודעת מה קורה בחוץ."

"עכשיו אני יודעת."

"למה אני צריך את זה עכשיו תגידי לי."

"אם המצב היה הפוך הוא לא היה עוזר לנו?"

"את לא יודעת עליו כלום. יכול להיות שנדבקת באיידס בלי לדעת."

"זה לא משנה כל כך. חייתי מספיק ואנחנו לא שוכבים."

"אז זה מה שמפריע לך."

"מפריע לי שאינך מוכן לעשות את הדבר הנכון."

"יש דבר כזה הדבר הנכון?"

"הדבר הנכון הוא לתת למשטרה לטפל בו. אדם לא נפצע סתם."

"יכול להיות שהוא מעד."

"יכול להיות שהוא נדקר. יכול להיות שהמשטרה עצמה רדפה אחריו, יכול להיות שאורבים לנו עכשיו."

"אני זו שחיה את החיים במה שיכול להיות, עליך אני סומכת שתפעל לפי מה שממשי."

"מה שממשי זה שאנחנו  מביאים אותו  לבית חולים או למשטרה ומסיימים את תפקידנו. מה את? פלורנס נייטינגייל?"

"אני פשוט מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות."

"ומה אם הוא ימות? חשבת מה תעשי אם הוא ימות?"

"אז כנראה אצטרך לשאת בתוצאות, אבל אני מעדיפה לחשוב שעשיתי כל מה שיכולתי, ושעשיתי את הדבר המוסרי והנכון מבחינתי."

"עד מחר כשאני חוזר מהעבודה אני לא רוצה לראות אותו כאן. את מבינה?"

הלכנו לישון בחדרים נפרדים, לא שהיה בכך שוני מכל יום אחר.

גם למחרת בבוקר הוא לא התעורר.

------------------------------------------------