ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011" – ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

חתכים

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנית: לטיפה יכין

אישה צעירה:

עוד אחד עזב אותי, כבר הפסקתי לספור כמה עזבו. חבל, באמת אהבתי אותו. (שתיקה)
גם את זה שלפניו, ולפניו, ולפניו... את כולם אהבתי, אני כבר לא זוכרת את הפנים שלהם או את השמות שלהם. אבל כשהם היו איתי, אהבתי אותם, באמת, מכל הלב. כזאת אני, מתאהבת במהירות. בחור רק צריך לומר לי מילה טובה או להסתכל אלי, ואני מתאהבת. תוך יומיים. אני מתכננת חתונה ואני בטוחה שהפעם יקרה. אבל בסוף הם כולם עוזבים אותי, ואני שוב נשארת לבד. כל בחור שעזב אותי, השאיר לי חתך. חתך מדמם.

אני מביטה בדם היורד ומרגישה את הכאב הולם בי פעם אחר פעם. כל חתך – בחור, כל חתך הוא אות. כל חתך – מזכרת. הנה... את החתכים על הידיים עשו הבחורים של חטיבת הביניים, הם אהבו אותי, ואני, אהבתי אותם.

את החתכים על הרגליים עשו הבחורים של התיכון. הם אהבו אותי, ואני, אהבתי אותם. עברתי ממטה למיטה. הייתי צורחת, והם היו מחייכים. הם אהבו שאני צועקת, ואני...אני, אהבתי אותם.

את החתכים על הבטן עשו לי החיילים בצבא, עברתי מעמדה לעמדה, ממשרד למשרד, חיילים, נגדים, קצינים, כולם עשו לי חתכים. הם היו אוהבים בשקט כדי שאף אחד לא ישמע.

את החתכים על הישבן עשו לי באוניברסיטה, כולם שם אהבו אותי, עברתי מכיתה לכיתה, מדירה לדירה, תלמידים, מורים, תמיד מאחור, כדי שלא יראו אותי בוכה, בגלל החתכים כמובן. הם אהבו אותי, ואני, אהבתי אותם.

את החתכים על הפנים עשו לי בעבודה. עברתי מעמדה לעמדה, משולחן לשולחן. עובדים, מנהלים, כולם אהבו אותי, על הרצפה, מתחת לשולחן, כדי שיוכלו להמשיך לעבוד בזמן שהם אוהבים אותי. הם אהבו אותי, ואני, אהבתי אותם.

את החתכים על החזה עשתה לי המשפחה, מאח לאח, מדוד לדוד, מאחיין לאחיין. הם כולם אהבו אותי. מאז גיל שתים-עשרה הם היו מלטפים ומחבקים אותי. הם אהבו אותי, ולימדו אותי מה זו אהבה.

את החתך בצוואר, עשית לי את, אימא, שנתת לכולם לאהוב אותי ולא אמרת מילה.