במרחב שביני לבינך
אין אפילו עץ אחד
ואין אפילו קיקיון אחד
ואין אפילו הפוגה אחת בשיממון
אפילו לא פאטה-מורגנה.
העצים עוצמים את עיניהם והפנסים
גיבנים מרוב טינופת אנושית
אשר דבקה בם
מתכופפים אל הרחוב
צמאים לאור.
(סמדר שרת, שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)