1. מדברים על תיאטרון החדר: אבי גיבסון בראל.
אבי גיבסון בר-אל, מנהל אמנותי, במאי ושחקן, מדבר על לימודיו ועבודתו כיוצר בתיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.
--------------
2. שלושה שלבים של קשר
במה היא משל לחיים החוץ בימתיים. קשר בימתי הוא משל לקשר חוץ בימתי.
השלב הראשון
בעבר למדנו שעלינו להתמקד היטב בפעולה שאנו מבצעים. אמרו אז: "פוקוס!, תתפקסס על המשימה! כשאתה נכנס לבמה, תשאיר את עצמך בחוץ! רק התפקיד קיים!"
זהו השלב הראשון של הקשר: ההתמקדות המרבית שלנו בביצוע התפקיד בלבד, כאילו העולם לא קיים.
ואז שאלנו: "רגע אחד, כאשר יוצר נכנס לבמה, הרי זה הוא עצמו נכנס אליה, גופו, נפשו, רוחו, נשמתו, מה שתרצו, נכנסים עימו אל הבמה. אם אני משאיר את עצמי בחוץ, מי ייכנס לבמה?"
השלב השני
ואז מצאנו שככל שאנו משתדלים להשאיר את עצמנו בחוץ, "עצמנו" נכנס עימנו לבמה וה"חוץ" נכנס איתנו גם הוא. דרושה מידה מרבית של ריכוז כדי "לשכוח" את ה"חוץ-תפקיד". אלא שאז אנו מגלים שככל שאנו "מתפקססים" יותר, כך ביצוע התפקיד נעשה שטחי יותר. רק במקרה של התרגשות אישית גבוהה, זו היא שמצילה אותנו מביצוע שטוח. רגע אחד, אבל הרי ההתרגשות היא שלנו, לא של התפקיד. שוב אנו מוצאים את "עצמנו" בביצוע התפקיד.
אם כן, מה נעשה במקרה שהתפקיד שגור על פינו ועל גופנו וההתרגשות מאיתנו והלאה? חזרנו לנקודת המוצא: ככל שה"פוקוס" על התפקיד הוא מרבי, כך הוא נעשה שטוח יותר וכל העצמה בביצוע התפקיד תלויה בחוויה האישית שלנו.
ב"מהברתא" ההודית, אומר קרישנה ללוחם: בשדה הקרב, תהיה בתוך עצמך כלוחם ובעת ובעונה אחת תהיה מחוץ לעצמך וראה מבחוץ את עצמך הלוחם. שחקן המבצע את תפקיד "המלט" של שייקספיר, או כל תפקיד אחר, יודע באופן אינטואיטיבי שעליו לשחק את המלט וגם לפקח על עצמו בביצוע התפקיד, שאם היה משוקע בתפקיד בלבד, היה עלול לבצע, הלכה למעשה, את מה שהדמות עושה: רוצח מספר דמויות לאורך המחזה, כלומר, רוצח את עמיתיו לבמה לא עלינו.
למעשה התופעה הזאת מתרחשת בכל יום. אנחנו נפגשים, משתקעים לתוך קשר הדדי, וברגע של חסד רואים את עצמנו מן הצד משוקעים באותו קשר. מצב כזה מאפשר לנו לראות לא רק את עצמנו, אלא גם את זולתנו, ולהבין דבר אחד או שניים על מהות הקשר, שלא היינו יכולים לדעת אותו אם היינו משוקעים בתוך עצמנו בלבד.
זהו השלב השני של הקשר: הפניית הקשב באופן שווה לביצוע התפקיד ולעצמנו המבצעים את התפקיד.
השלב השלישי
הנה בא הרגע שבו התפקיד שגור על פינו באופן שבו גם אם יעירו אותנו באמצע הלילה, נוכל לזנק ולבצע אותו אפילו בעיניים עצומות למחצה. כביכול התפקיד רץ מעצמו. ברגע זה יכולה להשתחרר אנרגיה לקשב אל עצמנו המבצע את התפקיד. אבל עדיין זהו מעגל סגור: אנחנו ועצמנו ואין מלבדנו דבר. מעגל סגור מטבעו הוא הולך ומנוון את עצמו. הוא עוצר את ההזנה החיונית ממרחבים שמעבר לו. הוא מנתק את הקשר בין היוצר לבין עמיתיו וקהלו. מצב קיצוני של מעגל סגור הוא תופעה פתולוגית. אם כן, מה נותר עוד לעשות?
אפשר להניח לתפקיד שירוץ מטעם עצמו ולהפנות קשב לעולם שמחוצה לנו באופן מלא. לא אני קיים בעולם אלא הנה, איזה פלא, קיים עולם שמעבר לי. העולם קיים. כן, זה אפשרי. יוצר שפועל היטב ומרוכז בעצמו, אנו אומרים עליו שהוא "טוב". יוצר שמקשיב לעולם ומגיב אליו, אנו אומרים עליו שהוא "עושה לנו משהו". ה"משהו" הזה הוא הנתינה ללא בקשת גמול, דיאלוג ממשי מתקן עולם.
(קטע זה על פי ניסוחו, אינו נמצא בספר המעגל הפתוח, אבל הוא נמצא בזיקה אליו)
