שירים  מרירים

נכתבים בשעה שגוף ונפש 

לא שווים,

בשעת מחשכים.

קרבתי את כף ידי הקמורה,

אלי חמה של מנורה.

ידי התענגה מחום

עיני התענגה מפליאה,

וידי האחרת כתבה

זאת השורה: חריצים של עורי

הצמיחו פלומה של שערות, שחורה ודלילה.

אך לאורה של מנורה,

פלומה זו זהובה.

אנשים אומרים: הכול תלוי בגישה.

הנה, מנורתי, מנורת שולחן,

צווארה הגמיש שחוח לעתים ,

וראשה מורכן,

ואני אזקוף צווארה 

ואורי שלי יגבה.

(מירנה דה-פז, כמעט בסוף ההתחלה, הוצאת גוונים, 2000)