הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


במעט הבהלה הפוקדת אותי עדיין בבקרים, ברגעי היקיצה שפעם היו מתוקים כל כך, אני נוכח להוותי בעובדות מעציבות. אני חש כאילו אני נוצק מעצמי לתוך סדר יום נוקשה. בכוונה אינני מאשים איש. וגם אינני מאשים את מי שהוא למעלה מהאנשים. אני כותב 'נוצק' בהרגשה חדה שאני הוא החומר בידי היוצק. אני מוצא עצמי נתקל בזוויות המכאיבות של דפוס היציקה. כאילו נחסמת בפני הדרך להימלט בכוונה תחילה. מישהו מכה על פני ועל קצות אצבעותיי. מישהו מכווה עד כאב את מרפקי ואת פרקי ברכי. גם האפשרות של חמיקה בזחילה נפסלת, שהרי לא אוכל לזחול מרחק כה רב, כשעצמותי כל כך מכאיבות. לפני התקף המחלה לא הייתי יצוק בשום סדר-יום מחייב. ובוודאי שלא בסדר-דברים נוקשה וכואב. אבל ההתכנסות שלי פנימה, בקשת החיסיון שלי במקלטים ארעיים, הפכו אותי למתמכר לדבר אחד: אני מכור לשלמותו של סדר היום שלי.

 

אני יכול לשבת לשולחן המטבחון הקטן שלי, להציב מול עיני את שעון היד האלקטרוני שקיבלתי מבני משפחתי האוהבים, כחודש לפני שחליתי. אני יכול לשבת מול מחברת נייר המכתבים הירוקה, ולתהות זמן ארוך מבלי שאחוש בתנועת המחוגים. לשעון המשוכלל יש צג כפול. לבד מלוח המחוגים הלבן, שעליו קבועים המספרים המוכרים, יש בתחתיתו גם צג ספרתי. שם מתחלפות השניות והדקות בהבהובים מרטטים. ואני יכול לעשות מלאכה כפולה ואולי גם משולשת.

 

אחת – אני רושם על הדף את שעת הבוקר ואת התאריך המדויק. שתיים – אני רושם מול המספרים את הפעולות שאני עושה. אותן הפעולות כל בוקר. אותן התנועות של ידי ושל רגלי. מול תנועת המחוגים החוזרת על עצמה בדיוק אלקטרוני. ושלישית – אני מהרהר בצער איך נפלתי. איך התמסרתי מרצוני אם לדייק. בשבי סדר היום הנוקשה שלי. ואיך אני נוצק אל תוכו. מבלי שאפרפר אפילו, ומבלי שאזעיק עזרה מקרובים וידידים.

 

ובכן, כדאי שאפרט כאן יותר. בשש וחצי קימה מן המיטה. השכמה, כמו שקראו לתרגולים הללו בימי תנועת הנוער. בעודי במיטה, דקה או שתיים לפני שאני מתרומם, אני מושך את עצמי ומתגלגל לעבר החלון. אם אינו פתוח משנת הלילה, אני פותחו כעת. אני מכדר את גופי הרפה אל הכרים המצחינים מזיעת לילותיי שאינה נפוגה. אני מתנשם ומתנשף בכוונה יתירה. אני עובר על  מידותיי מצפצף על חלונות השכנים שמעבר לקיר הדק, שואף נושף ומנחרר בקול רם. אני מתרכז כולי בפעולות הצנועות הללו של מנגנון הנשימה שלי. ללא כאבים אך גם ללא עונג, במין הינתקות מלאה מן הבוקר המאיים ומן היום המכביד. אני עוצם את עיני, סוגר ופותח את כל פתחיי. האוויר הלח והטרי שמפעפע מבעד לחרכי התריס, חולף בתוכי לכל אורכי. אני מלווה אותו במסעו המטהר. למן כפות הרגליים המגרדות ועד לשער ראשי המקליש. שאוף ונשוף, שאוב ונטוף. בלוע ושקוע עוד ועוד ועוד.

 

בספר ההדרכה למשתקמים שקיבלתי מתנה מידיד צעיר עם צאתי מבית החולים, אני מוצא תורה שלימה שנדחסה לכמה עשרות עמודים של הוראות יבשות. מימי לא העלית בדעתי שהאוויר המחלחל בצינורות גופי יכול לטהרני או חלילה לטמאני. אם אנהג בדרך המוצעת, שהיא האחת והנכונה, הרי שכל מחלתי וחלאותיי יטוהרו בנשיפות הבוקר היומיות. אבל אם אשבר חס וחלילה, ואזלזל בדברי הכתוב ולא אנהג לפיהם, או אם לא אקפיד כראוי על הכתוב, או חמור מכך, אם אאמץ לעצמי מורה התנהגות אחר על פני מחבר הספר שלפני – ואבחר בדרך הבראה אחרת – הרי שאני מועד מלכתחילה להיטמא ולהיכשל.

 

אותו אוויר, אותו גוף, אותו איש השוכב מכווץ במיטתו וחושש עד אימה מן היום הנדחס ונדחק בחלונות. ובכל זאת, כוונה אחת קטנה, התכוונות אמיתית אחת והכול יוסט. אם לטובה ואם לרעה. הרי זו תכלית כל האדם. למשול ברע ולרתמו אל אחורי הטוב. וכעת, כשהמושכות כביכול בידי, כעת שכל ישועתי נתונה לי עצמי, לא רק לרוחה של רוחי אלא דווקא לבשרו של דמי, כעת דווקא שאפספס?

עצמותי כואבות, מחמת תרגילי הנשימה שאני מקפיד עליהם בבקרים. משום מה הכאבים אינם ממהרים לחלוף. רחש קל של עצמות נפרקות נשמע כשאני מרוקן את בית החזה, ומעביר את האוויר הנקי אל חלל הבטן. שמא אני שוגה בביצוע? והרי נדפס כאן במפורש שהכול תלוי בביצוע. אין די בכוונות טובות, שהרי מלוא כל העולם כוונות טובות, אבל הביצוע, ההגשמה, היא העיקר. והביצוע הוא גם המפריד בין עולם הייסורים שאנו שרויים בו, עולם היומיום המזוהם והמחליא שלנו, לבין אותם היכלות טוהר עליונים, שראשיתם בגוף הבריא וקצותיהם ברקיעים שלא נחזו.

 

מה עלי לעשות? אל מי עלי לפנות בצר לי? ומי יתיר את ספקותיי? ועד שאני מתייסר עם הסדרת נשימתי כבר חלפו להן הדקות המוקצות להשכמה בסדר-יומי המוקפד. וכבר אני צריך להשתופף אל הכיור הסדוק, אל הברז המזיל ומנטף, ולהציץ שוב אל דמותי הנשקפת במראה המעורפלת. שעה זו, שבה אני מתייצב מול הראי היא השעה הקשה מכל שעות הבוקר. תקוף חרדה שאינה מוסברת אני סורק את דיוקני שבמראה. מה נשתנה בי מליל אמש? אילו סימנים רעים ניתנו בי הלילה? ומה מבשרים לי כל אלה החריצים והכתמים שבפני המזדקנות? היכן מפת פני המוגדלת והמעודכנת שהנחתי למשמרת בארון התרופות? עלי למהר ולהוציאה ולהשוות מיד עם הממצאים המעודכנים.

 

וכבר נשימתי המטוהרת מתרגיליה וממשחת השיניים וממי-הפה מאיצה מעצמה את מרוצתה. מדוע לעזאזל אורה של נורת-המקלחת קלוש כל כך? הרי דווקא כאן נחוץ כעת אור גדול. אור לבן ומטהר, שבעזרתו אוכל שוב ושוב להיווכח עד מה חרדתי לשווא. עד כמה טעיתי בכהות החריצים ובנימי הכתמים. הוי, כמה נאים פני בבוקר הקריר הזה.

 

על מיטתי מונח לו ספר קריאה חדש שקיבלתי מהספרנית הדואגת. טרם הספקתי לקרוא בו, אבל עברתי כבר בחטף על תולדות חייו של המחבר. יש ספרים שסיפור חייו של מחברם מעניין יותר ממה שנדפס בתוכם. איש מופלא ומוזר, את זה אפשר לתפוש מיד בראייה ראשונה. איש שחייו מחולקים לשלושה שלישים נוקשים וברורים. ילדות ונעורים עד גיל עשרים. עם ניסיונות כתיבה מעטים ולא מוצלחים. ואחריהן עשרים שנות  עבודה קשה וכתיבה פורייה. וכשהיה בן ארבעים שנה, לפי חשבוני, ערירי וטרף לרוחו הקודרת, הפקיר עצמו לבני משפחתו האוהבים, שיוליכוהו למחסה של מוסד סגור. ושם, למרבה הפלא, האריך ימים ושנים וזכה להגיע לגבורות. אושר ובטחה פקדו אותו בין החומות. וימיו עברו עליו בבריאות טובה. ועד ליום פטירתו ממש, לא ידע מחלה קשה.

 

מה שמר על גופו במשך כל השנים הארוכות הללו? מה שמר על רוחו במרוצת הימים הרבים? רק דבר אחד: סדר היום הקפדני שלו. סדר יומו שלקיומו המדוקדק התמסר כאילו היה פולחן דתי. לפני שחליתי הייתי ממהר ללגלג על סופר כזה. איך ניאות למשכן את חירותו תמורת חיי שיעבוד במוסד? איך זלזל ביצירתו הכתובה, סירב להתראות עם ספריו? איך נדר נֵדֶר שלא יאחז עוד עט בידו, וויתר בגדלות נפש על חדר עבודה וכתיבה שהציעו לו רופאי המוסד? אבל היום קל לי יותר לכבדו ואפילו להעריצו. איך דייק ומצא את הרגע הנכון לקטוע את מהלך החיים שמאס בהם. איך כיוון, פגע ולא החטיא. בדיוק ביום ההוא שהפקיר עצמו לבני-משפחתו שיישאוהו אל בין החומות. בדיוק ביום ההוא הבין כמה הבל היה בכתיבתו הקודמת. וכמה רעות-רוח הייתה בשאיפותיו הספרותיות. אני מרכין את ראשי בפני גדולת רוחו הוותרנית. הוא דייק ולא השאיר אפילו יום אחד ריק בחייו. ואם התגלתה לו בלילה תכלית-חייו החדשה, הרי מייד בבוקר, עם השכמה, בתום תרגילי הנשימה המפרכים, קם ולא הלך אל המראה שמעל הכיור. אלא התמסר בידיים מורמות לפולחן נצחי של סדר-יומו המפורט.

 

כן, היום אני יכול להבין לרוחו. יתרה מזו, אני יכול גם לטעום מעט מתענוגותיו המעוותים. מי שלא פסע את הפסיעה הקטנה אל הצד השני לא יוכל להבינו. אני פסעתי, ואני יכול. איזה עונג אפשר לשאוב מהקפדה דקדקנית על פרטי הפרטים של סדר היום. איזו רווחה רוחנית, אבל גם גופנית, אפשר להפיק מסגידה ללוח השעות. איזו הנאה אפשר לרוות ממעקב משפיל אחר מרוץ הדקות. אחר נקיפת השניות. נכון, האחרים, אלה שנותרו מחוץ לחומות ינודו לו בראשם. שבר כלי יאמרו עליו, מפסידן. איש שכרע תחת אימת חייו. אבל אני, מי אני שאהרהר אחריו? אני רואה אותו סוגד לדל"ת האמות שלו. אני רואה אותו חולף על פני הרצפות, ועל פניו משוכה הנאה מלאה מחרפת-הציות.

 

אני אינני מושלם כמוהו. ורבות אצלי עדיין החריגות מן הסדר המתוכנן. גם מקפידן כמוהו לא הייתי אף פעם, רשלן נולדתי ורשלן אני חי. ואף על פי כן התחלתי גם אני למנות את פסיעותיי, כשאני ממהר בהשכמת הבוקר אל חדר האוכל. לקיים את הטקס היומי: ליטול את עיתון הבוקר משולחן העיתונים, ולשאת את קערית הדייסה המתוקה אל חדרי.

לאיגרת השבועית של 2011 . 9 . 28