1. מדברים על תיאטרון החדר: עינת ויצמן.

עינת ויצמן, שחקנית, במאית ועורכת, מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר ועל הופעתה בהצגה "דם" של תיאטרון החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

--------------

2. החוויה והאהבה

"...החוויה, אנו אומרים, אינה מתקיימת על הבמה, גם לא באולם. היא מתקיימת בתודעה. אם ברגע זה יושבים בחדר ההצגה עשרה צופים, הרי שבחדר הזה מתקיימים עשרה מרחבים שונים של תודעה, הקולטים את ההצגה, ועשר הצגות שונות מתרוצצות עכשיו בחדר, בתוך עשרה מרחבי תודעה שונים. מטרתנו היא ליצור קשר בין מרחבים אלו. לקשר הזה אנחנו קוראים אהבה."

(מתוך המחזה: דם, "שיחה שנייה - הרצאת הדברים".

במקור מיועד הקטע לקוראי המחזה בלבד ולא להצגה.)
שנה טובה!

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

53. האזינו: דברים ל"ב

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי".  

שירת האזינו היא צוואה רוחנית אחרונה של משה, האב הנוטה למות.

כזכור, בקשנו לראות את ההליכה במדבר, כתקופת הגלות של האדם-היוצר שיצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון, בדרך משעבוד לגאולה, ומחוז חפצו של האדם-היוצר משה, היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני ליצירה. חיבור של חומר ורוח במובן של מקום פיזי ליצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם...

... משה רואה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע, הפירוש המקובל הוא שמשה ביצע חטא ועל כן מגיע לו עונש. יש מפרשים הטוענים שזהו עונש על חטא היוהרה של משה בסיפור הוצאת המים מן הסלע. אבל אפשר לראות את מצבו של משה בפשטות: הוא לא אמור להיכנס אל הארץ המובטחת.

נביאים גדולים, מנהיגים ואנשי רוח, שיצירתם המהפכנית שינתה את פני העולם, מעולם לא נכנסו אל הארץ המובטחת כפי שהופיעה בחזונם. הם אמנם פעלו ופתחו דרך חדשה, אבל הבאים בעקבותיהם הלכו בה ועברו בה, בעוד הנביא יושב בצד הדרך, או על הר נבו שלו ורואה את הארץ ואליה לא יבוא. דמויות-אב כקונסטנטין סטניסלבסקי בתיאטרון, זיגמונד פרוייד בפסיכולוגיה, או אלברט אינשטיין בפיזיקה, אלו ואחרים פתחו דלת לעידן חדש, ותלמידיהם נכנסו בה. הם פתחו את דרך ליצירה, לתיקון, לגאולה, ותלמידיהם ימשיכו וילכו בה, או יפתחו דלתות חדשות לדרכים חדשות. גם אם לכאורה לא ימשיכו בדרכו של אב מייסד או אם מייסדת, ובין אם יהיו ממשיכי דרכו או מתנגדיה, בכל מקרה, האבות והאימהות כבר נטועים שם, בזיכרון ההיסטורי.

א.

הַנֵּץ מְחַפֵּשׂ

מָנוֹחַ לְכַף רַגְלוֹ:

עֲלֵה זַיִת מִתְיַבֵּשׁ בְּפִיו.

בַּחֲלוֹמָם

צוֹהֲלִים סוּסֵי הַקְּרָב: 

חַיָּלִים רוֹקְדִים

אֶת רִקּוּד הַשָּׁלוֹם.

הֶחָתוּל מְגַרְגֵּר בִּשְׁנָתוֹ

שָׂמֵחַ:

כָּל הַנֶּשֶׁק נִזְרָק לַיָּם.

הַתִּינוֹק צוֹבֵט

אֶת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:

הַשָּׁחוֹר וְהָאָדֹם נִמְחֲקוּ.

ב.

כָּל הַשְׁאֵלָה הִיא פְּשׁוּטָה:

הַאִם אַתָּה מוּכָן לִקְנוֹת מִמּוֹכֵר

שֶׁיְּרַמֶּה אוֹתְךָ, אִם רַק יוּכַל לָצֵאת מִזֶּה בְּשָׁלוֹם?

הַאִם אַתָּה מוּכָן לִקְנוֹת מִמּוֹכֵר שֶׁיוֹדֵעַ

שֶׁתְּרַמֶה אוֹתוֹ, אִם רַק תּוּכַל לָצֵאת מִזֶּה בְּשָׁלוֹם?

הַאִם כָּכָה אַתָּה מוּכָן לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם

עִם הַכֶּלֶב, עִם הַיֶּלֶד, עִם הָאַהֲבָה?

ג.

הַהוֹפְכִי בַּמֹחַ חִצִּים

לְחוּטֵי נִתּוּחַ

הוּא יִמְחַק קִעֲקוּעַ

כּוֹאֵב מֵהַזְּרוֹעַ

הוּא יְטַפְטֵף

עַל מִתְחַרְחֲרֵי הָרוּחַ

שָׁלוֹם

וּמְחִלָּה

עַל לְשׁוֹנוֹת הָרֹעַ.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

שוקולד מנטה מסטיק

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

מרנינה

כתבה וביימה: שני קינסטלר.

שחקנים: ירדן לב – מרנינה. אריק אלון – הבחור.

(פאב חשוך, מרנינה שתויה)

קובי! אני רוצה את הזין שלך בין הרגליים שלי. איזה מזל אתה? אני המזל הזה. איזה מזל אתה אוהב? שור? סרטן? עקרב? בלילה אני עקרב, ביום אני בתולה.

אני גרה עם ג'ני ומרקוס בפנטהאוס בסנטר. ג'ני מהודו ומרקוס מדרום אפריקה. ובימים ג'ני מבשלת ומרקוס מנקה ואני יורדת להם כשהם מבקשים יפה ובלילות אנחנו מקבצים נדבות וצוחקים על העולם ועל האנשים שמרחמים עלינו. הם לא מכירים אותנו. נבלות. עושים פרצוף עקום כאילו אנחנו מפריעים להם כשבעצם אנחנו גורמים להם להרגיש יותר טוב עם עצמם. בלאט. נבלות.

איך בא לי זין מכובד שיהיה לי בבית, לא נשמה, לא גבר, לא רגיש. זין מכובד עם ביצים לא גדולות מדיי. מה כבר ביקשתי? זין? בלאט. כזה יש בכל מקום. אבל מכובד קשה למצוא. לרוני ולאח שלו יש זין כזה אבל הוא האקס שלי נינה ואי אפשר ככה לעשות בלגן במשפחה. אבי, אל תלך, תן לי לראות מה יש לך. אל תבייש אבי, גם לי יש מה להראות. אני לא מה שאני נראית. יש בי רגישות, אהבה, חום לתת. אל תלך אבי. אני אעשה לך שואו גדול אבי! בלאט. וויו מאט! מניאק! כבר לא נותנים כבוד לאישה שרוצה לתת. ולקחת... חכה, חכה!

(שולפת אקדח)

או! עכשיו הוא נעצר! פתאום אתה כבר לא גבר כל כך גדול מה? בוא, בוא פשפש קטן, בוא הנה. אתה יודע מה אימא שלי הייתה אומרת? מרנינוצ'קה, כשהעולם לא נותן, צריך לקחת! צריך לקחת! ולהסתפק! כי אין מספיק לכולם! נשמה. לא כמוך, קמצן מלוכלך. עכשיו בחזרה לעניין,
(מכוונת את האקדח לאיבר מין שלו)
הוא, מכובד?

(הבחור מהנהן, מרנינה גוררת אותו החוצה)

הוא לא ידע מה הביא אותו ביום השבת להיכנס לבית הכנסת הישן. דומה שחיפש מחסה מהגשם הפתאומי, שטיפותיו, כמו הצער הגרמני, גדולות וכבדות הן. המילים שנאמרו בקול רם על ידי הישישים, בהגייה אשכנזית ובמבטא גרמני, כמו מצא מסילות לליבו: יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. המילים היו כבדות עליו והוא נמלט משם לביתו.

הוריו, שבזכותם הצליח להגיע סוף סוף אל ברלין אהובתו, הודיעו לו שאינם יכולים לממן את שהותו והוא לא ידע במה לעבוד, הגם שחבריו הבטיחו לו שלא לעבוד בגרמניה זאת לא בעיה. ערב קודם הודיעה אהובתו הנצחית, האישה שאליה ערג ושממנה נמלט לכאן, אחרי אותו ליל זוועות, שירלי פינקלשטיין, שהיא התארסה למאור תשובה, לא הבן, כי אם הבן דוד, אבל עדיין טחון בכסף עד אימה. השלווה שביקש לו ונוחות החיים, התפוגגה אט אט עקב שלל דרישות בירוקרטיות שהתקשה להבין, שבארץ היו מוחלקות ב"אחי" וקריצה, והוא אפילו לא היה מאנשי הקריצה.

הוא ידע שהוא צריך ללכת, אפילו לא ידע לאן, רק שכאן ידע שלא ימצא מנוח לכף רגלו. הוא צריך ללכת, אולי הליכה לשם תיקון. שנה חדשה בפתח והיא צופנת שלל אפשרויות. מה שקרה אחר כך היה מוזר מאוד. אדם שחום עור זינק מהחלון, מן הרחוב השקט, וביקש ככל הנראה מחסה. שוטרים פרצו לדירתו ואסרו את שניהם. התברר שמסמכיו שלו לא בסדר, וכל הגרמנית הטובה שרכש לא הועילה לו. הוא הועלה אחר כבוד על מטוס ארצה. הוא חוזר לשנה חדשה, ארצה, כמי שנכשל, אבל בעצם במה? במה יאשימו אותו מבטי הוריו, והמבט המרחם של חבריו כשהוא עצמו איננו יודע מה רצה להשיג?

מענתיקות האינטרנט.  מקור: החבובות.

במעט הבהלה הפוקדת אותי עדיין בבקרים, ברגעי היקיצה שפעם היו מתוקים כל כך, אני נוכח להוותי בעובדות מעציבות. אני חש כאילו אני נוצק מעצמי לתוך סדר יום נוקשה. בכוונה אינני מאשים איש. וגם אינני מאשים את מי שהוא למעלה מהאנשים. אני כותב 'נוצק' בהרגשה חדה שאני הוא החומר בידי היוצק. אני מוצא עצמי נתקל בזוויות המכאיבות של דפוס היציקה. כאילו נחסמת בפני הדרך להימלט בכוונה תחילה. מישהו מכה על פני ועל קצות אצבעותיי. מישהו מכווה עד כאב את מרפקי ואת פרקי ברכי. גם האפשרות של חמיקה בזחילה נפסלת, שהרי לא אוכל לזחול מרחק כה רב, כשעצמותי כל כך מכאיבות. לפני התקף המחלה לא הייתי יצוק בשום סדר-יום מחייב. ובוודאי שלא בסדר-דברים נוקשה וכואב. אבל ההתכנסות שלי פנימה, בקשת החיסיון שלי במקלטים ארעיים, הפכו אותי למתמכר לדבר אחד: אני מכור לשלמותו של סדר היום שלי.

אני יכול לשבת לשולחן המטבחון הקטן שלי, להציב מול עיני את שעון היד האלקטרוני שקיבלתי מבני משפחתי האוהבים, כחודש לפני שחליתי. אני יכול לשבת מול מחברת נייר המכתבים הירוקה, ולתהות זמן ארוך מבלי שאחוש בתנועת המחוגים. לשעון המשוכלל יש צג כפול. לבד מלוח המחוגים הלבן, שעליו קבועים המספרים המוכרים, יש בתחתיתו גם צג ספרתי. שם מתחלפות השניות והדקות בהבהובים מרטטים. ואני יכול לעשות מלאכה כפולה ואולי גם משולשת.

אחת – אני רושם על הדף את שעת הבוקר ואת התאריך המדויק. שתיים – אני רושם מול המספרים את הפעולות שאני עושה. אותן הפעולות כל בוקר. אותן התנועות של ידי ושל רגלי. מול תנועת המחוגים החוזרת על עצמה בדיוק אלקטרוני. ושלישית – אני מהרהר בצער איך נפלתי. איך התמסרתי מרצוני אם לדייק. בשבי סדר היום הנוקשה שלי. ואיך אני נוצק אל תוכו. מבלי שאפרפר אפילו, ומבלי שאזעיק עזרה מקרובים וידידים.

ובכן, כדאי שאפרט כאן יותר. בשש וחצי קימה מן המיטה. השכמה, כמו שקראו לתרגולים הללו בימי תנועת הנוער. בעודי במיטה, דקה או שתיים לפני שאני מתרומם, אני מושך את עצמי ומתגלגל לעבר החלון. אם אינו פתוח משנת הלילה, אני פותחו כעת. אני מכדר את גופי הרפה אל הכרים המצחינים מזיעת לילותיי שאינה נפוגה. אני מתנשם ומתנשף בכוונה יתירה. אני עובר על  מידותיי מצפצף על חלונות השכנים שמעבר לקיר הדק, שואף נושף ומנחרר בקול רם. אני מתרכז כולי בפעולות הצנועות הללו של מנגנון הנשימה שלי. ללא כאבים אך גם ללא עונג, במין הינתקות מלאה מן הבוקר המאיים ומן היום המכביד. אני עוצם את עיני, סוגר ופותח את כל פתחיי. האוויר הלח והטרי שמפעפע מבעד לחרכי התריס, חולף בתוכי לכל אורכי. אני מלווה אותו במסעו המטהר. למן כפות הרגליים המגרדות ועד לשער ראשי המקליש. שאוף ונשוף, שאוב ונטוף. בלוע ושקוע עוד ועוד ועוד.

בספר ההדרכה למשתקמים שקיבלתי מתנה מידיד צעיר עם צאתי מבית החולים, אני מוצא תורה שלימה שנדחסה לכמה עשרות עמודים של הוראות יבשות. מימי לא העלית בדעתי שהאוויר המחלחל בצינורות גופי יכול לטהרני או חלילה לטמאני. אם אנהג בדרך המוצעת, שהיא האחת והנכונה, הרי שכל מחלתי וחלאותיי יטוהרו בנשיפות הבוקר היומיות. אבל אם אשבר חס וחלילה, ואזלזל בדברי הכתוב ולא אנהג לפיהם, או אם לא אקפיד כראוי על הכתוב, או חמור מכך, אם אאמץ לעצמי מורה התנהגות אחר על פני מחבר הספר שלפני – ואבחר בדרך הבראה אחרת – הרי שאני מועד מלכתחילה להיטמא ולהיכשל.

אותו אוויר, אותו גוף, אותו איש השוכב מכווץ במיטתו וחושש עד אימה מן היום הנדחס ונדחק בחלונות. ובכל זאת, כוונה אחת קטנה, התכוונות אמיתית אחת והכול יוסט. אם לטובה ואם לרעה. הרי זו תכלית כל האדם. למשול ברע ולרתמו אל אחורי הטוב. וכעת, כשהמושכות כביכול בידי, כעת שכל ישועתי נתונה לי עצמי, לא רק לרוחה של רוחי אלא דווקא לבשרו של דמי, כעת דווקא שאפספס?

עצמותי כואבות, מחמת תרגילי הנשימה שאני מקפיד עליהם בבקרים. משום מה הכאבים אינם ממהרים לחלוף. רחש קל של עצמות נפרקות נשמע כשאני מרוקן את בית החזה, ומעביר את האוויר הנקי אל חלל הבטן. שמא אני שוגה בביצוע? והרי נדפס כאן במפורש שהכול תלוי בביצוע. אין די בכוונות טובות, שהרי מלוא כל העולם כוונות טובות, אבל הביצוע, ההגשמה, היא העיקר. והביצוע הוא גם המפריד בין עולם הייסורים שאנו שרויים בו, עולם היומיום המזוהם והמחליא שלנו, לבין אותם היכלות טוהר עליונים, שראשיתם בגוף הבריא וקצותיהם ברקיעים שלא נחזו.

מה עלי לעשות? אל מי עלי לפנות בצר לי? ומי יתיר את ספקותיי? ועד שאני מתייסר עם הסדרת נשימתי כבר חלפו להן הדקות המוקצות להשכמה בסדר-יומי המוקפד. וכבר אני צריך להשתופף אל הכיור הסדוק, אל הברז המזיל ומנטף, ולהציץ שוב אל דמותי הנשקפת במראה המעורפלת. שעה זו, שבה אני מתייצב מול הראי היא השעה הקשה מכל שעות הבוקר. תקוף חרדה שאינה מוסברת אני סורק את דיוקני שבמראה. מה נשתנה בי מליל אמש? אילו סימנים רעים ניתנו בי הלילה? ומה מבשרים לי כל אלה החריצים והכתמים שבפני המזדקנות? היכן מפת פני המוגדלת והמעודכנת שהנחתי למשמרת בארון התרופות? עלי למהר ולהוציאה ולהשוות מיד עם הממצאים המעודכנים.

וכבר נשימתי המטוהרת מתרגיליה וממשחת השיניים וממי-הפה מאיצה מעצמה את מרוצתה. מדוע לעזאזל אורה של נורת-המקלחת קלוש כל כך? הרי דווקא כאן נחוץ כעת אור גדול. אור לבן ומטהר, שבעזרתו אוכל שוב ושוב להיווכח עד מה חרדתי לשווא. עד כמה טעיתי בכהות החריצים ובנימי הכתמים. הוי, כמה נאים פני בבוקר הקריר הזה.

על מיטתי מונח לו ספר קריאה חדש שקיבלתי מהספרנית הדואגת. טרם הספקתי לקרוא בו, אבל עברתי כבר בחטף על תולדות חייו של המחבר. יש ספרים שסיפור חייו של מחברם מעניין יותר ממה שנדפס בתוכם. איש מופלא ומוזר, את זה אפשר לתפוש מיד בראייה ראשונה. איש שחייו מחולקים לשלושה שלישים נוקשים וברורים. ילדות ונעורים עד גיל עשרים. עם ניסיונות כתיבה מעטים ולא מוצלחים. ואחריהן עשרים שנות  עבודה קשה וכתיבה פורייה. וכשהיה בן ארבעים שנה, לפי חשבוני, ערירי וטרף לרוחו הקודרת, הפקיר עצמו לבני משפחתו האוהבים, שיוליכוהו למחסה של מוסד סגור. ושם, למרבה הפלא, האריך ימים ושנים וזכה להגיע לגבורות. אושר ובטחה פקדו אותו בין החומות. וימיו עברו עליו בבריאות טובה. ועד ליום פטירתו ממש, לא ידע מחלה קשה.

מה שמר על גופו במשך כל השנים הארוכות הללו? מה שמר על רוחו במרוצת הימים הרבים? רק דבר אחד: סדר היום הקפדני שלו. סדר יומו שלקיומו המדוקדק התמסר כאילו היה פולחן דתי. לפני שחליתי הייתי ממהר ללגלג על סופר כזה. איך ניאות למשכן את חירותו תמורת חיי שיעבוד במוסד? איך זלזל ביצירתו הכתובה, סירב להתראות עם ספריו? איך נדר נֵדֶר שלא יאחז עוד עט בידו, וויתר בגדלות נפש על חדר עבודה וכתיבה שהציעו לו רופאי המוסד? אבל היום קל לי יותר לכבדו ואפילו להעריצו. איך דייק ומצא את הרגע הנכון לקטוע את מהלך החיים שמאס בהם. איך כיוון, פגע ולא החטיא. בדיוק ביום ההוא שהפקיר עצמו לבני-משפחתו שיישאוהו אל בין החומות. בדיוק ביום ההוא הבין כמה הבל היה בכתיבתו הקודמת. וכמה רעות-רוח הייתה בשאיפותיו הספרותיות. אני מרכין את ראשי בפני גדולת רוחו הוותרנית. הוא דייק ולא השאיר אפילו יום אחד ריק בחייו. ואם התגלתה לו בלילה תכלית-חייו החדשה, הרי מייד בבוקר, עם השכמה, בתום תרגילי הנשימה המפרכים, קם ולא הלך אל המראה שמעל הכיור. אלא התמסר בידיים מורמות לפולחן נצחי של סדר-יומו המפורט.

כן, היום אני יכול להבין לרוחו. יתרה מזו, אני יכול גם לטעום מעט מתענוגותיו המעוותים. מי שלא פסע את הפסיעה הקטנה אל הצד השני לא יוכל להבינו. אני פסעתי, ואני יכול. איזה עונג אפשר לשאוב מהקפדה דקדקנית על פרטי הפרטים של סדר היום. איזו רווחה רוחנית, אבל גם גופנית, אפשר להפיק מסגידה ללוח השעות. איזו הנאה אפשר לרוות ממעקב משפיל אחר מרוץ הדקות. אחר נקיפת השניות. נכון, האחרים, אלה שנותרו מחוץ לחומות ינודו לו בראשם. שבר כלי יאמרו עליו, מפסידן. איש שכרע תחת אימת חייו. אבל אני, מי אני שאהרהר אחריו? אני רואה אותו סוגד לדל"ת האמות שלו. אני רואה אותו חולף על פני הרצפות, ועל פניו משוכה הנאה מלאה מחרפת-הציות.

אני אינני מושלם כמוהו. ורבות אצלי עדיין החריגות מן הסדר המתוכנן. גם מקפידן כמוהו לא הייתי אף פעם, רשלן נולדתי ורשלן אני חי. ואף על פי כן התחלתי גם אני למנות את פסיעותיי, כשאני ממהר בהשכמת הבוקר אל חדר האוכל. לקיים את הטקס היומי: ליטול את עיתון הבוקר משולחן העיתונים, ולשאת את קערית הדייסה המתוקה אל חדרי.

24.9.2011

לילה. רק עכשיו הסתיימה תוכנית הבישול בטלוויזיה מאסטר שף, שגזלה לי את כל הערב אבל הותירה אותי מסופקת. אבי, מדריך גמילה, זכה בתואר הנכסף. עד לפני שנתיים עוד היה בתוך הסמים והערב זכה להיות המאסטר שף של ישראל. איזו התרגשות. אני אוהבת להתרגש ביחד עם עוד אנשים (גם כשזה קשור לבישול שזה לא בדיוק התחום שלי). לטלוויזיה יש כוח אדיר לרומם ולהפיל אבל כאן זאת הייתה הזדמנות פז לתת צ'אנס אמיתי למישהו מהשוליים. בבת אחת הפכו אותו לקונצנזוס.

רציתי שאבי יזכה, סיפור חייו נגע לליבי. לאורך התוכנית, הוא חזר והודה לאימו על שלא עזבה אותו גם כשהיה עמוק בתוך הסמים. חשבתי על אימא שלי שתמיד קיבלה אותי על תנאי, אבל כשנשברתי וחזרתי בלית ברירה לאשדוד, קיבלה אותי באופן טוטאלי ואפשרה לי להמריא אל המקום בו אני נמצאת היום, מקום של עשייה עניינית והתמודדות תמידית עם הפחד. העבר של אבי לא הפריע לו להתרכז בהכנת כל מנה ומנה שלו. הוא התגבר על הפחד ששיתק אותו במשימות הראשונות בתוכנית והשכיל להיות יצירתי ולברוא בכל רגע את הטעם הנכון, אותו טעם שספג בבית אימא. הטעם שחתר אליו והניח לאינטואיציה שלו להוביל אותו אליו.

מלאכת הבישול מזכירה את דרך הכתיבה. מפגש בין רגש ושכל, אינטואיציה והגיון קר, אדמה ושמים, בשר ודם, שבריריות וקור רוח והמינון הנכון ביניהם. קיים גם נושא הזמן. היה למתחרים זמן מוקצב ליצירה, וזה עזר להם להיות ממוקדים ויעילים. אני לא קוצבת את כתיבתי בזמן מסוים אבל צריכה למצוא את הזמן הנכון ביותר לכתיבה מבחינתי.

כמו אבי, המאסטר שף, אני שואפת שהפחד לא ינהל אותי. שהניצוץ היצירתי ינחה אותי.

בזמן האחרון אני נלחמת בפחד בצורה ישירה. לא עוד כדורי אקמול נגד כאב ראש אלא תחזוקה נכונה של הגוף שלא ייצר כאבי ראש. בשבועות האחרונים זה עובד! אין לי כאבי ראש! אני נעזרת במנחה של שיטת גרינברג, הילה כדורי, שמטפלת בי במגע. היא נוגעת לי בגב העליון במקומות כל כך כואבים שאני מתחננת אליה שתפסיק.

שיטת גרינברג היא שיטה המציעה תהליך למידה שבו המטופל הוא המרפא של עצמו. השיטה מלמדת את האדם תוך שימוש במגע ובתנועה לזהות מצבים פיזיים, המונעים ממנו להגשים את עצמו. הפחד מצטבר והגוף זוכר. אני חווה את הפחד שצברתי עם השנים בתוך גופי, בתוך הגב שלי.

אחד הקשיים שלי הוא הרצון לחוש אחרים במקום לחוש את עצמי. כמנחה של תהליכי-כתיבה קיים תמיד הפיתוי לצלול אל נבכי נפשו של הזולת, במקום להיענות לצרכים שלי. למשל להישאב לעבודות כתיבה של תלמידים ולשבת שעות על יד המחשב בלי לשתות ולאכול כמו שצריך.

העיקר להיות שם בשביל מישהו אחר. בשבוע האחרון קשה לי להיענות לעבודות של תלמידים, סוף סוף אני עסוקה בעצמי ומסרבת להתמכרות שלי לכאבים של אחרים. זה כמובן נובע מהילדות שבה נעניתי לצרכיה של אימי במקום שיקשיבו לצרכי.

המסע שאני עוברת עכשיו מגיע בזמן הנכון. בשנה האחרונה  התגברתי על קשיים פיזיים כמו לנהל בית, לקחת אחריות על הסביבה בה אני חיה, הדירה שלי, החפצים שלי ועוד. עכשיו הגיעה עת הנפש שהייתי בטוחה שעבדתי עליה מספיק. אבל עבודת הנפש לא נגמרת מן הסתם. עכשיו עלי לגעת בנפשי דרך הגוף, אני מבינה שעד יומי האחרון אעבוד על עצמי וזה מעודד אותי.

בעוד חודש וחצי אתחיל את לימודי באוניברסיטת בן גוריון, לתואר שני, במחלקה לספרות עברית במסלול לכתיבה יוצרת. זה מעורר אצלי ים של פחדים. אישה בגילי עם כל הצוציקים ובכלל.

אאחל לעצמי שתהייה לי שנה של מיגור הפחדים והתחלה חדשה. ממש כמו המאסטר שף של ישראל לא אתן לעבר שלי לרדוף אותי. שיטת גרינברג תעזור לי לבהירות וצלילות. דמותו של אמיר אוריין מלווה אותי תמיד כמגדלור. עוד ארקח את המנה שלי בסבלנות ובתום.

הפסל זה אני. ידעתי זאת מן הרגע הראשון שראיתי אותו. הייתי רוצה שהוא יוצב על קברי, כשבאחד הימים תסתיים "מלאכת החיים", בלשון חנוך לוין, ואלך מפה לעולם שכולו טוב, אולי, מי יודע.

חיי מוכיחים שהכול אפשרי, כדברי הפסלת הגרמנייה, כי ניצלתי מתוך שחיטה לא אנושית ובית מטבחיים של גטו לידה, ומאז הוסתרתי, הוברחתי, העמדתי פני גווייה, חייתי בזהות גנובה, ברחתי, הפכתי מנוצרי מתחזה ליהודי מסתגל וטיפסתי וטיפסתי, אוחז בטירוף באבן שיש, ידיי אוחזות במצבת החיים ועליתי ועליתי, במין אופטימיות לא מובנת, עד שהגעתי לכתיבת שורות אלו, בקלות, בלי מאמץ, כי ייתכן שאלוהים אהב ואולי אוהב אותי גם עכשיו, ומשגיח שלא אפול.

מהיום שפוצקי נולדה סבתא שלה טיפלה בה במסירות ואהבה. החזיקה אותה על הידיים וזימרה לה שירים מימי אנו-באנו. אחר-כך כשפוצקי גדלה קצת סבתא חלתה ונחלשה. שוב לא יכלה להחזיק את פוצקי על הידיים אבל זה לא מנע מפוצקי להתרפק על סבתא בעודה יושבת על הכורסא בבית. וכשצריך היה להחליף טיטול – סבתא נתנה הוראות לסבא איך ומה וככה מילאו את המשימה בהצלחה. לסבתא תמיד הייתה סבלנות לפוצקי ותמיד צפתה ביחד איתה בסרטים בטלוויזיה, כמובן רק לאחר האישור של אימא של פוצקי, ולפעמים כשלאימא היו פגישות חשובות בערב אז סבתא הקריאה לה סיפורים לפני השינה. לפעמים הייתה סבתא מביעה את צערה על שבגלל מחלתה היא אינה יכולה לעזור יותר, אבל אימא ביטלה את העניין בכך שסבתא עוזרת המון. וכי מה פוצקי צריכה? אהבה ותשומת לב אישית, ואת אלו היא קיבלה בשפע מסבתא. לא נדרשו שום פעלולים מיוחדים. סבתא בעצם נוכחותה כבר נתנה המוןֱ. לפעמים סבתא עזרה לפוצקי ולפעמים להיפך. פוצקי עזרה לסבתא לגרוב גרביים ולנעול נעליים.

סבתא לא הייתה אישה שמרבה בדיבור אבל כשנושא השיחה נסב על פוצקי, עיניה היו מתמלאות אור ומיד הייתה מספרת בגאווה על מעלליה והשוויצה בה בכל הזדמנות. אימא של פוצקי סיפרה שלא תמיד סבתא הייתה חולה וחלשה. שפעם היא הייתה בריאה וחזקה. ושהיא, אימא הייתה פעם מזמן בבטן של סבתא וסבתא ילדה אותה וטיפלה בה והניקה אותה. לפוצקי היה קשה לתפוס את העניין אבל, היא ניסתה להבין ואחר כך הייתה שואלת את אימא: "מה, פעם סבתא הייתה חזקה? ואת היית בבטן שלה כמו שאני הייתי בבטן שלך?".

אחר-כך סבתא נחלשה עוד יותר ועברה לגור בבית אחר עם עוד סבים אחרים חלשים כמוה. אימא אמרה לפוצקי שסבתא נמצאת בבית הזה כי היא קצת חולה והיא צריכה להתחזק. פוצקי הביטה לאימא בלבן של העיניים ואמרה: "היא לא קצת חולה, היא הרבה חולה!". פתאום הבית של סבא וסבתא התרוקן. סבתא שכבה בבית הסבים וסבא היה שם כל הזמן לצידה. ככה יצא שפוצקי ואימא כלל לא הגיעו לבית השני שלהם, הבית של סבא וסבתא. הן עברו לערוך את הביקורים בבית הסבים. ובבית הסבים – שמייח! פעם בשבוע באה אישה עם חיות אמיתיות, מספרת עליהן ונותנת להאכיל וללטף אותן. חוץ מזה כל העובדים שטיפלו בסבתא היו גם מאוד נחמדים לפוצקי ופינקו אותה בביקוריה במגוון מטעמים מתוקים. סבתא הלכה ונחלשה. היא רזתה מאוד וכבר היה לה קשה לדבר. אבל עדיין בכל ביקור של פוצקי ואימא האירו עיניה והיא חייכה אליהן חיוך גדול.

יום אחד, אחר הצהרים, אימא באה לקחת את פוצקי מהגנון מוקדם מהרגיל. ראשונה מכל ההורים. הן הלכו יחד לבית ואימא אמרה, פוצקי יש לי משהו חשוב לספר לך, ופוצקי הביטה באימא ואימא אמרה שהיום סבתא מתה והיא כבר לא מדברת ולא נושמת ולא אוכלת ולא מחייכת. ושהיא בשמיים. ובאומרה כך אימא קצת בכתה. פוצקי הביטה באימא בעניין רב. אימא המשיכה ואמרה שאנחנו עצובים עכשיו ויבואו הרבה אנשים לנחם אותנו כי סבתא מתה, ופוצקי אמרה שהיא רוצה לראות את המיטה הריקה של סבתא בבית הסבים.

למחרת, כשפוצקי סיימה את הגנון, אימא לא באה לקחת אותה והיא הלכה עם אימא של ילדה אחרת. האימא השנייה הביאה אותה לבית של סבא וסבתא. היו שם המון אנשים. קרובי משפחה. ודודים שפוצקי הכירה. רק סבתא לא הייתה.

בערב פוצקי שאלה את אימא איך סבתא לא נופלת מהשמיים ואימא קצת הסתבכה בתשובה. למחרת פוצקי שאלה את אימא איך סבתא עלתה לשמיים ואימא ענתה שהיא לא יודעת ושיש דברים שאנחנו לא יודעים. בגנון פוצקי סיפרה לכולם שסבתא שלה מתה ושעושים לה מסיבה ושיש המון עוגות. היא אפילו רצתה להזמין חבר למסיבה אבל אימא אמרה שזה לא מתאים עכשיו.

בוקר אחד אימא העירה את פוצקי וחיבקה אותה ופוצקי שאלה פתאום, למה מחבקים? אימא הסבירה שמחבקים את מי שאוהבים ופוצקי ענתה לה שלא נכון, שמחבקים גם כשעצובים ורוצים לנחם מישהו , לדוגמה, כשמישהו מת.

אחרי שבוע פוצקי אמרה שהיא מתגעגעת לסבתא ואימא הציעה שהיא תספר לה על סבתא. על איך שסבתא טיפלה בה כשפוצקי הייתה קטנה. ופוצקי הקשיבה. אחרי שבועיים כשפוצקי סיפרה לעוד חברה שלה שסבתא שלה מתה, אמרה החברה שמעכשיו הסבתא שלה תהיה גם הסבתא של פוצקי.

מוקדש באהבה וגעגועים לסבתא יהודית ולכל הסבתות האהובות שהלכו לעולמן.

(נירה אגמון, בוגרת תיאטרון החדר)

שלכם באהבה
תיאודור

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 21.10.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מאז 2002 ועדיין מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 29.10.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

קול קורא: פסטיבל אישה בתיאטרון חולון

שמח להזמינכם להגיש הצעות לקראת הפסטיבל ה-16 שייערך מ-22 עד 25 פברואר 2012. הפסטיבל מבקש לקדם יצירות שתועלינה בבכורה מתחומי המחול, המוסיקה, התיאטרון, אומנות פלסטית ווידאו ארט. המעוניינים מתבקשים לשלוח בדוא"ל את הפרטים הבאים: קורות חיי היוצרים המעורבים. קונספט של העבודה המוצעת ותיאורה. תמונות מתוך תהליך החזרות/ חומרי וידאו/ אודיו. את החומרים המפורטים מעלה יש לשלוח לכתובת המייל: woman2012@hth.co.il  עד ליום 30.9.11.

הנהלת תיאטרון חולון אינה מתחייבת לקבל עבודה זו או אחרת מכל טעם שהוא וההחלטה הבלעדית לעניין הצגת העבודה נתונה לשיקולו הבלעדי של תיאטרון חולון. אמנים המציגים בפסטיבל מתחייבים להציגה בהתאם לתנאים ההדדיים שיציע הפסטיבל.

אורי אגוז, מנהלת אמנותית, פסטיבל אישה 2012.

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-6240131, 03-6051459

אחת אחת אחת אחת אחת אחת שתיים בצהריים

הזמנה למופע ראשון של שיתוף רוחני בין קהל ובמה, בין תעלומה וחשיפה, בין גילוי ורגשות.

והנה, 36 קלפים פרושים לבחירתך.

כל קלף נושא מסר. אוניברסאלי. מאחורי המסר יש סיפור. אנושי.

כל אדם בקהל מוזמן לבחור את הקלף שלו, להקשיב לסיפור, ומי שיסכים לחלוק את תגובותיו עם הקהל יעביר אותנו חוויה אותנטית, חד פעמית. מקרית - או לא ממש מקרית?

ההתנסות הזאת עברה בפורמאטים שונים, וההזדמנות הפעם היא להיות נוכח ברגע,

ולגלות מה יש לו להציע לנו.

אלי הוז, “מוכר הסיפורים מיפו העתיקה" ערך וביים את המופע, וגאה להגיש לכם אותו במקום הכי עמוק בתל-אביב:

תיאטרון החדר – ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב,

בשעה שתיים של צהרי יום שישי, 11.11.11.

מחיר הכניסה: 25 ש"ח. מספר המקומות בחדר: 18.

בואו.

באירוע כזה עוד לא הייתם.

050-5606670.

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין, ומעניין את מי שיש לו זמן (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה. עונה לטלפון 050-5606670. או בדוא"ל: elie.hoz@gmail.com

http://www.youtube.com/watch?v=Drwlkx85Wmg

נוכחות חיה

עם שירלי ליגום. פותחת עונה אחרי החגים. מי שרוצה לשכלל מיומנויות משחק דרך מדיום הפלייבק, ולעבוד על הנוכחות הבימתית במעבדה קבוצתית אינטימית, מוזמן בחום.

מתחילים ב- 30.10, 20:00-23:00 בביכורי העיתים ת"א. שיעור ניסיון חינם.

לפרטים נוספים: שירלי: 054-7598884.

טיפול קבוצתי ופרטני משולב

לגברים גייז. קבוצה ייחודית לגברים המשלבת טיפול פרטני במקביל, בעלות מוזלת. מנחה- אילן רוב, עובד סוציאלי קליני. טלפון: 054-4906279. ימי א', 20.00. הטיפול בקליניקה בשיכון ותיקים, רמת גן. – אילן רוב.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

שחקנים נגד מעבידים

זה לא קורה בכל יום ובעבר כמעט לא קרה. אבל פייסבוק, כלי דמוקרטי חדש יחסית, מאפשר זאת. ארגון שח"ם (25.9.2011) מדווח:

השחקנית רוני דותן, שנפגעה מהתנהלותה של "מ.מ. הפקות", יזמה קבוצה בפייסבוק בתמיכתנו (שח"ם), הקוראת לשחקנים ולגורמים אחרים שנפגעו מהתנהלותה של מ.מ הפקות לשלוח מכתבים המפרטים את תלונותיהם לשח"ם. קבוצה זו זכתה להיענות גדולה, כאשר מספר שחקנים רב פירט את תלונותיו כלפי מ.מ הפקות, הן בדף הקבוצה והן במכתבים לשח"ם. התמונה שהתגלתה הייתה קשה וכואבת.  

לפני מספר ימים הוגשה על ידי מ.מ. הפקות תביעה לבית המשפט כנגד השחקנית בדרישה להסרת הקבוצה מהפייסבוק בעילת לשון הרע. מדובר בניסיון ציני להלך אימים על השחקנית ולדכא את חופש הביטוי של השחקנים ושל הגורמים האחרים שנפגעו מהתנהלותה של מ.מ. הפקות, להביע את טענותיהם באופן חופשי באמצעי מקובל כמו הפייסבוק. שח"ם תמך ותומך בשחקנים שנפגעו מהתנהלות מ.מ. הפקות, ומתכוון לעזור ככל שביכולתו לשחקנית בהתמודדות הצפויה לה בבית המשפט (המשך).

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------
גרפיטי

(נשמע ברחוב)

- מה, יש אנשים רעבים בארץ?

- כן.

- לא יכול להיות. למה לא שומעים אותם?

- אין להם סלולארי.

- למה לא רואים אותם?

- אין להם מצלמה בסלולארי.

לא רעב, שומעים אותו, ויש לו מצלמה