(חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים).
מלחמה במחזות של אלוני היא רצח, ורוצחים במחזותיו הם חיילים במסכות. אלוני כתב תמיד על הרשות שלעולם רוצה להכחיד את היחיד, או את ייחודו, בשם הדמוקרטיה, במיני דרכי שליטה. אחת מהן, העיקרית, היא המלחמה. המלחמה היא מזימה לרצח במסווה אידיאולוגי, כי אין אידיאולוגיה שמצדיקה מלחמה. מה שיש הוא גנרל עכברושי משוגע שמוכרח לכרסם: "ככה זה, כשגנרל לא עושה מלחמה... הוא מוכרח לכרסם, מסכן שלי... כמו עכברוש... אם עכברוש לא מכרסם כל יום השיניים שלו צומחים לתוך המוח".
ואם לאומנות היא האידיאולוגיה המצדיקה – אלוני היה אויבה המר. "אבל עדיין, בוי, כמו תמיד, בוי, הרצח מפעים את הדמיון! והגווייה של החייל הצעיר עדיין מלכדת אומות! עדיין הופכת גשר לאיזה מסתורין"... אומר נפוליון שיצא ממדור המתים, מפרספקטיבה של מי שפתח את עידן הלאומיות.
המלחמה בעולם של אלוני היא אידיאה פיקס, המצאה מופרכת. "שטאנץ חזון", אומרים עליה במחזה בגדי המלך. "שטאנץ חזון" ש"כמעט תמיד בכל מקום כמעט יש מישהו שממציא". כלומר, תעתוע שהרשות ממציאה ומממשת. ראש הממשלה זום מבהיר: "משום שכמעט תמיד בכל מקום, יש מישהו שממציא משהו שאיש בעצם אינו רואה, אבל עם הזמן, ועם המנון ודגל, וכמה גיבורים מתים במלחמות – אוי לו למי שאינו רואה"...
ההמון נלהב להיכחד, הוא קם לברוא לו אלוהים: "וכולם כל כך זקוקים למלחמה הזאת... המלחמה נותנת לכופרים אלוהים," אומרת מיס בל במחזה הצוענים של יפו.
"מה אכפת לך אם מיליון מטומטמים רצים לכיכר עם דגל ותזמורת צבאית?" שואלת לוסי בת המלך את המשורר הֶקְטוֹר בַּסוֹנֶה, בבגדי המלך.
מלחמה בעולמו של אלוני היא רצון משותף של השלטון וההמון שטוף השקרים האידיאולוגיים, לצלוב את ישו, לרצוח את הבן: "בכל אשר תפנה במולדת תמצא את ישו המיוסר מגולגל בחייל מחיל השריון ויהודה איש קריות בונה בלב תמים את ירושלים של מעלה", כותב אלוני בסיפור בעל הגבנון הכפול.
ויש רמז חריף כלפי מדינת יפו: אולי בכלל התגלגל בנו, בבני האדם שחיים בה, השטן הנאצי? כמו שאומרת מדאם זארא במחזה הצוענים של יפו: "אולי דבק בנו הקלף של השטן"... האם הזדהה הקורבן עם הרוצח ונעשה דומה לו?
המלחמה היא מצב של קיפאון-לב במחזה אכזר מכל המלך, מחזהו הראשון של אלוני, שהועלה ב"הבימה" ב-1953. "אתה יודע מהם פני המלחמה, שמעי?" שואל ירבעם במחזה, "שר צבא פוקד והיורים יורים והפרש דוהר. ורק החרב, החנית והכידון אומרים דברם. רחשי הלב גוועו ומתו".
(המשך יבוא)
