האיגרת השבועית

אמרנו כי קשר מורכב בין יוצר לקהל (כמו גם בין אדם לחברו) מוגדר כאהבה.

זהו מסוג הדברים שתחילה רצוי לעשות עליהם חזרות בבית, בינך לבין עצמך.

מסתגרים במקום שקט וסגור ויוצרים מצב דרמטי דמיוני מתאים:

לדוגמא: "אני רואה לפני דמות מסוימת, או מספר אנשים שהם קהל. אני חושב שאני יכול לאהוב אותם. אני אוהב אותם. גל חום עולה בי מהבטן ומעלה ומציף את כל הגוף. הגוף שלי משוחרר. נוח לי וטוב לי עכשיו. אני מחייך אליהם חיוך קל ונעים. העינים שלי פקוחות ורואות אותם בלי מאמץ. פני מאירות בחום נעים. גל החום יוצא מתוך פני ומתפשט בחלל ועוטף את האנשים האלה. אני עוטף את האנשים האלה בחמימות. אני שולח אליהם קרניים לבנות של חום ואהבה וחיבה, והחמימות שלי ממיסה כל טיפה של חשד או תוקפנות או בלבול שקיים בהם. אני אומר להם בלי מילים, רק באמצעות חיוך קל: אני אוהב אתכם!"

ממשיכים לקיים את המצב הדרמטי הרצוי, ואחרי מספר שניות אפשר להגיש טקסט אמנותי, או כל טקסט אחר.

(עמ' 242-243)

(הקטע הבא הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

כזכור, ביקשנו לראות את ההליכה במדבר, כתקופת הגלות של האדם-היוצר שיצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון, בדרך משעבוד לגאולה, ומחוז חפצו של האדם-היוצר משה היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני ליצירה. חיבור של חומר ורוח במובן של מקום פיזי ליצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם.

כאן אפשר לשאול: אם אכן הארץ המובטחת היא דימוי להתממשותה של היצירה, ויצירה מטבעה באה לתקן את האדם, מדוע הספר הבא בתנ"ך, ספר יהושע, המתאר את כיבוש הארץ הוא רווי בדם, במלחמות וברצח-עמים? אם נתפוס את המקרא כפשוטו, הרי הארץ המובטחת נקנית בדם הזולת ובמעשי פשע כנגד האנושות. היום תוגדר חשיבה כזאת, שבהכרח מחייבת מאבקי כוח ודם, כלאומנית או פשיסטית. לדוגמא, בדרך חשיבה כזאת אפשר גם לתרץ מעשי עוול מתוך לכאורה הכורח לקנות את הארץ בדם. זוהי תפיסה אגוצנטרית, המקדשת את העוול.

אין להתעלם מהקושי שמציב ספר יהושע. יש לחזור ולהזכיר כי בני ישראל קנו את הארץ הזאת בכיבוש ובדחיקה של עמים אחרים, וזה לאו דווקא הדבר שיש להתגאות בו, וודאי שאין לראות בו מודל לחיקוי. מי שרואה את דרכם של העברים באמצעות תפיסות טוטליטריות-מוחלטות, עלול לומר: או שכובשים את הארץ, או שמוותרים עליה. ברוח זו הייתה נפוצה גם סיסמת בחירות ימנית: "או אנחנו או הם!". אבל ישנה דרך אחרת, והיא היכולת האנושית להתחבר אל ארץ מובטחת באהבה ובסובלנות, תוך התחשבות בזולת. יש מי שייראו בכך אות לתמימות וחולשה. אבל זוהי חשיבה ממש לא טובה. כי אם אכן מלחמה ודיכוי הם ביטוי לכישלון הקשר שבין בני-אדם, הרי שמעשי כיבוש ודיכוי ודחיקת הזולת וודאי הם ביטוי לחולשה האנושית.

על כן, יש לתפוס את החומש כתהליך התגבשותם של בני-אדם יוצרים, כסיפור הולדתו של עם וגיבוש זהותו הרוחנית, ואילו את ספר יהושע יש לתפוס כמשל להתגברותו של כוח הזרוע וחולשתו הרוחנית של עם. על פי החומש הלך העם במדבר ארבעים שנה. על פי מחקרים הממלכות היהודיות היו קיימות בארץ ישראל כארבע מאות שנה (פינקלשטיין וסילברמן, "ראשית ישראל", אוניברסיטת תל-אביב, 2003). אולי יש בכך סמליות מה. בכל אופן, ככל שאדם הולך ודוחק את האנרגיה האנושית שלו אל תוך כוח הזרוע, כך הולכת ונחלשת נפשו, עד כליון. הארץ המובטחת כדימוי של יצירה, מתממשת בסובלנות ובאהבה, בהוקעת הרע ובקבלת הטוב, בקבלת הזולת ובהתחשבות בצרכיו. זו דרכה של יצירת אמנות.

(חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר. ללא הערות השוליים).

מלחמה במחזות של אלוני היא רצח, ורוצחים במחזותיו הם חיילים במסכות. אלוני כתב תמיד על הרשות שלעולם רוצה להכחיד את היחיד, או את ייחודו, בשם הדמוקרטיה, במיני דרכי שליטה. אחת מהן, העיקרית, היא המלחמה. המלחמה היא מזימה לרצח במסווה אידיאולוגי, כי אין אידיאולוגיה שמצדיקה מלחמה. מה שיש הוא גנרל עכברושי משוגע שמוכרח לכרסם: "ככה זה, כשגנרל לא עושה מלחמה... הוא מוכרח לכרסם, מסכן שלי... כמו עכברוש... אם עכברוש לא מכרסם כל יום השיניים שלו צומחים לתוך המוח".

ואם לאומנות היא האידיאולוגיה המצדיקה – אלוני היה אויבה המר. "אבל עדיין, בוי, כמו תמיד, בוי, הרצח מפעים את הדמיון! והגווייה של החייל הצעיר עדיין מלכדת אומות! עדיין הופכת גשר לאיזה מסתורין"... אומר נפוליון שיצא ממדור המתים, מפרספקטיבה של מי שפתח את עידן הלאומיות.

המלחמה בעולם של אלוני היא אידיאה פיקס, המצאה מופרכת. "שטאנץ חזון", אומרים עליה במחזה בגדי המלך. "שטאנץ חזון" ש"כמעט תמיד בכל מקום כמעט יש מישהו שממציא". כלומר, תעתוע שהרשות ממציאה ומממשת. ראש הממשלה זום מבהיר: "משום שכמעט תמיד בכל מקום, יש מישהו שממציא משהו שאיש בעצם אינו רואה, אבל עם הזמן, ועם המנון ודגל, וכמה גיבורים מתים במלחמות – אוי לו למי שאינו רואה"...

ההמון נלהב להיכחד, הוא קם לברוא לו אלוהים: "וכולם כל כך זקוקים למלחמה הזאת... המלחמה נותנת לכופרים אלוהים," אומרת מיס בל במחזה הצוענים של יפו.

"מה אכפת לך אם מיליון מטומטמים רצים לכיכר עם דגל ותזמורת צבאית?" שואלת לוסי בת המלך את המשורר הֶקְטוֹר בַּסוֹנֶה, בבגדי המלך.

מלחמה בעולמו של אלוני היא רצון משותף של השלטון וההמון שטוף השקרים האידיאולוגיים, לצלוב את ישו, לרצוח את הבן: "בכל אשר תפנה במולדת תמצא את ישו המיוסר מגולגל בחייל מחיל השריון ויהודה איש קריות בונה בלב תמים את ירושלים של מעלה", כותב אלוני בסיפור בעל הגבנון הכפול.

ויש רמז חריף כלפי מדינת יפו: אולי בכלל התגלגל בנו, בבני האדם שחיים בה, השטן הנאצי? כמו שאומרת מדאם זארא במחזה הצוענים של יפו: "אולי דבק בנו הקלף של השטן"... האם הזדהה הקורבן עם הרוצח ונעשה דומה לו?

המלחמה היא מצב של קיפאון-לב במחזה אכזר מכל המלך, מחזהו הראשון של אלוני, שהועלה ב"הבימה" ב-1953. "אתה יודע מהם פני המלחמה, שמעי?" שואל ירבעם במחזה, "שר צבא פוקד והיורים יורים והפרש דוהר. ורק החרב, החנית והכידון אומרים דברם. רחשי הלב גוועו ומתו".

(המשך יבוא)

יָרֵחַ דַּק קִיטְשִׁי

עוֹלֶה מוּל כּוֹכָב

עַל רֶקַע שְׁמֵי תְּכֵלֶת

שֶׁל לַיְלָה לָבָן,

מֵעַל פִיקוּסִים, רָאשֵׁיהֶם מַשְׁחִירִים,

מֵעַל יַקָרַנְדוֹת,

בִּקְצֶה בִּנְיָנִים.

יָרֵחַ דַּק קִיטְשִׁי

עוֹבֵר מוּל כּוֹכָב,

זָקִיף בִּשְׁמֵי עֶרֶב

עַל דִּיסְק מְקֻשָּׂת,

כּוֹכָב בִּשְׁמֵי עֶרֶב

בּוֹהֶה מְאֹהָב.

בְּשׁוּבִי כְּבָר הַלַּיְלָה שָׁחוּם וְאָטוּן,

אֲוִיר מִבֻּטָּן מְתִיקוּת וְחָתוּם,

יָרֵחַ דַּק קִיטְשִׁי הָלַךְ וְלַח,

אֵל אֹפֶק כּוֹכָב מְאֹהָב לָקַח,

דִּיסְק כְּחַלְחַל הִתְקַשֵּׁת מֵעָלָיו

בַּתְּנוּעָה אזוטרית הִשִּׁיל מֵעָלָיו.

וְרַק אִזְדָּרֶכֶת קָטְמוּ תִפְאַרְתָּהּ,

זוֹהֶרֶת מוּלִי בְּיַרְקוּת חֲדָשָׁה.

קראתי ב"ישראל היום"

שנתפסת בשוד מזוין

שמעלת

שגנבת

שרצחת זקנה גוססת

אבל שוחררת מחוסר הוכחות.

שפיתית קטין

ואנסת קטינה

שפגעת בשני הולכי רגל

ונמלטת מהמקום.

שהדבקת באיידס פועלת זרה

והכחשת

שפוצצת ראש של גור כלבים

ואווז,

ומסרת לידי המשטרה שב"ח

שהסתתר.

שבעטת בערבי שלא מצא חן בעיניך

וסטרת לזונה רוסיה

שסירבה למצוץ לך,

השתנת לתוך סל המצרכים שלה

ואמרת לה שתחזור לרוסיה.

שהופעת בטלוויזיה וזכית לתהילה

שילדה קטנה ביקשה חתימה

ואתה ביקשת תשלום עבור זה.

נשמתי פורחת

מאותיות

מפגן שליטה כזה

לא ראינו מזמן

האורחים הגיעו במועדם

והתה הוגש בדיוק

כפי שתוכנן

אפילו הסמול טוק

היה מושלם

רק רגשותיי גאו

כמו הים הפתוח.

לִפֹּל בְּיֵאוּשׁ עַל הַמִּטָּה זֶה קַל

לָצֵאת לָעוֹלָם זֶה קָשֶׁה

בִּמְיֻחָד אִם אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁהָעוֹלָם סוֹגֵר עָלֶיךָ

לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ כְּשֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ עָבָר

זֶה הַפָּרָדוֹקְס

הֲרֵי מִמִּטְעַן הַזִּכָּרוֹן אִי אֶפְשָׁר לְהִפָּרֵד

הַפִּתָּרוֹן לַחְדֹּל לַחְשֹׁב לִינֵאָרִי לִפְרָקִים

לִפְרָקִים לְהַבִּיט רַק קָדִימָה

לִהְיוֹת קְצָת הַכֹּל וְלִהְיוֹת כְּלוּם

כְּמוֹ רַךְ נוֹלָד שֶׁאֵין לוֹ מַה לִּמְחֹק

על  צמרת  עץ  ביער

נשכב  הרחק,  הרחק

את  אוזנינו  נאטום  היטב

בעלים  ירוקים

קריאות  רמות  בשמינו

שמות  מעבר  רחוק  קרוב

לא  נשמע

ולא  נראה   דבר

מלבד  עשן  מיתמר 

משפתינו  אל  על

יֵשׁ הָאוֹמֵר שֶׁמְּשׁוֹרֵר

הוּא בְּוַדַּאי מִין אָמוֹדַאי,

אֲשֶׁר צוֹלֵל אֶל מְצוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ

וּמְנַסֶּה לַחֲשׂף מִמִּסְתוֹרָם אֶת אַלְמֻגּיֵ הָרֶגֶשׁ;

וְיֵשׁ אַחֵר אֲשֶׁר אוֹמֵר, כִּי מְשׁוֹרֵר

הוּא אִישׁ שֶׁיֵשׁ לוֹ דַּחַף וּתְשׁוּקָה לְהִשָּׁמַע

עַד שֶׁיְּהַדְהֵד קוֹלוֹ בְּתוֹךְ חַגְוֵי הַנְּשָׁמָה

וְיִתְמַזֵּג לִהְיוֹת יֵשׁוּת אַחַת עִם רוּחַ הַזּוּלַת;

אֲבָל אֲנִי סוֹבֵר, שֶׁכְּתִיבָתוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר

נוֹצֶרֶת מִן הַטַּעַם הַפָּשׁוּט וְהָרִאשׁוֹן -

שֶׁבִּלְעָדֶיהָ הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִישׁוֹן,

כִּי הִיא גּוֹרֶמֶת לוֹ

לְהִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ

וְלֹא לָצֵאת מִמֶּנָּהּ

בְּמְחוֹל עִוְעִים עַד אֲבַדּוֹן,

אוֹ לְזַנֵּק מִמֶּנָּהּ בּרִיצַת שׁוֹטִים

אֶל עֵמֶק הַבָּכָא שֶׁל הַנְּשָׁמָה,

אוֹ לְהַגְבִּיהַ עוּף, כְּאִיקָרוֹס,

לְהִתְעַלּוֹת עַד לְגָבְהֵי שְׁחָקִים -

עַד שִׁגָּעוֹן, טֵרוּף חוּשִׁים,

עַד לְסוֹפוֹ - לִכְשֶׁיִּקְרֹס.

31.8.2010

(משה שפריר, משורר, מורה, עיתונאי)

 יהושפט פחד מכל דבר שיכול היה לאיים על עולמו הקטן והשלו. למשל הוא לא היה אומר אלוהים אלא אלוקים, הוא לא היה שותה, הוא לא היה הולך למפגשי רעים, ובארכיב שבו היה עובד היה גוזר על עצמו תענית דיבור ומחליף כמה שפחות מילים עם הסובבים אותו.

בערבים היה לומד תלמוד, אולם היה נמנע מסוגיות ארציות מדי, ובעיקר מקטעים שעסקו במיניות או רוע. מוובן אם כן הדבר שלאברך משי כזה הצמידו אישה שגם היא הייתה נטולת מודעות ויצר מיני, ולכן הייתה זו ודאי רוח הקודש שעיברה אותה יום אחד, כי הנה כרעה ללדת בלי שבכלל יהושפט שם לב שהיא בהריון.

בבית הכנסת ברכו את יהושפט, ויהושפט הסמיק. היה רוצה לומר "זה לא שלי" אלא שאז היה מושם ככלי ריק, והבושה הייתה גדולה. בכל זאת, בחוש ההומור שלו, ביקש שיקראו לילד שמעיה, מתוך שכיוון לפסוק "יקום פורקן מן שמיא". שמעיה גדל להיות בריון גס ואדמוני בעל עיניים קטנות וחזיריות, וכלל לא היה דומה לאביו, אך חצי הנחמה הייתה שגם לא היה דומה לאימו. הוא היה מושך בצמותיהן של הבנות בבניין, ובשלב די מוקדם גילה גם את יצריו האפלים והחל לשחק באיבריו באופנים שאביו לא יכול היה להתעלם מהם.

הבושה נעשתה עוד יותר גדולה כאשר תפס אותו יהושפט דוחף ידיים מתחת לשמלת השבת של חנה'לה, הבת של השכנים מלמעלה. הוא לקח אותו לפינה ובידיו הענוגות החל חונק אותו, אלא שהיה חלש מדי, ונדמה היה שהילד נהנה מזה יותר מדי.

מאז הילד החל לחפש דרכים לחנוק את עצמו. מספר פעמים קם יהושפט באמצע הלילה לשמע חרחוריו. כמה אלות וחרמות ומכות ספג ממנו אוויל משריש זה, זרע פורענות ולא שב מדרכו הנלוזה כמה תפילות וצומות ובקשות להמתיק את גורלו שטח יהושפט בפני אלוהיו, ואות, סימן או מחילה לא הופיעו.

פעם בחולשת הדעת, אף החל קורא בתיקים הרפואיים שתייק, לראות אולי בחוכמת האחרים יש פיתרון למצוקתו. סטיות איומות ומכאובי לב נבטו אליו מהדפים, הוא ידע שאם לא יפתור את הבעיה בעצמו, אין ערך לכל חייו. לפתע עלה בדעתו שעל שיחה מלב אל לב לא חשב, אולם קשה הייתה לו השיחה עם זרע הפורענות, אלא ששמעיה עצמו סיפר לו יום אחד כי הוא חולם על נשים, נשים המתרפקות עליו, נשים האוהבות אותו ועלה בדעתו שאולי היצר הכבוי בו עבר בירושה לבנו והוא אוחז כפליים יצר מאשר אדם רגיל.

כמעט בבלי משים דפדף בספריו עד שנתקל בשורות הבאות "מי שיצרו תוקפו, ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך לעיר אחרת ויעשה מה שלבו חפץ".לקח את בנו, והלבישו שחורים, נסעו הם בקו אוטובוס צפונה לצפת. כל הדרך חשש יהושפט שמא ישתולל הנער, אלא שהנער היה מרותק לבתים ולעצים ולמראות הדרך. לבסוף כשהגיעו, סעדו את ליבם במסעדה קטנה, ונדמה היה שהנער שמח וטוב לב, וחשב יהושפט אולי לסגת מכל העניין אלא שמורא יצריו של הנער היה גדול מדי.

הם קנו סוכריות והציעו אותן לילדות ששיחקו באחת החצרות מושכים  אותן לפינה נסתרת, שם ליטף הנער את שערה של היפה מכולן, ודיבר איתה דברי כיבושין. הלילה התקרב, האוטובוס האחרון עמד לצאת, וסבלנותו של יהושפט הלכה והתפוגגה. "אויל משריש שכמוך!" כעס "בשביל רומנטיקה הבאתי אותך הנה?" יהושפט קרע את בגדיה של הנערה. עורה היה לבן כל כך הוא אנס אותה לעיניו המשתאות של בנו.

אני רובץ על הרצפה בתנוחה האהובה עלי, ראשי בין רגליי, ומתבונן בכם מתרוצצים מפה לשם, משם לפה. לרוב אני לא מבין על מה ההתרוצצות, חוץ מאשר כאשר אתם רצים אל המקרר לחטוף משהו ללעוס. את זה אני יכול להבין.

אלו הימים הנוראים שלכם, זוכרים? חודש אלול מסתיים והנה תשרי בפתח. חשבון נפש. על מה? על מה שבין אדם לבין חברו, שבין אדם לבין עצמו, שבין אדם לאלוקיו. הי, מה על בין אדם לבין כלבו הנאמן? ובעלי החיים האחרים ביקום? והיקום עצמו? אה?!

גם אני עושה חשבון נפש. אני מבקש סליחה על שאני נלהב מדי בכל פעם שאתם נכנסים בדלת החדר. כזה אני. כן, זו הצדקה עלובה למדי. "כזה אני" זו גם ההצדקה שלכם בכל פעם שמישהו בא אליכם בטענות, אבל זהו חשבון הנפש שלכם. אני מבקש סליחה על היללות הנלהבות שלי בכל פעם שאתם עושים "מעגל לסיום" בסוף פגישה. זה בגלל שאני יודע שעוד מעט אני מקבל ארוחת ערב. כזה אני. אני מבקש סליחה על כל הפעמים שבהם חטפתי כל מה שנפל מהשולחן לרצפה ובדרך דחפתי ודרסתי את כל מי שעומד בדרכי. חוץ מזה אני צחור כשלג רענן ואישיות מקסימה. אולי גם על זה אני צריך לעשות חשבון נפש.

ענווה. כן. דבר שכמעט לא מדברים עליו היום. צריך.

וחמלה.

שתהיה לכם שנה טובה!

שלכם באהבה
- תיאודור

נא לעבור לדף: אודישנים דרושים

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות (7-10 דקות): www.hayarkon70.org

אם אתם לא מצליחים לצפות במהדורה, נסו להתקין QuickTime

(הירקון 70)
-------------- -------------- --------------

(לתגובות: amir@roomtheater.co.il)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה וקבלת שבת גם.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 10.09.2010, בשעה 16:00

טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כ"מקום פרטי"

תיאטרון הסמטה

מנהל אמנותי: אבי גיבסון בראל איש החדר

למשפחת תיאטרון החדר ולגולשים באתר: כרטיסי הנחה!

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,  http://www.hasimta.com  

טלפון להזמנות: 036812126.  פקס: 03-6814024
hasimta.theater@gmail.com

זה מסתובב

התנגשות אלימה וחסרת פשרות בין שני אנשים הכלואים יחדיו ב"תא של הסתכלות ממושכת" במוסד טיפולי. האחד מדמה כי הוא הסופר פרנץ קפקא והשני מדמה כי הוא בנימין זאב הרצל.

העלתו המחודשת של המחזה הינה מחווה ליוסף מונדי, יוצר ישראלי ייחודי וחתרני, אחד מאבותיו הרוחניים של תיאטרון הפרינג' הישראלי.     
מאת: יוסף מונדי. בימוי עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים : אמיר ירושלמי, מוטי רוזנצוויג ורונן יפרח. 

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

בתיאטרון הסמטה

אבנים

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה בתיאטרון הסמטה
מסע פיוטי ויזואלי בין מציאות לחלום, בין עבר להווה.

נוצר בהשראת הפסל המפורסם של נתן רפופורט "מורדי הגטאות".

יוצר ובמאי המופע: ינון צפריר.

במאים שותפים: דניאל זעפרני, אבי גיבסון בר-אל
שחקנים: אבי גיבסון בר-אל, חזי כהן, יניב מויאל, הילה ספקטור, מוטי סבג וינון צפריר. 

כתבה על המופע. מלמדת על מקורות ההשראה של היצירה:

http://www.youtube.com/watch?v=NApx3NQ4vvY

בתיאטרון הסמטה

מילות מפתח

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

ההצגה זוכת פרס ראש עיריית עכו בפסטיבל עכו 2009

"מילות מפתח" הינו פרויקט ניווט תיאטרלי בתוך ארכיון הכיבוש.

מאת: אלדר גלאור. בימוי: מרטין מוגילנר. מוסיקה: יובל מסנר. עיצוב תאורה: מיכה מרגלית.

משתתפים: גבריאל הדר, לוטוף נוייסר, דורית אבנט, איילת הלפרן, איברהים סקלה, מירי קירמאיר.

משך ההצגה: שעה ורבע

לאנשי תיאטרון החדר ולנמעני האיגרת, המחיר הוא 50 שקלים, יש לציין שהינם אנשי תיאטרון החדר בזמן רכישת הכרטיסים.
טלפון הסמטה לרכישת כרטיסים מוקדמת (ולאור הביקוש רצוי לעשות כן) 03-6812126

לפרטים והזמנת הצגות, מרטין  0542-393669 אלדר 0546-966228.

בתיאטרון הסמטה

בבפנוכו

חברים אהובים!

לאחר הפסקה, ההצגה "בבפנוכו" חוזרת לבמה. גם אם ראיתם אותה באחד מגלגוליה, שווה לראות שוב. ובטח אם עדיין לא ראיתם בכלל...

בגלל אופייה המיוחד של ההצגה מספר המקומות מוגבל. מאוד. אז כדאי למהר ולהזמין כרטיסים. מחכה לראות אתכם, ואתם כמובן מוזמנים להפיץ הלאה...

הילה, 054-570-0704

בתיאטרון הסמטה 

בטולות שידוך 
חנה אזולאי הספרי ומיכל ורד כתבו את המחזה בהשראת הסיפור שהתפרסם בעיתונות בשנת 1978 על שתי אחיות ממאה שערים בירושלים שהתאבדו. האחת עומדת לפני שידוך והשנייה מבוטלת שידוך.

במאי מלווה ועיצוב תאורה:  יניב מויאל.  משתתפות: הילה מצקר וליאת קיסלוביץ.

בתיאטרון הסמטה 

משחק מהחיים - פלייבק 

תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה. חוויות הקהל והסיפורים האישיים של הצופים הופכים לרצף של סצנות תיאטרליות, דימויים ורגשות, בידי קבוצת שחקנים מיומנת ומנחה.הזדמנות נדירה וייחודית לראות את סיפורי חיינו מזווית אחרת מפתיע, מרגש, מצחיק, נוגע ובלתי נשכח.

מנחה: אביבה אפל. איתי אורן, נעם רפפורט, עידו זלזניק.      

שחקנים: הילל שמעון, נורית שושן, ערן יעקובי, רינה לביא, שושה קסטנברג, שירלי ליגום.

בתיאטרון הסמטה:

עמי ותמי – סוף לאגדה

דרמה אוטוביוגרפית למבוגרים.

מספרת סיפורים מופיעה בפני קהל.

במהלך המופע עולים בה זיכרונות ילדות ונשזרים לאורך הסיפור.

רעיון, כתיבה, הפעלה ומשחק:  פלורנס פיש-חכם. בימוי: אילן זיו-זונטג.

בתיאטרון הסמטה

קול קרא והלכתי

על פי כתביה של חנה סנש. מונודרמה מקורית על שעתה האחרונה של חנה סנש. בחשבון נפש אחרון, מתהווה חנה בעיני רוחה ובעיני הצופים כבן אדם רגיש ומורכב ולא רק כאותה דמות הרואית מוכרת של צנחנית לוחמת.

כתיבה עיבוד ומשחק: אליה שוסטרמן. בימוי: אבי גיבסון בר-אל.

בתיאטרון הסמטה

------------------------- 

ז'טם מון אמור

(ישראל 2010) בימוי: אביגור וייל (83 דקות, עברית) (83 min., Heb)
משחק: אביגדור וייל, איריס הרפז שחקנית תיאטרון החדר, אשר ברנשטיין.
סרטו החמישי של הבמאי אביגדור וייל. דרמה המתארת את קורותיו של ארי קורצוייל, אדם החווה את חייו דרך המצלמה. הוא מצלם באובססיביות כל מפגש, כולל את חיי היומיום שלו עם אשתו האהובה דניאלה.

ההקרנות הקרובות בסינמטק 2, תל-אביב:

9 ספטמבר, 18:30.  15 ספטמבר, 18:30.  23 ספטמבר, 18:30.

פונדק הרוחות

אופרה קאמרית, לרגל חגיגות ה100 להולדת אלתרמן

על-פי נתן אלתרמן. מוסיקה- משה זורמן. הפקה של אופרה קאמרה וחג המוסיקה הישראלית. במאי- דני ארליך. מנצח- רוני פורת. אנסמבל בן 10 נגנים.

זמרים: מירב ברנע, עידית זמיר, גיא מנהיים, אסף לויטין, יאיר גורן. שחקנים: הדס פישר, איתי שור. מעצבים: אורי און, שירה וייז, ברק אביעם, זיו וולושין.

מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך. 12-13 בספטמבר בשעה 20:30

טל' להזמנת כרטיסים-קופת המוזיאון 03-6077020.

[למציינים שהם 'ידידי אופרה קאמרה'- יש כרטיסי הנחה: 60 ₪ במקום 75 ₪]

המרכז לתיאטרון עכו

מנהלים: סמדר יערון, מוני יוסף, חאלד אבו עלי

www.acco-tc.com , טל': 04-9913834, 04-9914222, 050-4633433

עדכונים שוטפים באתר התיאטרון: http://www.acco-tc.com  

הקבוצה ביפו

מנהל אמנותי: איתי יטוב איש החדר

הקבוצה ביפו, בית ספר עצמאי למחול, רחוב קדם 109, יפו

לפרטים והרשמה לחץ כאן. טל': 03-6595961, אתר אינטרנט: http://www.hakvutza.org.il 

יומן אזרחי

עורך: גיא דוידי איש החדר

כל יום שלישי ב - 22:30 ערוץ 98 בכבלים ובלווין

(ש.ח - ראשון ב-10:30 בבוקר )

מבחר מתוך קטעי היומן – באתר אקטיבי.

להצטרפות לקבוצת התפוצה של "יומן אזרחי" בגוגל ללחוץ כאן: videodiaries

קדימונים למופעים

רוצים שיכתבו עליכם קדימון בעכבר העיר, תיאטרון / מחול / אופרה / בין תחומי?

פנו אל אייל מלובן (לא כרוך בתשלום): eyal.meluban@gmail.com , eyal.hair@gmail.com

--------------

תיקון מחשבים

שחר נגר, 050-7648002. nshachar@bezeqint.net

--------------

שיפוצים

יניב מויאל משפץ דירות ובתים.

הנחות למכותבי האיגרת השבועית של תיאטרון החדר: 0523-868338.

--------------

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

לכתוב אלינו orian01@bezeqint.net ולבקש מונולוגים ו/או דיאלוגים.

 ------------------------------