מהיום שפוצקי נולדה סבתא שלה טיפלה בה במסירות ואהבה. החזיקה אותה על הידיים וזימרה לה שירים מימי אנו-באנו. אחר-כך כשפוצקי גדלה קצת סבתא חלתה ונחלשה. שוב לא יכלה להחזיק את פוצקי על הידיים אבל זה לא מנע מפוצקי להתרפק על סבתא בעודה יושבת על הכורסא בבית. וכשצריך היה להחליף טיטול – סבתא נתנה הוראות לסבא איך ומה וככה מילאו את המשימה בהצלחה. לסבתא תמיד הייתה סבלנות לפוצקי ותמיד צפתה ביחד איתה בסרטים בטלוויזיה, כמובן רק לאחר האישור של אימא של פוצקי, ולפעמים כשלאימא היו פגישות חשובות בערב אז סבתא הקריאה לה סיפורים לפני השינה. לפעמים הייתה סבתא מביעה את צערה על שבגלל מחלתה היא אינה יכולה לעזור יותר, אבל אימא ביטלה את העניין בכך שסבתא עוזרת המון. וכי מה פוצקי צריכה? אהבה ותשומת לב אישית, ואת אלו היא קיבלה בשפע מסבתא. לא נדרשו שום פעלולים מיוחדים. סבתא בעצם נוכחותה כבר נתנה המוןֱ. לפעמים סבתא עזרה לפוצקי ולפעמים להיפך. פוצקי עזרה לסבתא לגרוב גרביים ולנעול נעליים.
סבתא לא הייתה אישה שמרבה בדיבור אבל כשנושא השיחה נסב על פוצקי, עיניה היו מתמלאות אור ומיד הייתה מספרת בגאווה על מעלליה והשוויצה בה בכל הזדמנות. אימא של פוצקי סיפרה שלא תמיד סבתא הייתה חולה וחלשה. שפעם היא הייתה בריאה וחזקה. ושהיא, אימא הייתה פעם מזמן בבטן של סבתא וסבתא ילדה אותה וטיפלה בה והניקה אותה. לפוצקי היה קשה לתפוס את העניין אבל, היא ניסתה להבין ואחר כך הייתה שואלת את אימא: "מה, פעם סבתא הייתה חזקה? ואת היית בבטן שלה כמו שאני הייתי בבטן שלך?".
אחר-כך סבתא נחלשה עוד יותר ועברה לגור בבית אחר עם עוד סבים אחרים חלשים כמוה. אימא אמרה לפוצקי שסבתא נמצאת בבית הזה כי היא קצת חולה והיא צריכה להתחזק. פוצקי הביטה לאימא בלבן של העיניים ואמרה: "היא לא קצת חולה, היא הרבה חולה!". פתאום הבית של סבא וסבתא התרוקן. סבתא שכבה בבית הסבים וסבא היה שם כל הזמן לצידה. ככה יצא שפוצקי ואימא כלל לא הגיעו לבית השני שלהם, הבית של סבא וסבתא. הן עברו לערוך את הביקורים בבית הסבים. ובבית הסבים – שמייח! פעם בשבוע באה אישה עם חיות אמיתיות, מספרת עליהן ונותנת להאכיל וללטף אותן. חוץ מזה כל העובדים שטיפלו בסבתא היו גם מאוד נחמדים לפוצקי ופינקו אותה בביקוריה במגוון מטעמים מתוקים. סבתא הלכה ונחלשה. היא רזתה מאוד וכבר היה לה קשה לדבר. אבל עדיין בכל ביקור של פוצקי ואימא האירו עיניה והיא חייכה אליהן חיוך גדול.
יום אחד, אחר הצהרים, אימא באה לקחת את פוצקי מהגנון מוקדם מהרגיל. ראשונה מכל ההורים. הן הלכו יחד לבית ואימא אמרה, פוצקי יש לי משהו חשוב לספר לך, ופוצקי הביטה באימא ואימא אמרה שהיום סבתא מתה והיא כבר לא מדברת ולא נושמת ולא אוכלת ולא מחייכת. ושהיא בשמיים. ובאומרה כך אימא קצת בכתה. פוצקי הביטה באימא בעניין רב. אימא המשיכה ואמרה שאנחנו עצובים עכשיו ויבואו הרבה אנשים לנחם אותנו כי סבתא מתה, ופוצקי אמרה שהיא רוצה לראות את המיטה הריקה של סבתא בבית הסבים.
למחרת, כשפוצקי סיימה את הגנון, אימא לא באה לקחת אותה והיא הלכה עם אימא של ילדה אחרת. האימא השנייה הביאה אותה לבית של סבא וסבתא. היו שם המון אנשים. קרובי משפחה. ודודים שפוצקי הכירה. רק סבתא לא הייתה.
בערב פוצקי שאלה את אימא איך סבתא לא נופלת מהשמיים ואימא קצת הסתבכה בתשובה. למחרת פוצקי שאלה את אימא איך סבתא עלתה לשמיים ואימא ענתה שהיא לא יודעת ושיש דברים שאנחנו לא יודעים. בגנון פוצקי סיפרה לכולם שסבתא שלה מתה ושעושים לה מסיבה ושיש המון עוגות. היא אפילו רצתה להזמין חבר למסיבה אבל אימא אמרה שזה לא מתאים עכשיו.
בוקר אחד אימא העירה את פוצקי וחיבקה אותה ופוצקי שאלה פתאום, למה מחבקים? אימא הסבירה שמחבקים את מי שאוהבים ופוצקי ענתה לה שלא נכון, שמחבקים גם כשעצובים ורוצים לנחם מישהו , לדוגמה, כשמישהו מת.
אחרי שבוע פוצקי אמרה שהיא מתגעגעת לסבתא ואימא הציעה שהיא תספר לה על סבתא. על איך שסבתא טיפלה בה כשפוצקי הייתה קטנה. ופוצקי הקשיבה. אחרי שבועיים כשפוצקי סיפרה לעוד חברה שלה שסבתא שלה מתה, אמרה החברה שמעכשיו הסבתא שלה תהיה גם הסבתא של פוצקי.
מוקדש באהבה וגעגועים לסבתא יהודית ולכל הסבתות האהובות שהלכו לעולמן.
(נירה אגמון, בוגרת תיאטרון החדר)
