הפסל זה אני. ידעתי זאת מן הרגע הראשון שראיתי אותו. הייתי רוצה שהוא יוצב על קברי, כשבאחד הימים תסתיים "מלאכת החיים", בלשון חנוך לוין, ואלך מפה לעולם שכולו טוב, אולי, מי יודע.
חיי מוכיחים שהכול אפשרי, כדברי הפסלת הגרמנייה, כי ניצלתי מתוך שחיטה לא אנושית ובית מטבחיים של גטו לידה, ומאז הוסתרתי, הוברחתי, העמדתי פני גווייה, חייתי בזהות גנובה, ברחתי, הפכתי מנוצרי מתחזה ליהודי מסתגל וטיפסתי וטיפסתי, אוחז בטירוף באבן שיש, ידיי אוחזות במצבת החיים ועליתי ועליתי, במין אופטימיות לא מובנת, עד שהגעתי לכתיבת שורות אלו, בקלות, בלי מאמץ, כי ייתכן שאלוהים אהב ואולי אוהב אותי גם עכשיו, ומשגיח שלא אפול.
