24.9.2011
לילה. רק עכשיו הסתיימה תוכנית הבישול בטלוויזיה מאסטר שף, שגזלה לי את כל הערב אבל הותירה אותי מסופקת. אבי, מדריך גמילה, זכה בתואר הנכסף. עד לפני שנתיים עוד היה בתוך הסמים והערב זכה להיות המאסטר שף של ישראל. איזו התרגשות. אני אוהבת להתרגש ביחד עם עוד אנשים (גם כשזה קשור לבישול שזה לא בדיוק התחום שלי). לטלוויזיה יש כוח אדיר לרומם ולהפיל אבל כאן זאת הייתה הזדמנות פז לתת צ'אנס אמיתי למישהו מהשוליים. בבת אחת הפכו אותו לקונצנזוס.
רציתי שאבי יזכה, סיפור חייו נגע לליבי. לאורך התוכנית, הוא חזר והודה לאימו על שלא עזבה אותו גם כשהיה עמוק בתוך הסמים. חשבתי על אימא שלי שתמיד קיבלה אותי על תנאי, אבל כשנשברתי וחזרתי בלית ברירה לאשדוד, קיבלה אותי באופן טוטאלי ואפשרה לי להמריא אל המקום בו אני נמצאת היום, מקום של עשייה עניינית והתמודדות תמידית עם הפחד. העבר של אבי לא הפריע לו להתרכז בהכנת כל מנה ומנה שלו. הוא התגבר על הפחד ששיתק אותו במשימות הראשונות בתוכנית והשכיל להיות יצירתי ולברוא בכל רגע את הטעם הנכון, אותו טעם שספג בבית אימא. הטעם שחתר אליו והניח לאינטואיציה שלו להוביל אותו אליו.
מלאכת הבישול מזכירה את דרך הכתיבה. מפגש בין רגש ושכל, אינטואיציה והגיון קר, אדמה ושמים, בשר ודם, שבריריות וקור רוח והמינון הנכון ביניהם. קיים גם נושא הזמן. היה למתחרים זמן מוקצב ליצירה, וזה עזר להם להיות ממוקדים ויעילים. אני לא קוצבת את כתיבתי בזמן מסוים אבל צריכה למצוא את הזמן הנכון ביותר לכתיבה מבחינתי.
כמו אבי, המאסטר שף, אני שואפת שהפחד לא ינהל אותי. שהניצוץ היצירתי ינחה אותי.
בזמן האחרון אני נלחמת בפחד בצורה ישירה. לא עוד כדורי אקמול נגד כאב ראש אלא תחזוקה נכונה של הגוף שלא ייצר כאבי ראש. בשבועות האחרונים זה עובד! אין לי כאבי ראש! אני נעזרת במנחה של שיטת גרינברג, הילה כדורי, שמטפלת בי במגע. היא נוגעת לי בגב העליון במקומות כל כך כואבים שאני מתחננת אליה שתפסיק.
שיטת גרינברג היא שיטה המציעה תהליך למידה שבו המטופל הוא המרפא של עצמו. השיטה מלמדת את האדם תוך שימוש במגע ובתנועה לזהות מצבים פיזיים, המונעים ממנו להגשים את עצמו. הפחד מצטבר והגוף זוכר. אני חווה את הפחד שצברתי עם השנים בתוך גופי, בתוך הגב שלי.
אחד הקשיים שלי הוא הרצון לחוש אחרים במקום לחוש את עצמי. כמנחה של תהליכי-כתיבה קיים תמיד הפיתוי לצלול אל נבכי נפשו של הזולת, במקום להיענות לצרכים שלי. למשל להישאב לעבודות כתיבה של תלמידים ולשבת שעות על יד המחשב בלי לשתות ולאכול כמו שצריך.
העיקר להיות שם בשביל מישהו אחר. בשבוע האחרון קשה לי להיענות לעבודות של תלמידים, סוף סוף אני עסוקה בעצמי ומסרבת להתמכרות שלי לכאבים של אחרים. זה כמובן נובע מהילדות שבה נעניתי לצרכיה של אימי במקום שיקשיבו לצרכי.
המסע שאני עוברת עכשיו מגיע בזמן הנכון. בשנה האחרונה התגברתי על קשיים פיזיים כמו לנהל בית, לקחת אחריות על הסביבה בה אני חיה, הדירה שלי, החפצים שלי ועוד. עכשיו הגיעה עת הנפש שהייתי בטוחה שעבדתי עליה מספיק. אבל עבודת הנפש לא נגמרת מן הסתם. עכשיו עלי לגעת בנפשי דרך הגוף, אני מבינה שעד יומי האחרון אעבוד על עצמי וזה מעודד אותי.
בעוד חודש וחצי אתחיל את לימודי באוניברסיטת בן גוריון, לתואר שני, במחלקה לספרות עברית במסלול לכתיבה יוצרת. זה מעורר אצלי ים של פחדים. אישה בגילי עם כל הצוציקים ובכלל.
אאחל לעצמי שתהייה לי שנה של מיגור הפחדים והתחלה חדשה. ממש כמו המאסטר שף של ישראל לא אתן לעבר שלי לרדוף אותי. שיטת גרינברג תעזור לי לבהירות וצלילות. דמותו של אמיר אוריין מלווה אותי תמיד כמגדלור. עוד ארקח את המנה שלי בסבלנות ובתום.
