הוא לא ידע מה הביא אותו ביום השבת להיכנס לבית הכנסת הישן. דומה שחיפש מחסה מהגשם הפתאומי, שטיפותיו, כמו הצער הגרמני, גדולות וכבדות הן. המילים שנאמרו בקול רם על ידי הישישים, בהגייה אשכנזית ובמבטא גרמני, כמו מצא מסילות לליבו: יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. המילים היו כבדות עליו והוא נמלט משם לביתו.
הוריו, שבזכותם הצליח להגיע סוף סוף אל ברלין אהובתו, הודיעו לו שאינם יכולים לממן את שהותו והוא לא ידע במה לעבוד, הגם שחבריו הבטיחו לו שלא לעבוד בגרמניה זאת לא בעיה. ערב קודם הודיעה אהובתו הנצחית, האישה שאליה ערג ושממנה נמלט לכאן, אחרי אותו ליל זוועות, שירלי פינקלשטיין, שהיא התארסה למאור תשובה, לא הבן, כי אם הבן דוד, אבל עדיין טחון בכסף עד אימה. השלווה שביקש לו ונוחות החיים, התפוגגה אט אט עקב שלל דרישות בירוקרטיות שהתקשה להבין, שבארץ היו מוחלקות ב"אחי" וקריצה, והוא אפילו לא היה מאנשי הקריצה.
הוא ידע שהוא צריך ללכת, אפילו לא ידע לאן, רק שכאן ידע שלא ימצא מנוח לכף רגלו. הוא צריך ללכת, אולי הליכה לשם תיקון. שנה חדשה בפתח והיא צופנת שלל אפשרויות. מה שקרה אחר כך היה מוזר מאוד. אדם שחום עור זינק מהחלון, מן הרחוב השקט, וביקש ככל הנראה מחסה. שוטרים פרצו לדירתו ואסרו את שניהם. התברר שמסמכיו שלו לא בסדר, וכל הגרמנית הטובה שרכש לא הועילה לו. הוא הועלה אחר כבוד על מטוס ארצה. הוא חוזר לשנה חדשה, ארצה, כמי שנכשל, אבל בעצם במה? במה יאשימו אותו מבטי הוריו, והמבט המרחם של חבריו כשהוא עצמו איננו יודע מה רצה להשיג?
