(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
כיפור
וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחודֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁותֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: (ויקרא טז)
...מהי אותה ההתעלות, או החוויה הרוחנית, שאליה שואפים בני אדם בצום? ביהדות פירושה חיבור טוב יותר של האדם, באמצעות כתבי הקודש, לעבודת האל ביראה. במזרח פירושה ביטול האני והתחברות לזרם האנרגיה הכללית שהיא יסודו של עולם. אף שבבודהיזם גרעין ההוויה הוא זרימה נצחית, הרי למעשה שתי גישות אלו משיקות זו לזו, בתכלית הפולחן שלהן. ביטול האני מצוי ביהדות כמו גם בתרבויות המזרח. שתי גישות אלו הן טוטליות, או טוטליטריות, ביחסן אל האדם. האדם הוא חלק מתוך הגדול ממנו. ההשתתפות בחוויה החברתית של הצום מקנה לאדם את תחושת השייכות. זוהי ההיסטוריה של שתי הגישות.
שני תופעות אלו - הפיכת האדם לעבד-האל, וביטול האני - עלולים לעמוד בסתירה לעקרון היצירה האנושית של הפרט. אין פירושו של דבר שלא תיתכן יצירה בהשראת השיטות הדתיות הללו. אולם יצירה במהותה הגרעינית האמנותית היא פעולת האני הפרטי של היוצר, המשמש כלי לחיבור מרכיבי האישיות היוצרת, בזיקה אל העולם. אפשר לומר שהאדם-היוצר פועל לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך הגדרת עצמו, בתוך דיאלוג פעיל, שבין עצמו כישות נפרדת, שבתוכה כלול האל כפוטנציאל היצירה שלו, לבין העולם, שהוא מצידו כולל בתוכו פוטנציאל יצירה, המוגדר כאלוהותו של העולם.
בתודעת רבים קיים הצום כפעולה החשובה ביותר שיש לבצע ביום הכיפורים. בשכונות הדתיות בירושלים, בני-ברק, או ניו-יורק, מתחילה בערבו של היום שלפני תחילת הצום, תכונה רבתי של משפחות המתרוצצות בהתלהבות להכנת הסעודה המפסקת שאחרי הצום, עד כי לאדם מן החוץ נדמה שעיקרו של יום הכיפורים הוא הסעודה שלפני הצום והסעודה שאחרי הצום. בשנים האחרונות נופלת אותה דממה גם על השכונות החילוניות-חופשיות, כפועל יוצא של המשיכה אל המסורת היהודית, המאפיינת עתה רבים במגזר החילוני-חופשי. אחר כך יורד הערב ודממה נופלת על הארץ. תחילה לוחשים מנחה ליום הכיפורים ו"על חטא שחטאנו לפניך", מדליקים נרות וממתינים עד שנשמע קולו של החזן בתפילת "כל נדרי".
בשנים האחרונות, עם התגברות המגמה לקיים אורח חיים יהודי והתגברותה של הקנאות היהודית בישראל, מתגברת גם התופעה של רגימת מכוניות שנוסעות בדרכים ביום כיפור, אפילו הן מכוניות של מד"א או שירותי הצלה אחרים. התופעה קיימת פחות בשכונות דתיות במובהק, שבהן אין יוצא ואין בא, אלא דווקא בשכונות חילוניות ובדרכים בין-עירוניות. זוהי תופעה ישראלית במובהק שאינה קיימת בשום ריכוז יהודי בעולם. הרוגמים הם לרוב ילדים אבל יש מבוגרים שמצטרפים אליהם. זו צורה של קנאות עיוורת הסותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של היום הזה.
רבים מאלה שאינם שומרי מצוות כאורח-חיים, מקפידים לצום באותו יום. אומרים שהצום טוב לבריאות. למעשה אין הצום המתקיים פעם אחת בשנה, טוב או רע, וגם לא לכל הוא יפה לבריאות. לדוגמא: לבעלי רמת סוכר נמוכה בדם, הצום עלול להזיק, והם זקוקים לשתיה ולשמירה על רמת סוכר מניחה את הדעת. במד"א ממליצים להרבות בשתייה בטרם תחילת הצום, להימנע ממשקאות שיש בהם קפאין או סוכר וכן למעט באכילת מאכלים מלוחים. מומלץ לחולים וקשישים להתייעץ עם רופא לפני הצום. חל איסור לצום לכל הסובלים מאי-ספיקת כליות, מחלות לב, סוכרת, סרטן ולבעלי איברים מושתלים. צום מלא אינו מומלץ אף לנשים בשליש האחרון להריון. יש לנקוט משנה זהירות טרם תחילת הצום ולאחריו, בארוחה המפסקת מומלץ להימנע מאכילת מאכלים מטוגנים העלולים לגרום לצימאון מוגבר. הארוחה צריכה להכיל מנת חלבון בשילוב פחמימות, וכן מזונות המכילים שומן המביאים להרגשת שובע מתמשכת לאורך זמן. בסיום הצום יש להתחיל בשתיית משקה, רצוי ממותק. לאחר כשעה ניתן לאכול ארוחה קלה. יש המאביסים את עצמם לפני הצום ואחריו, ומאלה הגיעו לא מעטים אל חדרי המיון של בתי החולים. כאן, כמו במקרים אחרים, נדרשת המידה הנכונה שבהכנה לצום והיציאה ממנו.
הצום מאפשר לרעלים - מזון קלוקל, עישון ושתיית משקאות כבדים - שנצברו בגוף, להתנקז החוצה, ובתקופת הצום נח הגוף מהעיסוק המתיש בטיפול באותם רעלים. ניקוי פיזי זה הוא תנאי לבהירות נפשית. המנהיג הבודהיסטי הדלאי-למה מטיף לעשיית סדר חיצוני וניקיון בסביבתו החיצונית של האדם וגם בגופו, כתנאי ליצירת סדר חדש בנפשו. הצום הוא אחד מהכלים ליצירת הניקיון הפיזי הדרוש.
יש טוענים כי בתקופת הצום, כאשר נפסקת אספקת האנרגיה שהמזון מספק לגוף, נחלשות המערכות הפיזיות בגוף, ואיתן גם העכבות על תכנים אישיים פנימיים. הדרך אל התכנים הנסתרים באדם נפתחת. זוהי הסיבה מדוע רבים מדווחים על חוויה אכסטטית בעקבות צום. תכנים נסתרים אלו, שהאבוריג'נים באוסטרליה טוענים שהם באים ממקום ומזמן אחר המכונה "זמן חלום", והפסיכולוגיה המודרנית מגדירה אותם כבאים מתוך הלא-מודע, עולים אל פני השטח ונעשים מודעים באמצעות צום וטכניקות של מדיטציה עד לרמה אכסטטית. כך עשוי הצום לסייע לאדם לחבר חיבורים חדשים של תכנים פנימיים ולהגיע לתובנה חדשה. המשמעות שנותן האדם לתובנה חדשה תלויה בציפיות שלו מהצום, בחינוך ובהשקפת העולם שלו.
למי שהצום גורם לו ייסורים, מומלצת מדיטציה, או כל צורה של השאה עצמית. יש שפסוקי התפילה משמשים אצלם ככלי למדיטציה. יש המשתמשים בכלים אחרים, תנועה פיזית חיצונית או ישיבה דוממת, התכנסות פנימה, ושינון טקסטים מקודשים. אפשר גם ליצור תמונות פנימיות, בעיני רוחנו, שבהן המרכיב המרכזי הוא צבע: צבע אדום ותמונת אש יכולים לגרום לתחושת בעירה וחום, המעוררים את הגוף ומפעילים את מערכותיו. תמונת צמחים ירוקים משיאה את התודעה לתחושת צמיחה ורעננות. הצבע הלבן ללא גבולות, או לבן שמוגדר כבד לבן, כנפיים לבנות, או עננים לבנים בשמיים תכולים, יכולים לעורר את תחושת הטוהר הנכספת.
ההתעלות הנפשית ותחושת הרוחניות הממלאים את האדם, הן חוויות אישיות, פנימיות ולרוב בלתי ניתנות להסבר מילולי. הסיבה לכך היא שהאדם המנסה לתאר את חוויה אישית בעלת עצמה גבוהה במיוחד, מגלה שתיאור מילולי של חוויה פנימית, שהיא בעיקרה תחושתית-רגשית, הוא לא החוויה המקורית, ואז הוא מתאכזב וטוען ש"אי אפשר לתאר במילים" את מה שקרה לו. רק במקרים נדירים, כשהתיאור נמסר במהלך החוויה האותנטית עצמה, הוא עשוי לספק את האדם שחווה אותה. ככלל, חוויה אותנטית היא ראשונית, חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור. רק תיאור חיצוני שלה ניתן לשחזור. אלא שאז, כאמור, יש פער בין זיכרון החוויה האותנטית לשחזורה לאחר זמן.
כאמור, התכנים העולים במצבים אלו תלויים בציפיות ובמשאלות אישיות, בחינוך ובהשקפת-העולם. יש שניסו ליצור האחדה של התכנים האישיים. הם טענו שניתן למצוא דמיון בין התכנים החווייתיים הפנימיים של האדם בכל מקום ובכל זמן. על זה מבסס הפסיכולוג יונג את תורת הארכיטיפים האוניברסאליים. אולם גם תורה זו תלויה בפירוש האישי של כל אדם ובהסכמתו לתורה. ההתעלות הנפשית הרוחנית היא תופעה מורכבת ואפשר למצוא בה שתי חוויות מרכזיות, שונות זו מזו במובהק:
האחת היא חווית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, שהיא לעצמה חשובה לכל אדם. רווחה אישית זו מורכבת מתחושות ורגשות. אין בה תובנה שכלית, ואת רוב בני האדם החוויה הזאת מספקת. רבים מאלה המבקשים מפלט ממורכבותם של החיים הטכנולוגים המודרניים, במעשי מדיטציה שונים, אינם מבקשים תובנה שכלית חדשה. הם מזהים את התבונה השכלית כאחד מגורמי המצוקה שלהם בעולם המודרני. הם מבקשים פסק-זמן מהכורח להפעיל הגיון וחשיבה לוגית, ולהתכנס אל תוכה של חוויה שהיא תחושתית ורגשית בלבד. לעיתים הם מסתפקים בחוויה התחושתית בלבד. סוג זה של תובנה אינו מחייב את האדם לשינוי רדיקלי בחייו, או להבנה מחודשת שלהם, לבד מההבנה שהוא רוצה לחזור ולחוות תחושת רוחניות תחושתית זו שוב ושוב. במהותה זוהי חווית מנוחה לגיטימית ורצויה, אבל אם תהפוך לדרך חיים, היא עלולה לנטרל את פוטנציאל היצירה של האדם. באופן פרדוכסלי חווית מנוחה זו מעקרת את האלוהי שבאדם, את התבונה העליונה שלו. זו הסיבה מדוע יוצרים אחדים שהשתקעו בחוויית הטוהר הרוחני והרווחה האישית, והפכו אותה לדרך-חיים, איבדו את העניין בעולם המעשה, בדרכי היצירה הקודמות שלהם, ובמקרים רבים חדלו ליצור.
החוויה השנייה היא חוויה רוחנית כוללת יצירתית. זוהי חוויה כוללת של מרכיבי החוויה האישית של האדם. היא כוללת תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות. היא כוללת תבונה שכלית. חוויה זו יכולה להיות מספקת כמו חווית הרווחה החושית. אבל היא עלולה להיות גם מטרידה ומאיימת. יש בה תובנה מורכבת, המבהירה לאדם את דרכו כיוצר. אין היא מסתפקת בסיפוק חוויה אחידה ומנחמת. היא אינה מסתפקת במתן תשובה אחת פשוטה וכוללת לכל מכאוביו. היא יכולה להבהיר קונפליקט דרמטי בחייו של האדם. היא יכולה לעורר שאלות שהיו דחוקות בתודעתו מחמת היותן נוקבות מדי, או מאיימות מדי. היא מחייבת אותו למעשה שהוא מחוץ לעצמו. היא מחייבת אותו לדיאלוג עם העולם, שעד לאותו רגע עלול היה להיראות מאיים. היא משחררת את פוטנציאל היצירה שבאדם. היא הופכת אדם מעוכב לאדם יוצר.
טיפול דתי במיטבו עשוי לספק לאדם את חווית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, ולכוון אותו לאמונה בפולחן הדתי המסוים. טיפול פסיכולוגי במיטבו יכול לספק לאדם חוויה רוחנית כוללת יצירתית, ולהניח לו לבחור את דרכו. אדם יכול לכוון את עצמו לחוויית הטוהר הרוחני והרווחה החושית, או לחוויה רוחנית כוללת יצירתית. אם יהיה נאמן לדרכו, החוויה המתאימה לו באותו רגע אכן תתקיים.
הצום יוצר שינוי בהרגלי הקיום. כל שינוי כשלעצמו, בין אם באמצעות צומות, מסעות למקומות רחוקים, או מדיטציה, יכול לשמש בסיס להתעלות רוחנית ולתובנה חדשה. הצום אינו תכלית הקיום האנושי, אבל הוא יכול להיות כלי אחד מהכלים בדרך להגשמת ייעודו של האדם. גם חשבון הנפש אינו התכלית. הגישות הדתיות במערב ובמזרח רואות את התכלית בחיבור האדם לאל או לזרימה האינסופית של התבונה העליונה. האדם-היוצר אינו יכול להסתפק בכך ואינו יכול לראות בפעולות הפולחן את תכלית קיומו. צומות, מדיטציה ותפילות, יכולים להיות כלים לגיטימיים בדרך להגשמה עצמית ביצירה. אבל תהליך היצירה והיצירה המוצגת עצמה, הם תכלית קיומו...
