(לנורית גור-לביא)

קֹדֶם הָיְתָה הִתְפַּעֲמוּת.

הַפְּרָחִים הַמְצֻיָּרִים הֵעִידוּ אֱמֶת –

הֵם הִצְדִּיקוּ אֶת קִיּוּמָם עַל הַבַּד, בְּשִׁפְעָתָם

גַּם אִם בָּרוּר שֶׁהֵם מְצֻיָּרִים וְלֹא אֲמִתִּיִּים;

הַפְּרָחִים נָשְׂאוּ אֱמֶת בְּכָל מ"מ שֶׁל אָרְכָּם וְגָבְהָם

עַל הַבַּד. בְּדוּמִיַּת הַשָּׂדֶה

נִשְׁמְעוּ נְשִׁימוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת שֶׁל שִׂמְחָה,

דְּמָעוֹת שֶׁנִּקְווּ לְאַהֲבָה, כְּאֵבִים וּדְאָגָה

לְגוֹרָלָם שֶׁל הָעֲנֻגִּים – מַה יְּהֵא עַל הַשָּׂדֶה, פְּרָחָיו וַעֲשָׂבָיו

שֶׁמָּלֵא עַד גְּדוֹתָיו יֹפִי בְּמַצַּב חֵרוּם?

בְּתוֹךְ קֻפְסָאוֹת קְטַנּוֹת הֵם נֶאֶרְזוּ

כָּל רַקֶּפֶת וְכַלָּנִית, כָּל חַרְצִית וְנוּרִית עַל גִּבְעוֹלֵיהֶן וַעֲלֵיהֶן

יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. כִּי הַעֲבָרָתָם שֶׁל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה לַבַּד

הִצִּילָה אוֹתָם מִן הַהֶרֶג, הַכִּעוּר, הַגַּסּוּת וְהָרֹעַ.

לְרֶגַע הֵם נִרְאוּ לִי פְּלִיטִים יְקָרִים בְּמַעֲצָר,

פְּרָחִים שֶׁהֻבְרְחוּ וְעָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל בְּהַצְלָחָה.

אוגוסט 2005

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)