האיגרת השבועית

ליאון רוזנברג, שחקן, במאי, עורך ומנחה טלוויזיה, מדבר על תקופת לימודיו בתיאטרון החדר והופעתו כשחקן במחזה "נו-אקסיט" במסגרת הצגות החדר. בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.  

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֲנִי מְצוּצָה וְרוֹצָה לָמוּת,

לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה

לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה

וְלַעֲצֹם אֶת עַצְמִי בְּשֵׁנָה.

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד כּוֹחוֹתַי נוֹזְלִים

מִכָּל פִּתְחֵי גּוּפִי אֶל הָאֲדָמָה

אוֹזְלִים אוֹתִי חֲלוּלָה, מְבֹהָלָה,

נִשֵּׂאת בָּרוּחַ רְשָׁעָה כַּמּוֹץ.

כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי

בִּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה

וְאֵין הַהוּא וַאֲהָה

וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי.

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר תחת השם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

1. בראשית: בראשית א' - ו' 8.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

האות הראשונה בתורה היא בֵּית. בֵּית היא כמו בַּיִת בנסמך. נסמך למה? בית הוא מקום לחיות בו. בית הוא תחום אישי של אדם. הוא מקום פיזי ומקום בנפש. הוא אידיאה, משפחה, שושלת, כלומר, תולדות חייה של משפחה. אסכולה היא בית לעוסקים בבנין תפיסת עולם. בשירה בית הוא חוליה בשיר. הוא מקום לשים בו משהו ולהוציא ממנו משהו. בבית יש חדרים, או אזורים אחדים. אחד מהם הוא חדר התודעה. חדר התודעה הוא המקום שבו הבית מגדיר את עצמו. האדם הוא בית שמגדיר את עצמו. הוא מגדיר את עצמו ביחסיו עם עצמו, ועם בתים אחרים. בית תוחם את גבולו של האדם ביחס לבתים אחרים. בית יכול לקיים זיקה לתחומים האחרים שבמציאות. בית אפשר להרוס ואפשר לבנות. בית אפשר לבנות גם במקום אחר. התורה היא בית, בית בין בתים אחרים. תפקידו של האדם הקורא בתורה, ליצור זיקה וסימוכין בין בית-התורה לבין בתים אחרים...

(לנורית גור-לביא)

קֹדֶם הָיְתָה הִתְפַּעֲמוּת.

הַפְּרָחִים הַמְצֻיָּרִים הֵעִידוּ אֱמֶת –

הֵם הִצְדִּיקוּ אֶת קִיּוּמָם עַל הַבַּד, בְּשִׁפְעָתָם

גַּם אִם בָּרוּר שֶׁהֵם מְצֻיָּרִים וְלֹא אֲמִתִּיִּים;

הַפְּרָחִים נָשְׂאוּ אֱמֶת בְּכָל מ"מ שֶׁל אָרְכָּם וְגָבְהָם

עַל הַבַּד. בְּדוּמִיַּת הַשָּׂדֶה

נִשְׁמְעוּ נְשִׁימוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת שֶׁל שִׂמְחָה,

דְּמָעוֹת שֶׁנִּקְווּ לְאַהֲבָה, כְּאֵבִים וּדְאָגָה

לְגוֹרָלָם שֶׁל הָעֲנֻגִּים – מַה יְּהֵא עַל הַשָּׂדֶה, פְּרָחָיו וַעֲשָׂבָיו

שֶׁמָּלֵא עַד גְּדוֹתָיו יֹפִי בְּמַצַּב חֵרוּם?

בְּתוֹךְ קֻפְסָאוֹת קְטַנּוֹת הֵם נֶאֶרְזוּ

כָּל רַקֶּפֶת וְכַלָּנִית, כָּל חַרְצִית וְנוּרִית עַל גִּבְעוֹלֵיהֶן וַעֲלֵיהֶן

יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. כִּי הַעֲבָרָתָם שֶׁל פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה לַבַּד

הִצִּילָה אוֹתָם מִן הַהֶרֶג, הַכִּעוּר, הַגַּסּוּת וְהָרֹעַ.

לְרֶגַע הֵם נִרְאוּ לִי פְּלִיטִים יְקָרִים בְּמַעֲצָר,

פְּרָחִים שֶׁהֻבְרְחוּ וְעָבְרוּ אֶת הַגְּבוּל בְּהַצְלָחָה.

אוגוסט 2005

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

לרוץ ולאהוב

כתבה וביימה: שני קינסטלר

שחקנים: היא – אנה מינייב. נהג – גיא דורון

(היא מבולבלת ועצבנית. התנהגות חולמנית ומעופפת בשאנטי, מתחלפת בצרחות. נכנסת למונית. נוסעים)

היא:

(חולמנית) הבנתי מה אני רוצה. לתלוש את הראש שלי ולרוץ על החוף עירומה, או בין הממטרות בבית שלי. זה מה שאני רוצה. רק לצחוק ולשתות וּלאכול ולאהוב את האנשים שמסביבי, ולרוץ ולרוץ וליצור ולחזור הביתה ולנשום ולצחוק וכל הזמן להיות עירומה, ולדבר רגשות, ולדבר אמת. אני רוצה להכתיב את הקצב של החיים שלי ולא להפך. רוצה לרוץ למקומות טובים, לגדול ולפרוח. התמונה הזאת שלי בעירום, רצה על שפת הים, לא עוזבת אותי. ככה. זה מה שאני רוצה. להיות חופשייה. להוציא, להכניס, לנשום. לאהוב. לאהוב. לאהוב. מהשקיעה ועד לזריחה.

(צורחת) סע כבר, יא בן של זונה! סעע... למה אתה לא נוסע? מה?! מה?! מה?!

(חולמנית) לזרום. עוד יום אוהב, מספרת אוהבת מספרת את האמת. רצה, לומדת משהו על העולם. רצה. אני אדם חופשי. אני אדם חופשי ויוצר. אין לי תשוקה לכסף. אני רק משתמשת בו. אין לדעת מה יהיה, אני אומרת.

(צורחת) כמה כסף אפשר לשרוף על נסיעה קצרה אחת?! כושלי ראבק! אין תל אביב. זאת עיר שצריך לשרוף!

(חולמנית) אין לדעת מה יהיה. נחיה. נאהב. ניצור. נאהב. נאהב את כולם עד שאמצא אחד לאהוב והוא ילמד אותי איך לאהוב טוב יותר. אנשים. אנשים הם היופי של החיים. כולם רוצים לרוץ עירומים על שפת הים ולאהוב את כולם.

(צורחת) נכון שלא עברת תיאוריה!? נכון?! יא אידיוט! סע! סע! אתה לא רואה את הנתיבים?

(חולמנית) כי כולם רוצים לאהוב וליצור ולעשות עם עצמם משהו טוב. טוב יותר. לאהוב. לפעום. לתת משהו, לעולם. להיות קרן אור בין כל האנשים. שכחתי שגם אני קרן אור בין כל האנשים, אני עושה טוב. אני עושה טוב. אני טובה לאנשים. אני אוהבת אנשים.
אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה סביבי, אנשים הם חיות. הם דוחפים כדי להגיע למעלה. כולם רוצים להיות למעלה ואני רוצה מישור, רוצה את החוף, לרוץ עירומה, לתת לאנשים אהבה בלי סיבה.

(צורחת) תעצור, יא מניאק! תעצור! אני ברגל עושה את זה יותר מהר!
(יוצאת)

נהג:

הי, גברת! לא שלמת לי! גברת! יא, זונה! גברת!!!

(יוצא)

לכתוב, לכתוב דבר מה, ולא ברור לך מי יקרא ומי יבין בין השיטין, ואיזה מפתח אתה נותן ולמי ועל מי שהיית ומה שהיית, ומה היית בעצם? ומה המשמעות? הלוא חייבת להיות משמעות, אתה תמיד דרשת משמעות, אם לא במישרין אז בעקיפין, ולא נתת לשום דבר מסריח, לא קדוש או אבסורדי, כמו למשל ארינמל גמדי כתום, להיכנס לשורותיך המסוגננות. וגם כשהקולות בתוכך שאגו שרצוי ארינמל כתום או שאתה ארינמל כתום, מוח שמאל שמר על מוח ימין ולהיפך. לא נתת להם לצאת כמו פושע מתועב שחי בתוך אדם מהוגן וחף מפשע, אבל זהו מצב זמני, כי יום אחד ינסרו את קודקודך וכמו תיבת פנדורה, שבע תועבות ושבעים מלאכי חבלה וכל הרפש ישפך החוצה, ושום תקווה כמו זונה חיגרת לא תשתרך אחריהם בצעקות "חכו לי!", המחשבות המרושעות יאכלו את העולם. והגוף הריק? הוא יוכל להתרווח לו עם כוס תה, להשתעשע בעיפרון, ואפילו לכתוב.

שלומית, האם את זוכרת  את הסוכה המוארת ?

סוכה שהיינו בונים עם פטיש ומסמרים.

היכן היא סוכת הפלאים מה טוב ומה נעים ?

האם עדיין קיימת היום, סוכת שלום ?

בחצר, לידך, בנו סוכה כמה מינים

הם אינם רוצים פטיש ומסמר, רק לגמור מהר

כאן ומיד זמין ועכשיו

שלום עם כולם ומשיח - אך שווא.

הם דורשים צדק וזכויות ולדעת

בית חזק ויציב אם אפשר באזור תל אביב

ושלומית בונה סוכה... היא לא מחכה...

היא מבינה שזה יכול גם לקחת ארבעים שנה

ועוד קרש ועוד מכה ודפיקה והנפש יותר חזקה

קמעא קמעא יגיע הזמן ותבוא השעה

עת רצון וזמן גאולה וישועה

נקרא אל כולם מכל העולם

ולכולם יהיה מקום כי שלומית בנתה סוכת שלום.

באופק כבר בהיר כחול ההרים
ובשמים עננים הם עלי ענק
ורדרדים ופרחי זהב נפתחים
לומר לך שאין עוד איך
עצמי דממתו
לשאת שרק
איתך סתריו
נגלה זוהר

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

יש רגע בטיפול בשיטת גרינברג שהוא כולו שלך. בתום המפגש שוכבים על המיטה והילה מכסה את גופך החשוף בסדין ומשאירה אותך לבד בחדר למספר דקות. במפגש הקודם הבחנתי שכשהייתי ברגע האינטימי הזה התקשיתי להכיל את עצמי ולחוש את עצמי וחשבתי משום מה על התלמידים שלי.(לפעמים הם מופיעים לי גם בשלב יותר מוקדם של המפגש)

החלטתי שאני לא מוכנה להישאב בצורה  לא נכונה לתלמידים שלי. נדרשת כאן הצבת גבולות ביני לבין עצמי.

בתום המפגש האחרון חיכיתי בקוצר רוח לרגע הסיום ואכן ניצחתי את עצמי. ברגע שנסגרה הדלת ונשארתי לבדי, החל אצלי בכי חרישי. הבכי הזה מוכר לי היטב, הוא קשור להורי. חשתי את הבכי גואה בתוכי ויוצא ושוב חוזר פנימה ויוצא החוצה בדמעות גדולות. נזכרתי בתצלום ישן באלבום הילדות שלי מגיל שנתיים וחצי. בקיבוץ נוה ים על השביל. בתמונה רואים את אמי בשמלת פעמון גוהרת אלי ואבי כולו רגש, מביטים בתינוקת החדשה. תמונה מלאה אהבה.

הבכי בא והלך בא והלך והוצפתי באהבת הורי. הרגשתי שאלו דמעות של פיוס, שחרור וזיכוך. התחושה הייתה דומה לרגע שבו כתבתי את שיר הסיום של ספר השירה האחרון שלי "אנטומיה של לב שלם":

גשם חרישי

החל לרדת

בדיוק כשסיימתי לתלות

את הכביסה בחצר

ולא כעסתי

ולא נזפתי בעצמי

על שתליתי

ולא היה בי רוע מר

ומיותר

הייתי סמדר.

אמנם מדובר כאן בגשם ולא בבכי אבל אני קושרת את שניהם יחדיו. בשני המקרים חשתי את המהות הפנימית שלי מתחברת עם העולם.

לא ידעתי איזה שבוע מצפה לי. הייתי נסערת וסחוטה. אחרי חודש ללא כאב ראש, החל באותו ערב שלישי כאב ראש שעזב אותי רק בשבת. נפילה, זה חלק מהעניין, לא הכול בידי.

לא עזרו האקמולים שהצילו אותי מדי פעם מכאבים חזקים. הגוף מנהל מחאה נגדי. מבהיר לי שלא מספיק לבכות ולהרגיש בריאה. זהו תהליך ממושך שנסיגה היא חלק ממנו. התמודדתי עם כאב הראש הזה כל החג,

עוד יבואו ימי חול ללא כאבים. 

...אלמר, שביקורו בארץ נפל בדיוק על הראש השנה, אומר שהביקור הזה הספיק לו לעשר שנים. הוא מספר על האנרגיות הקיצוניות של ערב ראש שנה לעומת השקט, ה"כלום" שמגיע אחר כך. "יום אחד של כלום זה בסדר, אבל שלושה?". מסביר לו שאם פסיכולוג היה מאבחן את מדינת ישראל יתכן והיה מוצא שהיא סובלת ממאניה דפרסיה.

אלמר מספר איך אחרי מפגש עם חברים נתקע בחוף געש בלי יכולת לחזור לת"א. "כל מוניות השירות היו מלאות!", מתאר בהתרגשות, ואחר כך מגולל את מסכת ההצלה שעיקרה הוא רכב שהגיע מדרך העפר ואשר נהגו לקח את הברלינאי האבוד למחוז חפצו. "אתה מבין, אני לא נופפתי, רק עמדתי שם מיואש, חשבתי שלעולם לא אגיע לת"א, והוא פשוט עצר ועזר לי. פה זה אף פעם לא היה קורה. רק בישראל". אחרי שמסיים להסביר לו מה ההבדל בין "מודעה", "פרסומת" ו-"מודעת פרסומת" חוקר אותו מהו הטקסט עם "מיליון השאלות" שרצה שאפרש לו. והוא שולף ממעטפת הניילון טקסט מאת ישעיהו לייבוביץ'... 

(ההמשך כאן)

* ("לא פוליטיקה, רק לא פוליטיקה" - ציטוט מתוך המחזה "היטלר" שיועלה בקרוב בתיאטרון החדר)

חלק ממנהיגי המחאה הישראלית חזר ושינן להמונים את הסיסמה "המחאה היא לא פוליטית". בדף מסוים בפייסבוק גורש אחד מהחברים בגלל שכרך בין המחאה לבין הכיבוש. הנימוק לגירוש: "הוא היה פוליטי". בעכבר העיר הופיע מאמר, אחד מרבים אחרים, שכותרתו: "אין פוליטיקה בתיאטרון הישראלי". הנה כי כן מערבבים בין "פוליטי" לבין "חברתי", ואלה מתערבבים ב"אקטואלי". דייסה מבלבלת למדי.

מכל אלו עולה דחייה אוטומטית לכל מה שמזוהה עם "פוליטי". למה מתכוון הישראלי (כן, הישראלי, כי במקומות רבים אחרים אין למונח "פוליטיקה" יחס שלילי כל כך) ובכן, למה הוא מתכוון כשהוא מגדיר דבר זה או אחר כ"פוליטי"?

נראה כי "פוליטי" מזוהה בישראל עם מפלגות בכנסת, והכנסת כידוע היא שק חבטות קלאסי לצרכן הישראלי ומטרה לתיעוב. מכאן נוצרה ההכללה שכל תופעה ציבורית שהיא מתועבת בעיני המתבונן היא "פוליטית". לדוגמא: הצגה מסוימת עלולה להיות מוגדרת כפוליטית כי היא אינה תואמת את השקפת עולמו של צופה מסוים. היא תהיה רק "גרועה" בעיני צופה זה אם היא אכן תואמת את השקפת עולמו של הצופה, אבל בעיניו היא עשויה באופן לא מקצועי. ולעיתים כורכים יחד "פוליטי" ו"גרוע". אבל ברוב המקרים הצופה דוחה אותה אם אינה מזדהה עם השקפת עולמו.

ויקיפדיה: "מדיניות (פוליטיקה) היא תחום הפעילות האנושית העוסק בכוחות הפועלים בחברה או במדינה, בשימוש שנעשה בהם ובחלוקתם. בישראל נוהגים להשתמש במילים 'מדיניות' ו-'פוליטיקה' הן במובן הצר והן במובן הרחב שלהן. המילה "פוליטיקה" נגזרת מהמילה היוונית "פוליס" שמשמעותה "עיר" שמקורה במילה "פולי" - "ריבוי" או "הרבה". כמו מקור המילה, פוליטיקה קיימת בחברה בה יש ריבוי של אנשים ומכאן - ריבוי של דעות ואינטרסים. רבי יהודה, שחי באושא אחרי כישלון מרד בר כוכבא, משתמש במילה פוליטיקין במשנה: וכך היה רבי יהודה אומר, תורמין בצלים בני המדינה על הכופרין; אבל לא כופרין על בני המדינה, מפני שהוא מאכל פוליטי קין, - מתוך מסכת תרומות, פרק ב' משנה ה'. פוליטיקה במובנה הרחב היא עיצוב החברה על ידי התייחסות לכוחות הפועלים בה. בהגדרה זו, לכל פעילות אנושית קשר הדוק לפוליטיקה, שכן כל הפעולות המתבצעות על ידי האדם קשורות בכוחות חברתיים". עד כאן ויקיפדיה.

אם כך, כל פעולה על במה אל מול קהל או ברחוב היא פוליטית. כיצד נבחין בין הפעולות?

"אירוע יוצר זיקה לתנאים הכלכליים והתרבותיים המתקיימים בפוליס בזמן נתון, ומסווג על פי מגמתו הפוליטית. הוא יכול להיות קואליציוני או אופוזיציוני. עקב זאת יסווג גם יוצרו של האירוע כיוצר קואליציוני או אופוזיציוני". (המעגל הפתוח ע' 356)

אם כן, המחאה הישראלית היא ברובה פוליטית-אופוזיציונית. כל ההצגות בתיאטרונים הגדולים וגם ברוב הקטנים הן פוליטיות-קואליציוניות. לעיתים מוחדרים אליהן מסרים חתרניים, אבל עדיין הן בתחום הקואליציוני.

מדוע רוב היוצרים חוששים שמא תושם על הצגתם התווית "פוליטי"? פשוט מאד: מדובר בממון ופרסום. הם חוששים לאבד את אהדת הקהל שברובו הוא קואליציוני ואצל קהל זה "פוליטי" פירושו "אופוזיציוני".

חברתי? כל מה שמשויך לקבוצה של בני אדם (קואליציוני או אופוזיציוני).

אקטואליה? כלל התהליכים והאירועים המתרחשים בזמן הנוכחי (קואליציוניים או אופוזיציוניים).

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

בקרוב!
הפקה חדשה של תיאטרון החדר

היטלר

(כן, ההוא..., אבל כך הוא מעולם לא נראה בציבור)

חזרה פתוחה ראשונה: מוצ"ש, 12.11.2011, בשעה 20:30, בחדר

(לקבלת פרטים)

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.10.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 29.10.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

פסטיבל יפו הבינלאומי ה-5 להצגות ילדים

תיאטרון יפו, 20 - 23 באוקטובר, סופ"ש האחרון של חופשת סוכות.

מופע פתיחה חגיגי:

20/10  יום ה´  בשעה 18:30 ברחבת התיאטרון

הנחיה: גיא זוארץ, איברהים סאקללה.

קטעים מתוך הצגה אורחת ממלטה: "שיקוי הנעורים של ארלקינו". 

השחקנית חאולה חאג´-דיבסי בקטע מתוך "הנשף של יפו".

מופע דבקה של "להקת הצעירים של יפו".

מופע המוסיקלי של להקת סיסטם עלי בשיתוף עם גיא זוארץ.

לעיון בחוברת ובלוח ההצגות של הפסטיבל לחץ כאן 

(יש להמתין בסבלנות כשתי דקות עד שהחוברת עולה לעיון)

עמנואל בר-קדמא - תערוכה רטרוספקטיבית

הפתיחה: מוצ"ש, 22.10.11 בשעה 20:00 נעילה:11.11.11

תערוכת רטרוספקטיבית זו נועדה לכסות כ-40 שנות יצירה, שלאורכן אני עוסק באמנות פלסטית. תוכנה מבקש להעביר את מיטבה של עשייה זו לתקופותיה - עמנואל בר-קדמא

גלריה עמליה ארבל. רח' שער ציון 3 תל-אביב, פינת הירקון 307 ת"א,

ב'-ה' 11:00-13:00 ; 17:00-20:30 ו' 11:00-13:00 מוצ"ש 20:00-22:00

טל': 054-475-9808.  03-5444399.

טיפול שורש

מזמינה אתכם בחום ל"טיפול שורש" יצירה פרי עטי, בבימויה של נטלי תורג'מן.

שתתקיים ב-28/10, יום שישי, ב-13:30 ב"ביכורי העיתים", הפטמן 6, ת"א.

"טיפול שורש" זו יצירה תיאטרלית ייחודית באווירה קברטית. רינת, ילדה שמשקה את עצמה לבדה בדרך לא דרך, עוברת מסכת של התעללות, הרס עצמי, מתבגרת לעיני הקהל עד שמצליחה להצמיח עצמה מחדש. 

מתגובות הקהל: "היצירה מזעזעת בוטה ובועטת...כל אחד יוכל למצוא מקום להזדהות...

עברתי בין רגעים של מבוכה לרגעים של חשבון נפש הן מהמקום הילדי והן מהמקום ההורי."

בתום ההצגה יתקיים דיון פתוח עם השחקנית והבימאית.

קוד ההנחה: גזר גמדי.

אשמח מאוד לראותכם!

פנינה רינצלר

מו(פ)רע קומי - קברט סטירי שרוט

כתיבה, לחנים ופסנתר: נולי עומר. בימוי: מיכאל טפלציקי. עיבודים מוסיקליים: יבגני לויטאס

מופע מקורי, מושחז, המורכב מקטעי סטנדאפ, מונולוגים ושירים. 12 דמויות מהוות כל אחת גוון מצחיק (ומטריד לא פחות) של תמונה כוללת על הישראליות כאן ועכשיו.

המופע הבא: 19.10.2011, בשעה 21:00, במועדון קלאב הד, רחוב י.ל. פרץ 3 ת"א  (אלנבי פינת העלייה)

מחיר מלא: 60 שקל. לאחר הנחה: 40 שקל. כרטיסים : 03-7914914