יש רגע בטיפול בשיטת גרינברג שהוא כולו שלך. בתום המפגש שוכבים על המיטה והילה מכסה את גופך החשוף בסדין ומשאירה אותך לבד בחדר למספר דקות. במפגש הקודם הבחנתי שכשהייתי ברגע האינטימי הזה התקשיתי להכיל את עצמי ולחוש את עצמי וחשבתי משום מה על התלמידים שלי.(לפעמים הם מופיעים לי גם בשלב יותר מוקדם של המפגש)
החלטתי שאני לא מוכנה להישאב בצורה לא נכונה לתלמידים שלי. נדרשת כאן הצבת גבולות ביני לבין עצמי.
בתום המפגש האחרון חיכיתי בקוצר רוח לרגע הסיום ואכן ניצחתי את עצמי. ברגע שנסגרה הדלת ונשארתי לבדי, החל אצלי בכי חרישי. הבכי הזה מוכר לי היטב, הוא קשור להורי. חשתי את הבכי גואה בתוכי ויוצא ושוב חוזר פנימה ויוצא החוצה בדמעות גדולות. נזכרתי בתצלום ישן באלבום הילדות שלי מגיל שנתיים וחצי. בקיבוץ נוה ים על השביל. בתמונה רואים את אמי בשמלת פעמון גוהרת אלי ואבי כולו רגש, מביטים בתינוקת החדשה. תמונה מלאה אהבה.
הבכי בא והלך בא והלך והוצפתי באהבת הורי. הרגשתי שאלו דמעות של פיוס, שחרור וזיכוך. התחושה הייתה דומה לרגע שבו כתבתי את שיר הסיום של ספר השירה האחרון שלי "אנטומיה של לב שלם":
גשם חרישי
החל לרדת
בדיוק כשסיימתי לתלות
את הכביסה בחצר
ולא כעסתי
ולא נזפתי בעצמי
על שתליתי
ולא היה בי רוע מר
ומיותר
הייתי סמדר.
אמנם מדובר כאן בגשם ולא בבכי אבל אני קושרת את שניהם יחדיו. בשני המקרים חשתי את המהות הפנימית שלי מתחברת עם העולם.
לא ידעתי איזה שבוע מצפה לי. הייתי נסערת וסחוטה. אחרי חודש ללא כאב ראש, החל באותו ערב שלישי כאב ראש שעזב אותי רק בשבת. נפילה, זה חלק מהעניין, לא הכול בידי.
לא עזרו האקמולים שהצילו אותי מדי פעם מכאבים חזקים. הגוף מנהל מחאה נגדי. מבהיר לי שלא מספיק לבכות ולהרגיש בריאה. זהו תהליך ממושך שנסיגה היא חלק ממנו. התמודדתי עם כאב הראש הזה כל החג,
עוד יבואו ימי חול ללא כאבים.
