לכתוב, לכתוב דבר מה, ולא ברור לך מי יקרא ומי יבין בין השיטין, ואיזה מפתח אתה נותן ולמי ועל מי שהיית ומה שהיית, ומה היית בעצם? ומה המשמעות? הלוא חייבת להיות משמעות, אתה תמיד דרשת משמעות, אם לא במישרין אז בעקיפין, ולא נתת לשום דבר מסריח, לא קדוש או אבסורדי, כמו למשל ארינמל גמדי כתום, להיכנס לשורותיך המסוגננות. וגם כשהקולות בתוכך שאגו שרצוי ארינמל כתום או שאתה ארינמל כתום, מוח שמאל שמר על מוח ימין ולהיפך. לא נתת להם לצאת כמו פושע מתועב שחי בתוך אדם מהוגן וחף מפשע, אבל זהו מצב זמני, כי יום אחד ינסרו את קודקודך וכמו תיבת פנדורה, שבע תועבות ושבעים מלאכי חבלה וכל הרפש ישפך החוצה, ושום תקווה כמו זונה חיגרת לא תשתרך אחריהם בצעקות "חכו לי!", המחשבות המרושעות יאכלו את העולם. והגוף הריק? הוא יוכל להתרווח לו עם כוס תה, להשתעשע בעיפרון, ואפילו לכתוב.