הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


סלח לי אדוני, יש לך אישה בשבילי? אישה! אתה בן אדם טוב. כל הזקנים טובים. אומרים שהזקנים כבר מגיל חמישים כבר הם מתחילים לפחד מאלוהים. בגלל זה הם אנשים טובים. הם מפחדים. אולי אתה מכיר אישה טובה? יש לי עבודה קבועה! לא מפטרים אותי אפילו אם תהיי אבטלה בכול המדינה. אני בן חמישים. יש לי עוד הרבה שנים ואני עוד לא התחלתי לפחד מאלוהים. כבר לא אכפת לי. מה כבר יש לי להפסיד? לקחו ממני הכול. אני כאן גר ברחוב.

 

אדוני, שתהיה אישה טובה.

עד עכשיו, לא מזמן, הייתה רוזליטה. לפני לא מזמן, אולי בערך לפני יום עצמאות שעבר.

הלכנו לישון מתחת לשעון הגדול של יפו. רוזליטה שכבה על הגב. כל הזמן הייתה נוחרת. ואז, לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה בגלל שלא שמעתי את הנחירות של רוזליטה. קראתי לה, רוזליטה, רוזליטה, היא לא ענתה. הייתה מאוד שקטה. העיניים שלה היו פקוחות והביטו לשמים. חשבתי שהיא מסתכלת על הכוכב שלנו. יש לנו כוכב בדיוק באמצע השמים.

הצבעתי באצבע על הכוכב שלנו וכוונתי לה את הראש לכיוון שלו, אבל רוזליטה רק שתקה. פחדתי וצעקתי, רוזליטה! רוזליטה! ואז התחילו לבוא אנשים. הם נגעו ברוזליטה אבל היא לא זזה. מאותו הלילה לא ראיתי עוד את רוזליטה. אני מתגעגע לרוזליטה. רוצה ללכת איתה לכל המקומות שהיינו הולכים אליהם. לרוזליטה הייתה עגלה עם גלגלים גדולים. היה מאוד קל להסיע את העגלה של רוזליטה.

 

אתם הזקנים אנשים טובים. לא מזיקים. לא עושים רע. אתם כבר למדתם שחבל על הזמן.

אתה נראה לי בן אדם טוב. בהתחלה אני לא רציתי לגור ברחוב. הייתי אומר לה, רוזליטה, מה פתאום לגור ברחוב? זה קר בחורף וחם בקיץ. התרגלתי. והיא אמרה לי, אין מה לעשות חבל על הזמן, אז גם אני אמרתי חבל על הזמן אין מה לעשות. הרגשתי טוב להיות איתה. הרגשתי שאנחנו ביחד. הרגשתי שהיא היחידה בעולם שבאמת אכפת לה ממני. אני גם הרגשתי שהיא היחידה בעולם שאכפת לי ממנה. בהתחלה נשארתי איתה עד שהלילה ירד אחר כך הייתי הולך לאימא הביתה. רק בלילה הייתי הולך לאימא שלי לישון. כמה פעמים היא באה איתי לישון אצל אימא שלי, אבל אימא שלי הייתה אומרת בקול רם הבחורה הזו סמרטוטרית וגם זונה, אז הלכנו לישון ברחוב.

 

יום אחד באה אימא ובקשה שנישן אצלה בבית בגלל שהיא כל הזמן רואה מלאכים רעים.

בכול לילה הם אומרים שיגיעו בערב הבא ושתלך להיפרד מהילדים שלה וגם שתעשה שולם עם רוזליטה. למה? בגלל רוזליטה, באמת נשמה טובה. אבל רוזליטה לא רצתה לשמוע, רק בכתה ובכתה. בבכי שלה הייתה אומרת: "אני זונה, מה? למה היא אומרת עלי אני זונה". אימא הלכה ולא חזרה יותר אף פעם. ואז היא מתה. ראיתי על הבית שלה מודעה אבל.

בכיתי ואז רוזליטה לקחה אותי לבית הקברות ולקחנו את המצבה הכי יפה שהייתה שם. כתבנו בצד ליד המצבה: "פה שוכבת מנוחתה עדן,אימא שלי. הגברת בתיה בת הרב חצרה". עכשיו אימא שלי שוכבת בין כל גדולי האומה, יהיה זכרה ברוך. רק אני ורוזליטה יודעים היכן המצווה של אימא שלי. הלכנו לבית של אימא שלי אבל גרו שם אנשים אחרים ואימא לא הייתה בבית. בכל השנים האחרונות אולי ראיתי את אימא שלוש פעמים. רוזליטה אמרה שזה בגלל שאנחנו מפחדים מהמוות שלנו. אדוני, אולי אתה מכיר אישה כמו רוזליטה שלי.

 

לא ידעתי לאן ללכת כי לא היה לי לאן. ישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד על יד האוהלים של המחאה. לא היו אנשים. הם הלכו למשפחות שלהם אבל השאירו קערה עם סלט וטחינה. אכלתי. בא בחור ואכל. אכלנו שנינו ושתקנו. אחר כך הוא ישב על הספסל ובכה. גם אני בכיתי. חשבתי כמה זה יפה הקונצרט הזה של הבכי של שנינו. הלכתי משם והוא הלך אחרי בשקט. הייתה לי עוגה. אכלתי והוא אכל יחד איתי. קמתי ללכת וביחד דחפנו את העגלה. הלכנו לישון מתחת לשעון ביפו. הוא ישן קרוב אלי. רציתי לשאול אותו מה עם האישה שלו, הילדים, הבית, אבל שתקתי.

לאיגרת השבועית של 2011 . 10 . 27