הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 10 . 27

ברוכים הבאים
לקבוצות המשחק והבימוי
בתיאטרון החדר!

שנת הלימודים מתחילה
ביום א', 30.10.2011

שתהיה לנו שנה טובה
שנת יצירה מופלאה!
--------------

בקרוב בתיאטרון החדר

"היטלר!"

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי ומשחק: אמיר אוריין

במאי-שותף: אבי גיבסון בר-אל

-------

"העלמה והמוות"

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

הצגתה של קבוצת אורתו-דה בחדר
---------------------

לימודי משחק
לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

--------------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. מדברים...:סמדר יערון. 2. תסמונת פוסט עכו.
•   חמוטל בר יוסף: בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי
•   פרשת השבוע: 2. נח: בראשית ו' 9 - י"א
•   מאיה בז'ראנו: כתב יד של רקדן/נית
•   מונודיא 2011: תיק תק
•   יואב איתמר: שָׁרְשֵׁי אֲוִיר
•   שושנה ויג ובלפור חקק: השמות שמורים במערכת
•   סמדר שרת: מותר להביע משאלות
•   משה שפריר: הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים
•   רימון שמש: שתהיה אישה טובת לב
•   דנה בנטוב: מהיכן שאתה
•   פינה חמה ליוצר/ת: נבוקו - מקהלת העבדים
•   תיאודור ממליץ: שוקו ואוקראינה
•   קליפ: Clean
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

1. מדברים על תיאטרון החדר - סמדר יערון

סמדר יערון, יוצרת, שחקנית, במאית, מנהלת אמנותית של פסטיבל עכו ומנהלת אמנותית במרכז לתיאטרון עכו, מדברת על החוויה המיוחדת של יוצר בחדר.

בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.





















----------------------------

2. תסמונת פוסט עכו

23.10.2011. בשבוע שעבר נסתיים פסטיבל עכו. מ. היא שחקנית שהופיעה השנה בפסטיבל. היום היא באה לבקר אותי ולספר עליו. נראתה תשושה.

 

פסטיבל עכו הוא פסטיבל תיאטרון חשוב ביותר בישראל. סמדר יערון ומוני יוסף, המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, כל אחד מהם יוצר חשוב ביותר מטעם עצמו, ידועים גם בהשתדלותם להקל על השחקנים את שהותם והופעתם בפסטיבל. השחקנים מביעים הערכה רבה לסמדר ולמוני, אבל סמדר ומוני וכל עדת היוצרים בפסטיבל הם "רק אמנים". פסטיבל עכו הוא אירוע תרבותי מרכזי בנוף הקפיטליסטי הישראלי ועל כן הוא בהכרח תעשייתי.

 

כשמדובר בתעשייה האמנים הם כלים על לוח משחק אשר חוקיו הם חוקי עלות-רווח כלכליים. הלוח הזה קובע למשל כי כל הצגה תועלה 3 פעמים ביום. הצופה הנאיבי עשוי לתמוה: "מה רע? יותר אנשים יראו את ההצגות". "יותר" היא מטבע עובר לסוחר בתעשייה הקפיטליסטית: "כמה שיותר – יותר טוב!". כלומר, ההצגה היא מוצר תעשייתי ובלי להתחשב בסגולותיה האמנותיות או במשאבי האנוש שהיא זקוקה להם, עליה למשוך יותר קהל. יותר קהל - יותר פרסום וממון. כך בספורט שהפך לבורסה להימורים, כך בהריון ולידה שהפכו לתעשייה וכך ברוב שטחי החיים הציבוריים שלנו. התרגלנו לחשוב במונחים של מוצרים ולא של יצירות אמנות, במונחים של מכירות ולא במונחים אנושיים בסיסיים. "ואת האדם שכחו" – כך תורגם לעברית המשפט האחרון ב"גן הדובדבנים" של א. צ'כוב.

 

יצירת אמנות תיאטרונית אינה יכולה לחיות כראוי אלא רק פעם אחת בערב. אין יוצר בן אנוש שיוכל להיות במיטבו כאשר עליו לבצע את התפקיד שלוש פעמים ביום, אלא אם הוא מעביר את עצמו למצב של אוטומט ואז זו יצירה אוטומטית, חסרת חיים.

 

אחרי עשר הצגות בשלושה ימים, בלי להזכיר את החזרות הגנרליות בנוכחות קהל, השחקן סחוט ומרוט, תשוש ומדוכא. וכך שבים המוני השחקנים לביתם. אלו שזכו בפרסים ואלו שלא זכו, וכולם מתמוטטים אל מיטתם ונשבעים בליבם שלעולם לא יופיעו עוד בעכו.

 

זוהי תסמונת פוסט עכו. היא עלולה להימשך מספר ימים ועשויה להכיל את הסימפטומים הבאים: דיכאון קל, תשישות פיזית ונפשית, ניתוק מהסביבה, איבוד הריכוז, סף סבלנות נמוך מאד, התפרצויות זעם חולפות.

 

לאחר מספר ימים הסימפטומים חולפים. השחקן קם ממיטתו, רענן באופן יחסי ובעוד שלושה חדשים, כאשר הפסטיבל יפרסם קול קורא ליוצרים לבוא ולהשתתף בו, הוא יחל בהתלהבות מחודשת בתכנון השתתפותו בפסטיבל עכו הבא.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת יצירה פורה. אמן, כן יהי רצון.

קישור קבוע

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם אֲפִלּוּ הָעֵץ

מִתְמַתֵּחַ, כְּמוֹ יֶלֶד מָעוֹן שֶׁהוֹרָיו אֵחֲרוּ,

מוּכָן לְהֵחָבֵק בְּכָל זְרוֹעַ זָרָה מְאַמֶּצֶת,

מוֹתֵחַ עֲנָפָיו בְּכָל כֹּחוֹ

נִמְשָׁךְ אֶל כָּל עֲנָנָה חוֹלֶפֶת:

מַהֲרִי, קְחִי אוֹתִי בִּכְנָפֵךְ הַחוֹרֶגֶת,

אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי לְהַשְׁחִיר עִם הַשְּׁקִיעָה.

 

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ,

וּמָה עוֹד אֲנָשִׁים טְעוּנֵי אַהֲבָה.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

2. נח: בראשית ו' 9 - י"א

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך-נח".

 

פרשת נח מסמנת את המעבר מתקופת הבריאה של העולם בידי האל, אל תקופת החיים האנושיים עלי אדמות. יש הרואים בפרשת המבול את עיקרה של פרשת נח. אולם סיפור המבול, עם כל הכבוד והערכה לדרמה זו, אולי יכול ללמד אותנו משהו על החשיבות שמקנה המקרא לאורח-חיים מוסרי, הסיפור השני, מגדל בבל, מלמד אותנו על הסדר האנושי הרצוי.

 

"ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה-לנו שם, פן-נפוץ על-פני כל-הארץ".

סופו של הפסוק הוא עילת תחילתו: "פן-נָפוּץ על-פני כל-הארץ!" נראה שבני-אדם אלו חיו בחרדת הנטישה של עצמם, ובקשו לקיים לכידות ואחידות פיזית. הם בקשו להיות קרובים זה לזה ככל האפשר, ואם אפשר אז גם שכולם יגורו במגדל דירות אחד. לכאורה, זוהי משאלה לגיטימית - להיות ביחד. אבל מדוע החשש מפני ה"נָפוּץ" הזה? הרי רוחו של האדם דווקא מבקשת לתור מרחבים חדשים ולהרחיב את גבולות הדעת.

 

"עיר ומגדל וראשו בשמיים":

העיר והמגדל יחד הם היצירה. אבל אחד מהתנאים ההכרחיים ליצירה הוא קביעת גבולותיה. כלומר, קביעת תחומה של היצירה. נניח שקבעו את תחומה של העיר. אבל מה על המגדל, שהוא חלק מיצירת העיר והמגדל ש"ראשו בשמיים"? מה תחום היצירה בשמיים? מה גובהו של המגדל בשמיים? מטר? קילומטר? כל תלמיד אדריכלות יאמר לנו שלפני שהבנאי מניח את האבן הראשונה, הוא מוכרח לדעת מהי תכנית הבנייה. כמה יש לחפור באדמה, מהי כמות החומרים הנדרשת להקמתו של המבנה, כדי שיהיה בר-קיימא, ולא יתמוטט על בוניו, וכו'. הם אמרו "בשמיים", כמי שרוצה לבנות את המגדל הכי גבוה, מבלי שיתן לעצמו דין וחשבון מהו אותו הכי גבוה, כמי שאינו מגדיר לעצמו את תחום היצירה שלו. זהו החטא הראשון של בוני המגדל: חטא הערפול התודעתי.

נראה שהמגדל נקרא בבל רק בדיעבד, לאחר הבלבול. מה היה שמו לפני כן?

 

"ויאמרו, הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן-נפוץ על פני כל-הארץ".

האירוע כולו מלמד על פרץ של התלהבות נעורים, בשחר ההיסטוריה של האדם, התלהבות לא מבוקרת, הנשענת על משאלה אנושית בסיסית: להנציח את עצמו. יתרה מזאת: מצד אחד, ביצירה זו מגולמת המשאלה האנושית - שלאחר מכן באה לידי ביטוי גם בקבלה היהודית - ליצור קשר בלתי אמצעי עם האל. מצד שני, מגולם בה המרד באל.

 

כאמור, בסיפור גן-עדן תחילה קיימת תלותו הלא-מודעת של האדם באל. תלות זו באה לידי ביטוי בצייתנות העיוורת לאל. צייתנות זו היא מקור הסטורי לרצון המודע של יצירת קשר של הזדהות. אבל ברגע שבו מודע האדם לצייתנותו העיוורת הוא נעשה מודע גם לדבר ולהיפוכו: הוא מגלה את הבחירה, שבין צייתנות והזדהות עם האל, לבין המרד באל ויצירת ישות עצמאית נפרדת ממנו.

 

באותו הרגע נובט הגרעין של המרד באל. מרד זה הוא תנאי הכרחי להתפתחותו של האדם-היוצר. בסיפור מגדל-בבל מבשילה היצירה האנושית בצורתה הטראגית. המגדל נבנה, בנייתו נעצרת והיוצרים מתפזרים. אבל במקום יצירה אחת שהיא, כביכול, "האחת והיחידה, הגדולה מכולן", כל אחד מבוני המגדל בנפרד, ימשיך במעשה היצירה, בדרכו האישית, והארץ תימלא יוצרים שונים, המפרים אלו את אלו. המגדל הלא-גמור יישאר בתודעת האנושות כעדות למה שיכול האדם ליצור, אף אם לא השלים את היצירה. מעשה המגדל נכשל, אבל כשלון זה מבטא, באופן ברור ביותר, אולי אפילו טראגי-קומי, את פוטנציאל היצירה שבאדם, את האמון ביכולתו של האדם ליצור, ואת הדרך שעדיין פתוחה בפניו לעתיד של יצירה. זה היה המגדל בהא הידיעה. בני אדם בונים את הָמִגְדַל, והמגדל, אף שלא הגיע לשמים, מְגָדֶל אותם ליצירה חדשה...

קישור קבוע
אִזדרכת וג'קרנדה

(ברוחו של ויליאמס קרלוס ויליאמס)

 

בְּעֵינַי הֵן כִּמְעַט תְּאוֹמוֹת,

בְּסִלְסוּל הַשֵּׂעָר הַסָּגֹל

הַקָּלוּעַ קְוֻצּוֹת קְוֻצּוֹת בֵּין

עַנְפֵי הֶעָלִים הַיְרֻקִּים.

עֵץ שֶׁהוּא פֶּרַח עֲנָקִי,

קִטְעֵי בֵּינַיִם סְגֻלִּים וְרֻדִּים, וְעָלִים

הַרְבֵּה מְאֹד עָלִים,

אָז מָה הַהֶבְדֵּל?

 

צָרִיךְ לָדַעַת לְהַבְחִין כִּי הֵן שְׁתֵּי נוֹכְחֻיּוֹת נִפְרָדוֹת

הַגָּ'קָרַנְדָה עֲדִינָה יוֹתֵר

הָאִזְדָּרֶכֶת גְּבוֹהָה יוֹתֵר

אֲבָל שְׁתֵּיהֶן לֹא עוֹנוֹת

כְּשֶׁטּוֹעִים בִּשְׁמָן.

 

(כפר מנחם)

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

תיק תק

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנים: אישה: הילה נוריאל. גברים: אריק אלון, גיא דורון, יגאל רם.

 

(שלושה גברים יושבים. אישה עומדת מאחוריהם אוחזת בסכין)

 

אישה:

תיק-תק, תיק-תק, נמאס לי! לא מסוגלת יותר. אם אצא לעוד דייט אחד, אני ארצח מישהו. גבר ועוד גבר ועוד גבר. בכול פעם אותו סיפור. להתלבש, להתאפר, להיות יפה ומושכת, מסעדה, פאב, לילה טוב. להיות אובייקט בשוק פנויים-פנויות. העיניים שלכם על הגוף שלי, בוחנות אותי כמו חתיכת בשר. למה ציפיתם?! זיון בפגישה הראשונה?! בשביל מה? אתם אף פעם לא מתקשרים ביום שאחרי. מניחים לי להמתין ליד הטלפון. ואני כמו טיפשה, קופצת למשמע כל צלצול, רק כדי לשמוע את אימא שלי אומרת בפעם המיליון, מתי כבר תתחתני? בגילך עוד רווקה? זה לא שאני לא מנסה. אני רוצה חתונה, ילדים, בית קטן עם גינה, זו בקשה מוגזמת?! לא.

 

אבל אתם בשלכם, בהתחלה מקסימים, אבל רק שומעים חתונה ואז פוף, נעלמים.

נמאס לי. אני יפה, משכילה. מגיע לי להתחתן כמו כולם. אני לא מוכנה למות לבד עם שמונה חתולים. תיק-תק, תיק-תק, אתם שומעים את זה? תיק-תק, תיק-תק. התקתוק הזה משגע אותי. זה השעון המחורבן הזה של הזמן, אם רק הייתי יכולה להפסיק את התקתוק שלו.

עכשיו זה הזמן שלי, אני לוקחת את השליטה! לא עוד לישון במיטה באלכסון, לא עוד לחכות שתתקשרו, "זו לא את! זה אני!" כל זה נגמר עכשיו!

 

אני מסרבת להתפשר! אני לא מוכנה להתחתן רק כי הציעו לי. אני רוצה רומנטיקה.

הכול כבר מוכן. האולם, ההזמנות, השמלה, חסר רק החתן. אחד מכם יהיה הגבר שיתחתן איתי.

 

אחרי תחקיר מדוקדק ומאות פגישות, אני בחרתי בכם. אומנם לא התקשרתם, אומנם ניסיתם להתנגד, אבל מדהים מה שקצת אלכוהול וסכין אחת קטנה יכולים לעשות. אבל מה זה משנה עכשיו. עכשיו אנחנו כאן, ביחד.

 

תיראו אותי, אני ממש רועדת מהתרגשות, לא האמנתי שהיום הזה יגיע, אבל הנה הוא פה.

אימא שלי תמות כשהיא תשמע. ועכשיו! במי לבחור?

(עומדת מעל אחד מהגברים)

אתה משכיל, נאה, מרוויח טוב, אבל בדייט הראשון נתת לי לשלם על עצמי. מי עושה דבר כזה? תתבייש! (חותכת את גרונו)

(עומדת מעל לגבר השני)

אתה לא משכיל, לא נאה, לא מרוויח, אבל זיון לא נורמאלי. הבחור יודע מה הוא עושה. אבל אתה יודע שנהוג להתקשר ביום שאחרי! (חותכת את גרונו)

(עומדת מעל לגבר השלישי)
אתה משכיל, אתה נאה, אתה מרוויח מעולה, אבל לא נתת שקל לקבצן על יד הכספומט! (חותכת את גרונו)

 

שוב נשארתי לבד. אני חושבת שאני צריכה להתפשר.

קישור קבוע

לַפִיקוּס הַבְּנַגְלִי

יֵשׁ שָׁרְשֵׁי אֲוִיר.

הוּא נוֹטֵעַ אֶת עַצְמוֹ

שׁוּב, וְשׁוּב, וְשׁוּב.

חָשׁ אֶת הַטֶּמְפֶּרָטוּרָה

קַשּׁוּב לְמֶזֶג הָאֲוִיר,

לַחֲדָשׁוֹת וְלַמָּקוֹם.

מִתְקַדֵּם עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל

לְמַעֵט אַהֲבָה וְחֹם.

מוֹלִיד אֶת עַצְמוֹ,

דּוֹאֵג לְעַצְמוֹ,

מְפַתֶּה עֲטַלֵּפֵי פֵּרוֹת.

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת פִיקוּס בְּנִגְלֵי.

לְעִתִּים אֵינֶנִּי רוֹצֶה

לִהְיוֹת.

קישור קבוע

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

 

בוא נכתוב את הספר מחדש. נתחיל הכול מחדש, נבנה את כל הדמויות מחדש. יהיה לנו מה לעשות יחד המון שנים. בוא נכתוב הכול מחדש. הספר ההוא שלא פרסמנו אינו כתוב טוב. אינו בנוי נכון. אני מזמינה אותך לכתוב הכול מחדש. שמך יתנוסס על ספר פרוזה לפני שמי, שכן אתה באותיות האלף בית לפניי.

 הנה אני מתחילה לכתוב, הרי שנינו אמנים של מילים, נוכל לכתוב הכול מחדש. כעת מזמזם לידי יתוש או זבוב. זה יכול להיות אמיתי לכתוב הכול מחדש. נמציא את רצף העלילה. נמציא את הדמויות. נמציא הכול מחדש, נאמר שהיה ספר ואיננו. וכעת הוא קם וקיים.

 כעת זה הזמן. אם נכתוב מהר או לאט, אם נכתוב עכשיו או מחר. אם נכתוב כל יום או נכתוב פעם בשבוע, מה יהיה? הכול נחליט ביחד.

 כך אדע גם שאתה המשורר שלי, כך אדע שאתה הסופר שלי. בוא נתחיל מחדש. נכתוב כמו שצריך, לא בחלקים. נכתוב את הספר שלנו בעצמנו. אתה אליי, אני אליך, נכתוב זה אל זו. נאחז בקצה הנייר ונמשוך אותו פעם אליי ופעם אליך. נהיה על גבי הנייר כמו רקדני באלט. נכתוב הכול מחדש.

 

לךְ,

 הספר שכתבנו יחד בעבר לא נעלם, הוא קיים במקום כלשהו. מכאן ואילך בעינייך הוא ספר נסתר מן הבריות, וגם תוכנו לא יהיה ידוע לאיש. היו בו דמויות שבדינו מלבנו והיו לדמויות האלה שמות. לך ניתן שם, וגם לי ניתן שם בספר הנעלם, כדי להצפין את הספר, כדי שלא יזהו את הדמויות איתנו. בסופו של דבר, הספר הפך לספר נסתר, ועכשיו את אומרת: עלינו לכתוב אותו מחדש. לכתוב אותו אחרת.

 ובכל זאת, איך אפשר לכתוב ספר מחדש, אם הספר הנעלם נושף בערפנו ואינו מניח לנו? הוא רוצה שנכתוב אותו, הוא מתחנן להישאר בארץ החיים, לא להימחק. הוא תמֵהַ למה את רוצה להתחיל את הכול מחדש. הדמויות שכתבנו שם אינן מניחות לי. הן תמהות, איך זה שאני נכנע לך בקלות ומקבל את מחיקת הספר הנעלם. הן תמהות, איך זה שאני חורץ גזר דין של מחיקה עליהן, בעוד הן חשות שהן עדיין חיות ונושמות. הרי יצרנו אותן יחד, הגינו אותן וחשבנו מה יקרה להן. שזרנו בחייהן של הדמויות דברים שקרו לנו עצמנו. גיבור הספר הנעלם היה בן דמותי, והוא תמֵהַ שאני מוותר עליו. הוא לוחש לי: אני בכל מקרה נשאר. גם אם תכתבו ספר חדש, הצל שלי ילווה אתכם. גם אם תכתבו ספר חדש, אֶכּנס אליו בלי ידיעתכם. כשתסיימו את הספר החדש, תגלו שלא ניתן לברוח מן הישן. כשתפתחו ותקראו מה כתבתם, תגלו אותי שם - -  - -

 האם נדע ליצור בספר החדש מסכות כה עבות, שלא ניתן יהיה דרכן לראות את הספר הנעלם?

 אני

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

קישור קבוע

"כואב לי על כל השנים האלה עם החרדות והתחושה שאחרים יודעים

טוב יותר ממני, איזה בזבוז!" אמרתי להילה. "חבל, אבל את באמצע החיים", אמרה.

 

קשה לי להתמודד עם העובדה שבזבזתי כל כך הרבה אנרגיה על שטויות. במחשבה שנייה אני לא מוכנה להגדיר את העבר שלי כשטויות. עברתי דרך, בילדותי הפנמתי דברים לא פשוטים שקשה להיפטר מהם.

 

ממש כמו חתול הרחוב שאימצתי,  וינסנט, שמתנהג בצורה אנושית להפליא ורואים עליו שהוטבעו בו מקטנות יחסים עם בני אדם. מה אנחנו אם לא חתולי רחוב מפוחדים שכמהים למגע? שמוכנים לחצות עולם ומלואו בשביל ליטוף?

 

כמה פעמים התאהבתי בגברים הלא נכונים, כל כך הרבה מפחי נפש. לא רוצה להיזכר בזה. הבהירות הזאת שיש לי היום גורמת לי להימנע ממערכות יחסים בכלל. אולי עכשיו אני לא מעיזה לחיות כפי שחייתי.

הטלטלות הרגשיות הוציאו אותי מדעתי. עכשיו אני חיה כמו ספינה השטה על מי מנוחות. עומדת על עוגן, משייטת וממשיכה במסע.

 

מתי אעז להיות מעורבת רגשית? כשאהיה מספיק בטוחה בעצמי, שאבחר את הגבר הנכון, כשאהיה פחות פגיעה, יותר פתוחה אל הלא נודע.

 

הערב ערב חג, אני לבד. התלבשתי יפה. אני אוהבת להתלבש יפה.  

 

בעוד שנה בחג סוכות, יום הנישואין של הורי המתים, מקווה שלא אהיה עוד לבד. קצתי בלבד, מיציתי אותו עד תום.

 

מותר להביע משאלות.

קישור קבוע

הִתְנַשְּׂאוּת הֶהָרִים

כְּבָר אֵינָהּ זָרָה לִי,

הֵן תֵּדְעִי:

הָיִיתִי יַחַד עִמָּם

בַּהִתְעַלּוּת אֶל סַף הַיַּבָּשָׁה

שֶׁל קַרְקָעִית הַיָּם;

 

נִגְרַפְתִּי יַחַד אִתָּם

בִּזְרִימַת קַרְחוֹנִים שֶׁגָּלְשׁוּ לְאִטָּם,

שֶׁרָשְׁמוּ עַל פָּנַי סִימָנִים שֶׁל בְּלִיָּה,

כַּעֲרוּצִים שֶׁל נַחַל נוֹשָׁן,

וְהוֹתִירוּ עַל גּוּפִי צִבּוּרֵי אֲבָנִים

מַצֵּבוֹת לְזִכְרָם הַלָּבָן.

 

הֵן תֵּדְעִי:

מַמָּש כָּמוֹנִי הַר וְיָם

מְשַׁנִּים חֲלִיפוֹת

אֶת פְּנֵיהֶם וּמְקוֹמָם.

קישור קבוע

סלח לי אדוני, יש לך אישה בשבילי? אישה! אתה בן אדם טוב. כל הזקנים טובים. אומרים שהזקנים כבר מגיל חמישים כבר הם מתחילים לפחד מאלוהים. בגלל זה הם אנשים טובים. הם מפחדים. אולי אתה מכיר אישה טובה? יש לי עבודה קבועה! לא מפטרים אותי אפילו אם תהיי אבטלה בכול המדינה. אני בן חמישים. יש לי עוד הרבה שנים ואני עוד לא התחלתי לפחד מאלוהים. כבר לא אכפת לי. מה כבר יש לי להפסיד? לקחו ממני הכול. אני כאן גר ברחוב.

 

אדוני, שתהיה אישה טובה.

עד עכשיו, לא מזמן, הייתה רוזליטה. לפני לא מזמן, אולי בערך לפני יום עצמאות שעבר.

הלכנו לישון מתחת לשעון הגדול של יפו. רוזליטה שכבה על הגב. כל הזמן הייתה נוחרת. ואז, לילה אחד התעוררתי באמצע הלילה בגלל שלא שמעתי את הנחירות של רוזליטה. קראתי לה, רוזליטה, רוזליטה, היא לא ענתה. הייתה מאוד שקטה. העיניים שלה היו פקוחות והביטו לשמים. חשבתי שהיא מסתכלת על הכוכב שלנו. יש לנו כוכב בדיוק באמצע השמים.

הצבעתי באצבע על הכוכב שלנו וכוונתי לה את הראש לכיוון שלו, אבל רוזליטה רק שתקה. פחדתי וצעקתי, רוזליטה! רוזליטה! ואז התחילו לבוא אנשים. הם נגעו ברוזליטה אבל היא לא זזה. מאותו הלילה לא ראיתי עוד את רוזליטה. אני מתגעגע לרוזליטה. רוצה ללכת איתה לכל המקומות שהיינו הולכים אליהם. לרוזליטה הייתה עגלה עם גלגלים גדולים. היה מאוד קל להסיע את העגלה של רוזליטה.

 

אתם הזקנים אנשים טובים. לא מזיקים. לא עושים רע. אתם כבר למדתם שחבל על הזמן.

אתה נראה לי בן אדם טוב. בהתחלה אני לא רציתי לגור ברחוב. הייתי אומר לה, רוזליטה, מה פתאום לגור ברחוב? זה קר בחורף וחם בקיץ. התרגלתי. והיא אמרה לי, אין מה לעשות חבל על הזמן, אז גם אני אמרתי חבל על הזמן אין מה לעשות. הרגשתי טוב להיות איתה. הרגשתי שאנחנו ביחד. הרגשתי שהיא היחידה בעולם שבאמת אכפת לה ממני. אני גם הרגשתי שהיא היחידה בעולם שאכפת לי ממנה. בהתחלה נשארתי איתה עד שהלילה ירד אחר כך הייתי הולך לאימא הביתה. רק בלילה הייתי הולך לאימא שלי לישון. כמה פעמים היא באה איתי לישון אצל אימא שלי, אבל אימא שלי הייתה אומרת בקול רם הבחורה הזו סמרטוטרית וגם זונה, אז הלכנו לישון ברחוב.

 

יום אחד באה אימא ובקשה שנישן אצלה בבית בגלל שהיא כל הזמן רואה מלאכים רעים.

בכול לילה הם אומרים שיגיעו בערב הבא ושתלך להיפרד מהילדים שלה וגם שתעשה שולם עם רוזליטה. למה? בגלל רוזליטה, באמת נשמה טובה. אבל רוזליטה לא רצתה לשמוע, רק בכתה ובכתה. בבכי שלה הייתה אומרת: "אני זונה, מה? למה היא אומרת עלי אני זונה". אימא הלכה ולא חזרה יותר אף פעם. ואז היא מתה. ראיתי על הבית שלה מודעה אבל.

בכיתי ואז רוזליטה לקחה אותי לבית הקברות ולקחנו את המצבה הכי יפה שהייתה שם. כתבנו בצד ליד המצבה: "פה שוכבת מנוחתה עדן,אימא שלי. הגברת בתיה בת הרב חצרה". עכשיו אימא שלי שוכבת בין כל גדולי האומה, יהיה זכרה ברוך. רק אני ורוזליטה יודעים היכן המצווה של אימא שלי. הלכנו לבית של אימא שלי אבל גרו שם אנשים אחרים ואימא לא הייתה בבית. בכל השנים האחרונות אולי ראיתי את אימא שלוש פעמים. רוזליטה אמרה שזה בגלל שאנחנו מפחדים מהמוות שלנו. אדוני, אולי אתה מכיר אישה כמו רוזליטה שלי.

 

לא ידעתי לאן ללכת כי לא היה לי לאן. ישבתי על ספסל בשדרות רוטשילד על יד האוהלים של המחאה. לא היו אנשים. הם הלכו למשפחות שלהם אבל השאירו קערה עם סלט וטחינה. אכלתי. בא בחור ואכל. אכלנו שנינו ושתקנו. אחר כך הוא ישב על הספסל ובכה. גם אני בכיתי. חשבתי כמה זה יפה הקונצרט הזה של הבכי של שנינו. הלכתי משם והוא הלך אחרי בשקט. הייתה לי עוגה. אכלתי והוא אכל יחד איתי. קמתי ללכת וביחד דחפנו את העגלה. הלכנו לישון מתחת לשעון ביפו. הוא ישן קרוב אלי. רציתי לשאול אותו מה עם האישה שלו, הילדים, הבית, אבל שתקתי.

קישור קבוע

הקשב
השקט הנפלא הזה
מעורר את הרוח
מ שורר ת  בחוצות
ובין ניגוניה רק
אתה שומע
כמה נפתח
הרצון
בפניה.

 

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

קישור קבוע

קטע נדיר בעוצמתו. ריקרדו מוטי מנצח על נבוקו.

לפני הצפייה בקטע מומלץ מאד לקרוא את הדברים האלה:

ב-12 במרץ השנה (2011) חגגה איטליה 150 שנה להיווסדה. לכבוד המאורע נוגנה בקונצרט חגיגי האופרה "נבוקו" מאת ורדי בניצוחו של גדול מנצחי איטליה ריקארדו מוטי .

 

ביצירה זו יש אמירה פוליטית מאוד רלוונטית לתקופתנו (העם רוצה צדק חברתי), המכוונת לתקופת העבדות של היהודים בבבל. ובהקבלה לאיטליה, מסמלת "מקהלת העבדים" את הכמיהה של העם לחופש, עוד מהתקופה שאיטליה הייתה תחת הכיבוש ההאבסבורגי, בשנים בהן נכתבה האופרה. המציאות הכלכלית של איטליה בימינו אף שאין בה עבדות כמשמעותה המקורית של המילה, יש בה כמיהה לצדק חברתי משום הקריסה הכלכלית.

ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני וראש עירית רומא ג'ניאלמנו נכחו באולם.

 

וכך קרה:

בסיום שירת "מקהלת העבדים" את הקטע "VA PENSIERO" דרש הקהל הדרן. ככלל, הדרנים במהלך אופרה אינם מקובלים, כי אופרה צריך לבצע ברצף מן ההתחלה עד הסוף, אלא שבקונצרט החגיגי הזה המנצח ריקארדו מוטי לא יכול היה להבליג לנוכח תגובת הקהל בתום שירת המקהלה, ולאחר דקות ארוכות כשהקהל מריע ודורש הדרן פנה המנצח לראש הממשלה ברלוסקוני ולקהל, ואמר:

 

"אני איטלקי אבל מסתובב רבות בכל העולם והיום אני בוש ממה שקורה בארצי. לכן אני נעתר לבקשתכם לבצע שוב "Va pensiero" לא רק בזכות האמירה הפטריוטית אלא משום שהערב, כשניצחתי על המילים "הו ארצי היפה והאבודה" חשבתי שאם נמשיך בדרך זו אנו נחסל את התרבות עליה מושתתת ההיסטוריה של איטליה. או אז, מולדתנו תהייה באמת יפה ואבודה".

(מחיאות כפיים של הקהל והמבצעים).

מוטי הוסיף: "אנו כאן באווירה איטלקית... ואני, ריקארדו מוטי, שתקתי הרבה שנים. עתה אני רוצה שניתן משמעות לשיר הזה. אנו בביתנו, תיאטרון רומא, ועם מקהלה ששרה להפליא ותזמורת שליוותה נהדר. אני מציע שתתחברו אלינו ונשיר כולנו יחד."

כל התיאטרון קם על רגליו וכך גם המקהלה.

כשנשאל מוטי מדוע הסכים לתת הדרן תוך כדי ביצוע האופרה, ענה:

"...הקהל היה נלהב ומחא כפיים עוד לפני תחילת האופרה. הכול התנהל כשורה עד שהגענו ל"מקהלת העבדים  (Va pensiero). הרגשתי מתח בקהל. יש דברים שאי אפשר לתאר, אבל מרגישים אותם. זה היה השקט שבקהל. יכולת להרגיש את ההזדהות של הקהל עם קינת העבדים השרים: "הו מולדתי, כל כך יפה ואבודה", כשהמקהלה סיימה, כבר התחלתי לשמוע קריאות הדרן, והקהל התחיל לשאוג, ויוה איטליה! ויוה ורדי!, ולהשליך פתקים עם מסרים פטריוטיים" (התרגום מאיטלקית על אחריות המתרגם).
מומלץ בחום לצפות בקטע הקסום הזה בקונצרט
.

גם מי שאיננו איטלקי לא יכול שלא להתרגש, שכן, יש רגעים קסומים שלא כדאי להחמיץ.
(העברה נוני טל)

קישור קבוע

שוקו

את הקטע הבא קיבלתי מויקטוריה לונט לוי. הוא הכניס אותי למצב של עצב קיומי.
אני מבקש לחלוק עמכם עצב זה:

------------------------ 

תזכורת

20.09.2011

קיבלתי מכתב מהמחלקה הווטרינרית של העירייה. הוא עורר אצלי את הגעגועים לשוקו, שנפטר לפני שנה וחצי. שוקו, כלבנו האהוב, שהיה אתנו חמש עשרה שנים ומילא את ביתנו בשלוותו ובאהבתו.

 

הזיכרונות הנעימים משוקו הם שונים מהזיכרונות שיש לי מהאנשים היקרים שנעלמו מחיי. אתו היו רק מבטים, ליטופים ומילים שנאמרו על ידי בלבד. היה לי ברור שהוא מסכים עם כל מה שאני אומרת, עם כל מה שאני עושה. חברות חד-צדדית. אכל כשמילאתי לו את הקערה, יצא החוצה בזמן שהיה לי נוח לטייל. הוא קיבל הכול בכניעה, ללא התנגדות. לא היו בינינו ויכוחים. לא היו שיחות נפש. הוא לא השאיר מאחוריו דבר, לא משפט חכם שאוכל להעביר הלאה, לא מילת אהבה שתישאר חרוטה בליבי לנצח. הוא נעלם כפי שהופיע, שקט וכנוע.

שוקו, כלב מסוג טרייר, זכר, צבע חום. נולד בשנת 1995, נשא עליו שבב מספר 376098100151785. אפשר היה לזהותו לפי השבב שהיה חבוי מתחת לעורו. לפי המכתב של הווטרינר הוא עדיין חי. שכחתי להודיע לרשויות שהוא הלך לעולמו. עתה עליי להודיע על פטירתו ולמחוק אותו מהרשימות. להניח לו להיעלם סופית.

 

נעלם השבב על עורו שהתפורר מזמן מתחת לאדמה, נעלם המספר, נעלם הריח הכבד שהיה ממלא את הבית, נעלמו הטפטופים על הרצפה. נותרו רק הזיכרונות. הזיכרון של מגע כף רגלו על רגלי כשהיה בא לבקש ליטוף על ראשו.

באהבה מויקטוריה לונט לוי

------------------------ 

החרימו את אליפות אירופה בכדורגל!

העיתונות מדווחת ששלטונות אוקראינה שורפים ברחבי המדינה כלבים וחתולים בעודם חיים, במטרה "לנקות" את הרחובות לקראת אליפות אירופה בכדורגל. איגוד התאחדויות הכדורגל האירופאיות קרא לממשלת אוקראינה לחדול משיטות החיסול האכזריות, ללא הצלחה עד כה. רונית תירוש כותבת:

מי שמשמיד חיות, יתאכזר גם לבני אדם

הפרסומים על השמדת הכלבים והחתולים המשוטטים באוקראינה, כחלק מההכנות למשחקי יורו 2012, הדירו שינה מעיניי. מדובר בטבח חיות חסרות אונים מול רוע טהור ובורות עמוקה. להשמיד חיות רק כי זה הפתרון הזול הוא רעיון הפתרון הסופי לחיות המשוטטות. מי שמתאכזר לחלשים וחסרי מגן - סופו שיתאכזר גם לחזקים ולבני אדם.

ח"כ רונית תירוש, חדשות 2, 10/10/11 14:26

------------------------ 

לכל אוהבי החתולים!

אנחנו עוזבים דירה בתל-מונד, ומשאירים מאחורינו כ-15 (!) חתולים שמצאו משכן בגינתנו, הרבה מהם גורים, שמחפשים בית. עכשיו, כשזהבית לא תאכיל אותם כל בוקר. אז אוהבי החתולים, או כאלה שיש להם חברים אוהבי חתולים - הפיצו וצרו איתנו קשר! נדב: 052-856-9707, זהבית:  052-343-0280.

------------------------ 

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

שנה טובה אמיר,

אשמח אם תפרסם את הסרט הקצר והניסיוני שהשתתפתי בו, בבימוי דנה גולדברג.

תודה, שלי קלינג

נ.ב: מה עם סדנת רענון לשחקנים? (:
-------
הי שלי, סרט מסקרן. מבחינה מקצועית עשוי היטב ואת כריזמטית וטובה מאד. הנה הוא מובא כאן. בעניין סדנת רענון לשחקנים: לוח העבודה של תיאטרון החדר מלא. אבל את יכולה להצטרף ל"קבוצת המנחים - השנה השלישית". תתקשרי, 03-5171818 - אמיר.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

בקרוב!
הפקה חדשה של תיאטרון החדר

היטלר

(וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון)

חזרה פתוחה ראשונה: מוצ"ש, 12.11.2011, בשעה 20:30, בחדר

(לקבלת פרטים)

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 04.11.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 29.10.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

 

אנסמבל עיתים מיסודה של רנה ירושלמי: חוטאים
מאת ובבימוי יהושוע סובול. שחקנים : אייר וולפה, איל צ'יובן 

"חוטאים היא טרגדיה שמתרחשת בזמן הזה באותם מקומות שבהם משטרים חשוכים כופים אימת מוות על כל ביטוי חופשי של אהבה "

האנסמבל שמח להציע לחברי תיאטרון החדר כרטיסים מוזלים עבור ההצגות הקרובות של "החוטאים": 35 ש"ח לכרטיס במקום 70!

תאריכי ההצגות: 27/10, 29/10, בשעה 20:30.  אולם נחמני, רחוב נחמני 4 תל אביב

כל הקודם זוכה! למימוש ההזמנה אנא התקשרו ל: 03-6061994, 054-6344401

או באימייל ל- office.comeandsee@gmail.com

נשמח לראותכם!

סיון גבריאלוביץ, שיווק ומכירות - אנסמבל עיתים, 054-6344401

 

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 19.11.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

 

עמנואל בר-קדמא - תערוכה רטרוספקטיבית

הפתיחה: מוצ"ש, 22.10.11 בשעה 20:00 נעילה:11.11.11

תערוכת רטרוספקטיבית זו נועדה לכסות כ-40 שנות יצירה, שלאורכן אני עוסק באמנות פלסטית. תוכנה מבקש להעביר את מיטבה של עשייה זו לתקופותיה - עמנואל בר-קדמא

גלריה עמליה ארבל. רח' שער ציון 3 תל-אביב, פינת הירקון 307 ת"א,

ב'-ה' 11:00-13:00 ; 17:00-20:30 ו' 11:00-13:00 מוצ"ש 20:00-22:00

טל': 054-475-9808.  03-5444399.

 

"ואלה שמות"

יצירה חדשה של חוני המעגל

"תולדות עם ישראל לדורותיו. השעיר לעזאזל הקלאסי של כל הזמנים".

להזמנת כרטיסים: טל. 077-6633300, 054-7552423, honi15@walla.co.il

27/10/2011, יום חמישי, בשעה 21:00, בית תמי, ת“א

10/11/2011, יום חמישי, שעה 21:00, בית תמי

13/11/2011, יום ראשון, שעה 21:00, בית תמי

20/11/2011, יום ראשון, שעה 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר, ת“א.

קליפ המתייחס ליצירה:

 




















טיפול שורש

מזמינה אתכם בחום ל"טיפול שורש" יצירה פרי עטי, בבימויה של נטלי תורג'מן.

שתתקיים ב-28/10, יום שישי, ב-13:30 ב"ביכורי העיתים", רחוב הפטמן 6, ת"א.

"טיפול שורש" זו יצירה תיאטרלית ייחודית באווירה קברטית. רינת, ילדה שמשקה את עצמה לבדה בדרך לא דרך, עוברת מסכת של התעללות, הרס עצמי, מתבגרת לעיני הקהל עד שמצליחה להצמיח עצמה מחדש. 

מתגובות הקהל: "היצירה מזעזעת בוטה ובועטת...כל אחד יוכל למצוא מקום להזדהות...

עברתי בין רגעים של מבוכה לרגעים של חשבון נפש הן מהמקום הילדי והן מהמקום ההורי."

בתום ההצגה יתקיים דיון פתוח עם השחקנית והבימאית.

קוד ההנחה: גזר גמדי. אשמח מאוד לראותכם! פנינה רינצלר

 

מו(פ)רע קומי - קברט סטירי שרוט

כתיבה, לחנים ופסנתר: נולי עומר. בימוי: מיכאל טפלציקי. עיבודים מוסיקליים: יבגני לויטאס

מופע מקורי, מושחז, המורכב מקטעי סטנדאפ, מונולוגים ושירים. 12 דמויות מהוות כל אחת גוון מצחיק (ומטריד לא פחות) של תמונה כוללת על הישראליות כאן ועכשיו.

המופע הבא: 27.10.2011, בשעה 21:00, במועדון קלאב הד, רחוב י.ל. פרץ 3 ת"א  (אלנבי פינת העלייה)

מחיר מלא: 60 שקל. לאחר הנחה: 40 שקל. כרטיסים : 03-7914914

 

אחת אחת

הזמנה למופע ראשון של שיתוף רוחני בין קהל ובמה, בין תעלומה וחשיפה, בין גילוי ורגשות.
והנה,
36 קלפים פרושים לבחירתך. כל קלף נושא מסר. אוניברסאלי. מאחורי המסר יש סיפור. אנושי. כל אדם בקהל מוזמן לבחור את הקלף שלו, להקשיב לסיפור. חוויה אותנטית, חד פעמית. מקרית - או לא ממש מקרית? אלי הוז, “מוכר הסיפורים מיפו העתיקה" ערך וביים את המופע, וגאה להגיש לכם אותו במקום הכי עמוק בתל-אביב:
תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

יום שישי, 11.11.11, בשעה 14:00.

25 ש"ח. מספר המקומות בחדר: 18.

בואו. באירוע כזה עוד לא הייתם.

050-5606670, elie.hoz@gmail.com

(אלי)

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 

פריקרדיום

- ערב מחול מאת אלה בן אהרון ועידו צדר

מניו יורק לתל אביב בבכורה ישראלית לראשונה מאז שובם ארצה

בימים ד', ה', 23-24 בנובמבר, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב

לאחר שהוצג בגו'יס סוהו בניו יורק וזכה לביקורת נלהבות המופע מגיע לתל אביב.

דואט המתקיים בחלל משתנה תדיר, שזור בקטעי וידאו, מלווה במוסיקה מקורית ובתרומת הקהל. היצירה נבנתה כטריאלוג - שיח בין ארכיטקטורה, וידאו, ומחול - החוקר את השפעת הגוף על החלל והסביבה אל מול השפעת אותו חלל על הוויית הגוף.

מחיר 70 ₪, לרכישת כרטיסים בטל': 03-56112011  http://www.tmu-na.org.il

לפרטים נוספים והנחה לקבוצות, שמוליק, 054-4776584  shalits@netvision.net.il

צפו ב-טריילר. 

 

יחסים עם יהודית

ברדיו החיים הטובים, בכל יום א' באינטרנט, בין השעות 16:00-17:00, "יחסים עם יהודית קונפורטי". טל' לעלייה לשידור: 077-3000909, 054-624-0131, 03-6051459


נוכחות חיה

עם שירלי ליגום. פותחת עונה אחרי החגים. מי שרוצה לשכלל מיומנויות משחק דרך מדיום הפלייבק, ולעבוד על הנוכחות הבימתית במעבדה קבוצתית אינטימית, מוזמן בחום. מתחילים ב- 30.10, 20:00-23:00 בביכורי העיתים ת"א. שיעור ניסיון חינם. לפרטים נוספים: שירלי: 054-759-8884.

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

שילה: יומני היקר 1

שרבוטים ביומן בעוד אחר צהריים של פורענות 

 

"אני לא רוצה להיות בחברה של מטורפים", העירה אליס. "אבל, אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. גם אני מטורף. גם את מטורפת". "איך אתה יודע שאני מטורפת?", שאלה אליס. "את חייבת להיות", אמר החתול, "אחרת לא היית מגיעה לכאן".

 

יומני היקר,

גלעד שליט. גלעד שליט. שליט. גלעד. גלעד שלנו. דגלים דגלים דגלים. איזו שמחה זו הייתה. שמחה אמיתית כבר כתבתי ? גלעד שליט. איזה פרץ של שמחה והתרגשות ושמחה שבלב פנימה. דגלים דגלים. הצדעה של גלעד לראש הממשלה, למצביא העליון. הליקופטרים. אבק. תנועת השיירות. השוטרים הנרגשים שקיפצו וכיוונו את כלי הרכב. כל דגלי השלטון בפריים של הצלם. כל עוד בלבב פנימה. הדגלים, השרים, אנשי הצבא, מכוניות השרד וכל הדגלים שמסביב. ואיזה דגלים. דגלי כחול לבן גדולים. לא גדולים סתם, ענקיים. אולי לא ענקיים מספיק, חבל שלא היו גדולים עוד יותר. שמחה גדולה ואמיתית. שמחה שמהולה בעצב. אחרי כל ההתרגשות, המאוויים, התקווה, המחשבות, ערכי העם והמדינה, שיבת בנים לגבולם, מנורה גדולה שתאיר את הבית השלישי, אחרי כל אלה, בחור צנום חזר, קצת מסכן, חייל פשוט כזה. איך הוא נלקח בשבי בקלות כזו, אני תוהה, איך ייתכן שלא נלחם כארי והשמיד עם סכין בין שיניו את האויב, עמלק האכזר.

 

זהו. מרגישה קצת כמו אחרי אורגזמה, כשהבחור השעיר לצידי מסתובב ונרדם. הרבה מהומה על עניין קטן. מחר חוזרים לעבודה ולמריבות עם השכנים. ומתי כבר נתקוף את אירן?

 

שיט.. אי אפשר לנוח לרגע. עכשיו הרגו לנו את קדאפי. איך אפשר להאמין לערבים האלה?

(שילה)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע:http://shotefplus.org

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים: www.TV.social.org.il 

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית: www.hayarkon70.org

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il