(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
בוא נכתוב את הספר מחדש. נתחיל הכול מחדש, נבנה את כל הדמויות מחדש. יהיה לנו מה לעשות יחד המון שנים. בוא נכתוב הכול מחדש. הספר ההוא שלא פרסמנו אינו כתוב טוב. אינו בנוי נכון. אני מזמינה אותך לכתוב הכול מחדש. שמך יתנוסס על ספר פרוזה לפני שמי, שכן אתה באותיות האלף בית לפניי.
הנה אני מתחילה לכתוב, הרי שנינו אמנים של מילים, נוכל לכתוב הכול מחדש. כעת מזמזם לידי יתוש או זבוב. זה יכול להיות אמיתי לכתוב הכול מחדש. נמציא את רצף העלילה. נמציא את הדמויות. נמציא הכול מחדש, נאמר שהיה ספר ואיננו. וכעת הוא קם וקיים.
כעת זה הזמן. אם נכתוב מהר או לאט, אם נכתוב עכשיו או מחר. אם נכתוב כל יום או נכתוב פעם בשבוע, מה יהיה? הכול נחליט ביחד.
כך אדע גם שאתה המשורר שלי, כך אדע שאתה הסופר שלי. בוא נתחיל מחדש. נכתוב כמו שצריך, לא בחלקים. נכתוב את הספר שלנו בעצמנו. אתה אליי, אני אליך, נכתוב זה אל זו. נאחז בקצה הנייר ונמשוך אותו פעם אליי ופעם אליך. נהיה על גבי הנייר כמו רקדני באלט. נכתוב הכול מחדש.
לךְ,
הספר שכתבנו יחד בעבר לא נעלם, הוא קיים במקום כלשהו. מכאן ואילך בעינייך הוא ספר נסתר מן הבריות, וגם תוכנו לא יהיה ידוע לאיש. היו בו דמויות שבדינו מלבנו והיו לדמויות האלה שמות. לך ניתן שם, וגם לי ניתן שם בספר הנעלם, כדי להצפין את הספר, כדי שלא יזהו את הדמויות איתנו. בסופו של דבר, הספר הפך לספר נסתר, ועכשיו את אומרת: עלינו לכתוב אותו מחדש. לכתוב אותו אחרת.
ובכל זאת, איך אפשר לכתוב ספר מחדש, אם הספר הנעלם נושף בערפנו ואינו מניח לנו? הוא רוצה שנכתוב אותו, הוא מתחנן להישאר בארץ החיים, לא להימחק. הוא תמֵהַ למה את רוצה להתחיל את הכול מחדש. הדמויות שכתבנו שם אינן מניחות לי. הן תמהות, איך זה שאני נכנע לך בקלות ומקבל את מחיקת הספר הנעלם. הן תמהות, איך זה שאני חורץ גזר דין של מחיקה עליהן, בעוד הן חשות שהן עדיין חיות ונושמות. הרי יצרנו אותן יחד, הגינו אותן וחשבנו מה יקרה להן. שזרנו בחייהן של הדמויות דברים שקרו לנו עצמנו. גיבור הספר הנעלם היה בן דמותי, והוא תמֵהַ שאני מוותר עליו. הוא לוחש לי: אני בכל מקרה נשאר. גם אם תכתבו ספר חדש, הצל שלי ילווה אתכם. גם אם תכתבו ספר חדש, אֶכּנס אליו בלי ידיעתכם. כשתסיימו את הספר החדש, תגלו שלא ניתן לברוח מן הישן. כשתפתחו ותקראו מה כתבתם, תגלו אותי שם - - - -
האם נדע ליצור בספר החדש מסכות כה עבות, שלא ניתן יהיה דרכן לראות את הספר הנעלם?
אני
(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
