(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

3. לך-לך: בראשית י"ב - י"ז

"ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

(לך-לך, בראשית י"ב 1)

אברם יוצא מחרן, לוקח עמו את לוט, והם הולכים לארץ כנען. רעב בארץ כנען. אברם יורד למצרים. שם הוא מציג את שרי אשתו כאחותו. שרי נלקחת לבית פרעה והופכת שם לפילגשו. כמנהג המקום, אברם מקבל תמורתה: "צאן-ובקר, וחמורים ועבדים, ושפחות ואתונות וגמלים". (לך-לך, בראשית, י"ב 16)

ראוי להזכיר שוב כי בעולם זה האישה היא קניינו של הגבר, ואפשר למדוד את ערכה בשווה-כסף. על פי התגמול שמקבל אברם תמורת אשתו, מתברר כי שרי היא סחורה יקרת-ערך. אבל העסקה אינה עולה יפה. אפשר לומר שפרעה נעשה חולה ממנה, כי מגיפה פורצת בביתו. הביטוי "מגפה" יופיע במקומות שונים, כסימן של עונש על חטא (במדבר: י"ד, 37. י"ז 13-15. כ"ה, 8-9. כ"ה, 18. כ"ו, 1. ל"א, 16). גם היום נוהגים רבים, במקרים של מחלה, לחפש חטא או עוון או קלקול אישי כסיבה למחלה. בימים אלו הרפואה הקלאסית והרפואה האתנית-דתית והאלטרנטיבית, מתקרבות זו אל זו גם במקרה הזה. אבל בפרשה זו, אם יש חטא, של מי הוא? האם זה חטאו של פרעה שקנה אישה בלא שידע כי היא נשואה לאחר, ואף שילם עבורה כדת וכדין הימים ההם? או חטאו של אברהם ששיקר לפרעה כדי להציל את חייו? כבמקרים אחרים גם כאן האחריות על החטא מוטלת על בעל השררה, הוא פרעה, ועליו מוטל העונש בצורה של מגיפה המכונה "נגעים גדולים".

...

"אחר הדברים האלה היה דבר-יהוה אל-אברם במחזה".(לך לך, בראשית ט"ו)  

המחזה הוא חזיון פנימי, הצגה פנים-תודעתית של אברם, כהזיה או כחלום. גם ההבטחה האלוהית ליעקב ניתנת בחלום. ראוי לזכור שבעת העתיקה, וגם עד עצם היום הזה בחברות מסורתיות, נתפס תוכנו של החלום כמסר שנשלח מגורם חיצוני - אישיות מסוימת או כוח עליון, במקרה זה האל עצמו, ויש לו תוקף מחייב בחייו של החולם. התפיסה הפסיכולוגית שהחלה לתפוס מקום מרכזי בתרבות, החל מתחילת המאה העשרים, ראתה בחלום מסר ששולח האדם לעצמו. התפיסה היצירתית הכוללת מבקשת לגשר בין האתנית לפסיכולוגית, במסגרת עקרונות יצירה שיטתית.

על בסיס עקרונות אלו אפשר להניח שמקורו של המחזה שרואה אברם הוא בחוויה דיכאונית שלו. הוא מכהן כראש שבט גדול ורב-הון, אבל לו עצמו אין יורש. הוא חושש שהעולם שבנה בעמל רב, ייעלם עם מותו. המחזה הוא, אם כן, חלום של משאלה ופיצוי על הדיכאון שבו הוא שרוי.

במחזה הזה תחילה מבטיח האל לאברם שזרעו יירש אותו ולא אחרים. זוהי הבטחה להנצחה עצמית של אברם באמצעות צאצאיו. ואז דורש האל לבצע פולחן משולש. אברם מבתר שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה איילים, ומקריב גם תור וגוזל. "ואת הציפור לא בִּתר". הציפור היא הנפש, וזו אמורה להיות שלמה כדי לקבל את המסר האלוהי. העיט יורד על הפגרים אבל אברם מסלק אותו. זהו רגע של מאבק במחזה הזה. העיט הוא סמל לכוחות הריאקציה של הנפש, המבקשים להרוס את התבנית הדרמטית שיוצר אברם. אלו כוחות הנובעים מתוך היצר, ומבקשים להרוס את המחזה, לבטל את המסר החבוי בו, ולהשיב את אברם למצב אינפנטילי-כאוטי, לתוהו ובוהו בלתי נשלט. אברם מניס את העיט...