השחקן שאל את השחקנית: "כבר ראית את ההצגה שלי?". "כן, מזמן", ענתה. "מה דעתך?", שאל.
בינו לבין עצמו חשב: "אני התכוון לומר, מה דעתך עלי בהצגה, ואני מצפה שתאמרי שהייתי נפלא ושמעולם לא ראית ביצועים כאלה". אבל באותו רגע אפילו אם היו מעמידים אותו אל הקיר ומצמידים אקדח לרקתו, הוא לא היה מודה שאכן כך חשב. יש לשער, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהיה אומר: "אני מצפה שתאמרי לי ביקורת בונה!" או במילים אחרות: "אני מצפה ממך שתעריצי אותי ללא סייג כלל!"
השחקנית נבהלה לרגע. את ההצגה היא ראתה לפני זמן רב. היא לא ממש זוכרת אותה. היא לא ממש זוכרת את השחקן באותה הצגה, וממש, אבל ממש, לא נעים לה המעמד הזה עכשיו. היא ידעה שעליה להרוויח זמן עד שתתעשת ואולי יעלה זיכרון כלשהו מאותה הצגה שבשעתה נחשבה בעיניה זניחה למדי.
"מה שחסר לי בהצגה...".
האמירה נפלטה מפיה כתגובה מותנית, ללא מחשבה יתרה. מן המקובלות בציבור שאם אין לך מה לומר, אתה יכול לומר: "מה שחסר לי...". האנושות המקומית מלאה בפגועי נפש שהאמירה הזאת עשתה בהם נזק נפשי באקראי או במתכוון.
לאחר שנפלטה האמירה הזאת, החיים נעשים קלים יותר. מרגע זה ואילך אין השחקנית הזאת חייבת עוד לקיים יחס כלשהו כלפי אותו אובייקט מדובר – ההצגה. היא פטורה מאחריותה הבסיסית להתייחס להצגה המדוברת. היא יכולה לדבר ככל העולה על רוחה, שהרי לא בהצגה מדובר, אלא במה ש"חסר" לה, לשחקנית. נא לשים לב, כמה יהירות, שחצנות, אטימות וגאווה עיוורת יש באמירה הזאת. אבל כיוון שעל תכונות אלו לא מרבים להיענש כאן, הרי שהן נפוצות ומרבות טראומות אישיות.
לפני שנים רבות נזדמנתי למופע של תיאטרון קריאה בפסטיבל אדינבורו. לאחר המופע התקיימה שיחה עם היוצרים. הצופים הביעו דעתם ודיברו על המחזה, ניתחו אותו, הציגו את מעלותיו, ביטאו רגשות ותחושות, ואני חשתי תחושה מוזרה של זרות ותמהתי לעצמי: "מה לא בסדר כאן?". לאחר חצי שעה בערך נטל את רשות הדיבור צופה שעד לאותו רגע שתק. המשפט הראשון שלו היה: "מה שחסר לי במערכה השנייה...". נשתררה דממה מעיקה. הנאספים הביטו בדובר כאילו הפיץ בחלל האוויר צחנה כלשהי. באותו רגע הבנתי מה מקור התחושה המוזרה שחשתי. כי עד לאותו רגע התייחסו הנאספים ליצירה מתוך כבוד לעצם קיומה ואילו אני הייתי מורגל אז בשיח הישראלי השגור, המאופיין בניכור הדדי, חשדנות ביקורתיות פוגענית ואדישות לגורל האחר.
אם למישהו חסר דבר כלשהו ביצירה שלפניו, יתכבד במחילה וילך למקום אחר שבו לא יחסר לו מה שחסר לו כאן. היצירה הזאת לא מתכוונת לחסר ממך דבר. היא מציגה את עצמה. התייחס אליה ולא אל מה ש"חסר" לך. כן, זה קשה יותר. כי אז אתה נדרש לצאת מדלת אמותיך ולהכיר בזכות הקיום של היצירה לעצמה.
- "אבל אם לא יבקרו אותי, איך אדע אם אני טוב?"
- "אתה לא זקוק לביקורת חיצונית על מנת לדעת שאתה טוב, ובכל מקרה, הרי כל ביקורת שוללת או 'בונה' תתקל בהתנגדות אוטומטית, תיצור פגיעה רגשית או אפילו תסרס את אפשרות המשכיותה של היצירה. את הביקורת החיובית או השלילית הניחו למבקרים הציבוריים. זה תפקידם".
(קטע מעודכן. לא נמצא בספר "המעגל הפתוח")
