הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 11 . 10

היטלר - על הקצה

 

היטלר

מוצ"ש, 12.11.2011, 20:30
כל המקומות כבר הוזמנו

נותרו מקומות למועדים הבאים:

יום ו', 9.12.2011, 14:00

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

-------

"העלמה והמוות"

יום ד', 30.11.2011, 20:30

יום ה', 1.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 3.12.2011

---------------------

 

לימודי משחק, לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

--------------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------

לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: "מה שחסר לי"
•   חמוטל בר יוסף: כְּמוֹ שֶׁמְוַתְּרִים
•   פרשת השבוע: 4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב
•   מאיה בז'ראנו: נסיעה לכפר רופין
•   מונודיא 2011: זיגי
•   שושנה ויג ובלפור חקק: השמות שמורים במערכת (3)
•   רינה בשן: תשובת אלוהים לבטהובן
•   יגאל צור: דֶן ש'וּ־הָא אוכל האופיום מקונמינג
•   יאיר קלפה: וַיוֹלֶד
•   חזי צדיק: VASTNESS
•   שרה אהרונוביץ קרפנוס: הרקדנית
•   תיאודור ממליץ: דרוש מלחין
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

השחקן שאל את השחקנית: "כבר ראית את ההצגה שלי?". "כן, מזמן", ענתה. "מה דעתך?", שאל.

בינו לבין עצמו חשב: "אני התכוון לומר, מה דעתך עלי בהצגה, ואני מצפה שתאמרי שהייתי נפלא ושמעולם לא ראית ביצועים כאלה". אבל באותו רגע אפילו אם היו מעמידים אותו אל הקיר ומצמידים אקדח לרקתו, הוא לא היה מודה שאכן כך חשב. יש לשער, בסבירות מתקבלת על הדעת, שהיה אומר: "אני מצפה שתאמרי לי ביקורת בונה!" או במילים אחרות: "אני מצפה ממך שתעריצי אותי ללא סייג כלל!"

 

השחקנית נבהלה לרגע. את ההצגה היא ראתה לפני זמן רב. היא לא ממש זוכרת אותה. היא לא ממש זוכרת את השחקן באותה הצגה, וממש, אבל ממש, לא נעים לה המעמד הזה עכשיו. היא ידעה שעליה להרוויח זמן עד שתתעשת ואולי יעלה זיכרון כלשהו מאותה הצגה שבשעתה נחשבה בעיניה זניחה למדי.

"מה שחסר לי בהצגה...".

 

האמירה נפלטה מפיה כתגובה מותנית, ללא מחשבה יתרה. מן המקובלות בציבור שאם אין לך מה לומר, אתה יכול לומר: "מה שחסר לי...". האנושות המקומית מלאה בפגועי נפש שהאמירה הזאת עשתה בהם נזק נפשי באקראי או במתכוון.

 

לאחר שנפלטה האמירה הזאת, החיים נעשים קלים יותר. מרגע זה ואילך אין השחקנית הזאת חייבת עוד לקיים יחס כלשהו כלפי אותו אובייקט מדובר – ההצגה. היא פטורה מאחריותה הבסיסית להתייחס להצגה המדוברת. היא יכולה לדבר ככל העולה על רוחה, שהרי לא בהצגה מדובר, אלא במה ש"חסר" לה, לשחקנית. נא לשים לב, כמה יהירות, שחצנות, אטימות וגאווה עיוורת יש באמירה הזאת. אבל כיוון שעל תכונות אלו לא מרבים להיענש כאן, הרי שהן נפוצות ומרבות טראומות אישיות.

 

לפני שנים רבות נזדמנתי למופע של תיאטרון קריאה בפסטיבל אדינבורו. לאחר המופע התקיימה שיחה עם היוצרים. הצופים הביעו דעתם ודיברו על המחזה, ניתחו אותו, הציגו את מעלותיו, ביטאו רגשות ותחושות, ואני חשתי תחושה מוזרה של זרות ותמהתי לעצמי: "מה לא בסדר כאן?". לאחר חצי שעה בערך נטל את רשות הדיבור צופה שעד לאותו רגע שתק. המשפט הראשון שלו היה: "מה שחסר לי במערכה השנייה...". נשתררה דממה מעיקה. הנאספים הביטו בדובר כאילו הפיץ בחלל האוויר צחנה כלשהי. באותו רגע הבנתי מה מקור התחושה המוזרה שחשתי. כי עד לאותו רגע התייחסו הנאספים ליצירה מתוך כבוד לעצם קיומה ואילו אני הייתי מורגל אז בשיח הישראלי השגור, המאופיין בניכור הדדי, חשדנות ביקורתיות פוגענית ואדישות לגורל האחר.

 

אם למישהו חסר דבר כלשהו ביצירה שלפניו, יתכבד במחילה וילך למקום אחר שבו לא יחסר לו מה שחסר לו כאן. היצירה הזאת לא מתכוונת לחסר ממך דבר. היא מציגה את עצמה. התייחס אליה ולא אל מה ש"חסר" לך. כן, זה קשה יותר. כי אז אתה נדרש לצאת מדלת אמותיך ולהכיר בזכות הקיום של היצירה לעצמה.

 

- "אבל אם לא יבקרו אותי, איך אדע אם אני טוב?"
- "אתה לא זקוק לביקורת חיצונית על מנת לדעת שאתה טוב, ובכל מקרה, הרי כל ביקורת שוללת או 'בונה' תתקל בהתנגדות אוטומטית, תיצור פגיעה רגשית או אפילו תסרס את אפשרות המשכיותה של היצירה. את הביקורת החיובית או השלילית הניחו למבקרים הציבוריים. זה תפקידם".

(קטע מעודכן. לא נמצא בספר "המעגל הפתוח")

קישור קבוע

כְּמוֹ שֶׁמְוַתְּרִים עַל סִיגָרִיוֹת

וּמַתְחִילִים לְהָרִיחַ אֶת הָאֲוִיר וְאֶת הַמַּיִם,

כְּמוֹ שֶׁמַּפְסִיקִים לֶאֱכֹל מַמְתָּקִים

וּמַתְחִילִים לִטְעֹם אֶת מְתִיקוּת הַגֶּזֶר וְהָעַגְבָנִיָּה

נִזָּכֵר, נֵדַע לְהַבְדִּיל.

 

הִנֵּה סִפּוּרֵי אִמִּי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה:

כְּשֶׁהִגִּיעוּ שְׁמוּעוֹת עַל פּוֹגְרוֹם

בִּשְׁלָה אֵם סָבָתִי בְּסִיר גָּדוֹל

מָרָק כְּרוּב שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ שְצִ'י.

הַגָּדֵר הָיְתָה צְבוּעָה בְּלָבָן.

בֶּחָצֶר עָמַד עֵץ דֻּבְדְּבָן.

הַקּוֹזָקִים יָשְׁבוּ לַשֻּׁלְחָן

וְאָכְלוּ. לוּלִי לוּלִי

תִּישְׁנִי. אַחַר-כַּךְ

הוֹצִיא אֶחָד מֵהֶם אֶקְדָּח

וְיָרָה בְּכָל הַגְּבָרִים.

חֲבָל לְבַזְבֵּז כַּדּוּרִים

עַל הַנָּשִׁים, אָמַר.

 

אָבִי לֹא אָהַב לְסַפֵּר סִפּוּרִים

עַל חַיָּיו, עַל יַלְדּוּתוֹ, עַל פְּחָדָיו.

הוּא עָטַף אֶת מַחְבְּרוֹתַי בִּנְיָר חוּם, נֶאֱנַח בִּשְׁנָתוֹ,

שָׁר לִי שִׁירִים שֶׁל בַּדְחַן חֲתֻנּוֹת כְּשֶׁבָּכִיתִי,

לִטֵּף אֶת כַּפּוֹת יָדַי וְאֶת שַׂעֲרוֹתַי,

וְאָכַל דָּג מָלוּחַ וּבָצָל.

 

(מתוך "מסטיק – מבחר שירים", הופיע בקהיר בשם: "כשאני נשארת לבד", 2010)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. ללא הערות שוליים. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

4. וירא: בראשית י"ח - כ"ב

"אברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים"

(וירא, בראשית, י"ח 11).

 

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא" – מה פירוש "וירא"? האם נראה אליו האל כגוף גשמי? בדרך כלל המפרשים מקבלים את האפשרות של התגלות גשמית של האל ליחידי סגולה בלבד בטיעון שהאל הוא טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטָלִי ואִימָנֶנְטִי בעת ובעונה אחת. אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", חלק ב', מב: בחלום, בעיני רוחו של אברהם.

 

דרך אגב: חלק מהכנסת האורחים היפה של אברהם בקבלו את המלאכים, כוללת הגשת

"חמאה וחלב ובן-הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם והוא-עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".

הכיצד? חמאה וחלב ובן-בקר יחד? אברהם לא מקפיד על דיני הכשרות? והמלאכים אוכלים את הטרפה הזאת? ואלוהים עובר על זה בשתיקה? הוא לא מעניש את אברהם? הוא לא מעיר למלאכים? לפחות איזו נזיפה קלה בילקוט השירות שלהם? משהו שיעמוד לחובתם ביום שבו יבואו לבקש העלאה בדרגה, כשירצו לקבל העברה מדרג של מלאכי שרת המכתתים רגלם בעפר הארץ, לדרג מנהלי כלשהו? ומה יהיה על כל מערכת הדינים המסובכת שנולדה מתוך הציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו"? (ראה: דברים י"ד 21) אפשר להתפלפל על פירוש הפסוק ברוח הפלפול התלמודי, ולהעמידו ראשו למטה ורגליו למעלה. אפשר לטעון שתחילה אכלו את החמאה והחלב. אחר כך שטפו את הפה וחיכו ארבע שעות, ואז אכלו את בן-הבקר. אפשר גם להביא אסמכתא נוחה מספר שופטים פרק י"ג. בפרק זה נגלה מלאך אלוהים למנוח ואשתו, והודיע שעומד להיוולד להם מושיע לעם, שמשון הגיבור. מנוח מבקש לבשל למלאך גדי, אבל המלאך מסרב. צמחונים טוענים שמלאכים לא אוכלים בשר. ככל אולי מלאכים אחרים, שאינם נמנים על המשלחת שבאה אל אברהם. המלאכים שלנו, יש לשער, קבלו ג'וב במחלקת התברואה ומאותו יום מר ונמהר שבו זללו את ארוחת השחיתות שלהם, חמאה וחלב ובשר גם יחד, סולקו בדיסקרטיות מתפקידם הקודם, והיום הם טרודים בתפקידי פיקולו, על סילוק השיירים משולחנם של צדיקים בגן-עדן, אחרי שאלו סיימו לאכול מבשר הלוויתן בארוחת הצהרים.

 

שום פלפול לא ישנה את המילים הכתובות בפרשת וירא. אפשר לטעון שעורך המקרא לא הקפיד על כשרות הטקסט או הדמויות, כפי שלא הקפיד גם במקומות אחרים, וגרם לכאבי ראש חוזרים ונשנים אצל הרבנים המפרשים. אמרו שבתקופת האבות לא הקפידו על דיני כשרות, כפי שנוסחו מאוחר יותר. על כן, טוענים המפרשים, שאברהם לא מחויב להם. אבל נאמר גם שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ובכל זאת, עלול להיווצר כאן לפחות חשש לחשד של פגימה כלשהי בקדושת האבות. אפשר גם שזוהי פגימה נסלחת, מתוך תפיסת האבות ככוכבי-על, באותו האופן שבו קהל תופס את יוצריו המפורסמים: "אמנם אין הוא מקפיד על כשרות או על טוהרת המשפחה, אבל הוא זמר נפלא!" אם נקבל את הטענה שהנוסח המקראי הנמצא בידינו נערך במאה החמישית לפני הספירה הנוצרית, בתקופה שבה גובשו דיני שבת, כשרות, מילה, טהרת המשפחה וטוהר הגזע, הרי שמעשיו של עורך הטקסט יכולים להיחשב טובים או גרועים, הכול על פי טביעת עיניו ומשאת נפשו של הקורא.

 

הופעת מלאכים או שליחים, הבאים אל המשפחה, להודיע לה על ייעודו של הרך שייוולד, זהו מוטיב חוזר במיתוסים שונים. בדרך כלל הופעת השליחים, מתקשרת למצב של מצוקה אישית או חברתית, ומטרתם להבטיח אך טוב: כאן מגיעים שלושת שליחי האל לדבר עם האב והאם המצויים בחרדה פן ימותו ערירים. האישה שרה נמצאת בתוך האוהל, והשליחים מדברים אליה באמצעות האב. רק לאחר שהיא מביעה ספק בנבואתם, הם פונים ישירות אליה. בברית החדשה, עם הולדת ישוע, מופיעים שלושה מלכים שליחים, שליחי האל, ומודיעים למרים כי הבן הנולד לה הוא בן האלוהים. הדבר מתרחש על רקע של מצוקה כלכלית, ושליט הארץ הוא הרודן הורדוס. בהינדואיזם עם הולדת וישנו, בן האלים, מבקר האל קרישנה את האם. באותה תקופה שולט הרודן קאמזה. ביהדות, האל שולח את מלאכיו, או מדבר ישירות אל האבות הקדמונים של האומה.

קישור קבוע

עֲנָנִים עֲנָנִים מְעֻנָּנִים

               אֲפֹרִים מַכְסִיפִים

                          שׁוּלַיִם נוֹצְצִים בַּשֶּׁמֶשׁ

 

וְחַדִּים חֲרוּכִים

          עוֹמְדִים לִפֹּל עָלֵינוּ

                         חֹם יוּלִי

                            עֶלְפוֹן הַתַּמּוּז

וּמַה מַּחֲזִיק אוֹתָם

בִּנְשִׁימָתָם הַשְּׁמֵימִית

                  נְשָׁמָה דְּרָקוֹנִית

שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עָלֵינוּ,

 

בֵּין שָׂדוֹת קְצוּרִים

              נוֹסְעִים נוֹסְעִים בַּנְּסִיעָה מְמַהֲרִים

בֵּין הַשָּׂדוֹת הַשְּׁתוּלִים הַקְּצוּרִים

                         בֵּין הַכְּבִישִׁים נִפְתָּלִים

סִמְפוֹנוֹת סִמְפוֹנוֹת מְפַלְּגִים

                שִׁטְחֵי כֻּתְנָה, סִיקְסָקִים, חַמָּנִיּוֹת קְלוּיוֹת

וַאֲנָפוֹת לְבָנוֹת נָחוֹת אֲנָפוֹת נָחוֹת

וְאִישׁ אֶחָד בְּאֶמְצַע מַטַּע קֵינָף*

הַצִּפֳּרִים לֹא נָסוֹת מִפָּנָיו כִּי

הוּא הַדַּחְלִיל הַטּוֹב

 

הַדַּחְלִיל הַמְחוֹנָן

 

* קֵינָף – היביסקוס קָנַבִּינוּס, צמח שגבעוליו משמשים להפקת סיבים.

 

(מתוך: "התעוררתי בליבו של אלכסון", 2009)

קישור קבוע

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

זיגי

כתב וביים: יוסי זיו

שחקנים: תום פאואר – נירה. אודי עוז - זיגי

 

(נירה, אישה כבת 30. זיגי הוא רובוט, נראה כגבר אתלטי, מדבר מונוטונית. שניהם יושבים. כסא אחד מפריד ביניהם. זיגי יושב זקוף, פנים לקהל, על פניו חיוך קבוע. נירה מביטה בו)

 

נירה: זיגי קום.

זיגי: כן נירה. (קם)

נירה: זיגי, עכשיו נלמד לעשות אהבה.

זיגי: כן נירה.

נירה: זיגי סקס. בספר ההפעלה שלך יש פרק "לעשות אהבה עם זיגי, סקס והנאה". טוב, אז זיגי, סקס.

זיגי: כן נירה.

נירה: זיגי יודע סקס?

זיגי: כן נירה.

נירה: זיגי, נתחיל בעיסוי שכמות, דרגה אחת.

זיגי: כן נירה.

נירה: אז מה אתה עומד שם? נו טוב. (נירה קמה ועומדת לפניו) זיגי, עיסוי שכמות, דרגה אחת.

זיגי: כן נירה. (מעסה את כתפיה)

נירה: דרגה שתיים. (זיגי מגביר קצב) טוב זיגי, טוב.  אה... טוב זיגי, טוב.... זיגי די. (זיגי ממשיך בעיסוי) זיגי די! (נחלצת ממנו. זיגי ממשיך בתנועות עיסוי באוויר. (צועקת) די!

זיגי: כן נירה (שומט ידיו)

 

נירה: בוא עמוד מולי (זיגי לא מגיב. היא מסובבת אותו לכיוון שלה) זיגי חיבוק.

זיגי: כן נירה (זיגי לא זז)

נירה: חיבוק. זיגי לא יודע מה זה חיבוק?

זיגי: כן נירה.

נירה: (מחבקת את זיגי) תלמד, זה חיבוק.

זיגי: כן נירה.

נירה: זיגי, חבק אותי. (זיגי לא מגיב) זיגי חיבוק. (זיגי מחבק בתנועה נעצרת) חיבוק זיגי, חיבוק. יותר חזק. זיגי חיבוק דרגה שתיים. (זיגי מהדק את החיבוק בתנועה איטית עד שהוא מוחץ אותה (נירה מבועתת) זיגי די!

זיגי: כן נירה. (זיגי עוצר בתנוחת חיבוק, נירה נחלצת ממנו(

נירה: אוף, כמעט שברת לי את כל העצמות.

זיגי: כן נירה.

 

נירה: (מתקרבת אליו. מתאימה את התנוחה שלו לחיבוק וליטוף) זיגי, ליטוף דרגה אחת.

זיגי: כן נירה. (זיגי לא נע)

נירה: עכשיו יד אחת תוריד קצת למטה. (נירה מורידה את היד של זיגי עד לישבן שלה. היד שלו מתרוממת אוטומטית למותן. הפעולה חוזרת על עצמה מספר פעמים. היא מתנתקת ממנו) די, נמאס לי. אני מחזירה אותך ל"כל-בו לילית" ושילכו לעזאזל.

זיגי : כן נירה.

נירה : די כבר עם ה"כן נירה".

זיגי: כן נירה.

נירה: אמרתי די.

זיגי : כן נירה.

נירה: והם הבטיחו לי שאתה ממש כמו בן אדם.

זיגי: כן נירה.

נירה: עוד פעם אחת אני שומעת "כן נירה" אני מוציאה לך את הסוללות. 

זיגי: כן נירה.

 

נירה: אני לא יכולה יותר. מה עוד אתה יכול לעשות חוץ מלהגיד "כן נירה"?

זיגי: זיגי לנקות בית, לשטוף כלים, לבשל מרק, לאפות עוגה, לכבס כביסה, לגהץ כביסה, אמבטיה קצף בלי, אמבטיה קצף מעט, אמבטיה קצף הרבה, לשים דיסק, אם קר, להדליק מזגן, אם חם, להדליק מזגן, לבדוק מקרר, לבדוק ארון, טלפון לנירה רשימת קניות, להכין קפה שחור, להכין קפה נמס, להכין תה צמחים בלי, להכין תה צמחים עם, עיסוי כתפיים שלוש דרגות, עיסוי רגליים שלוש דרגות, עיסוי שכמות שלוש דרגות, עיסוי גוף שלוש דרגות, חיבוק שלוש דרגות. סקס ויברטור A, סקס ויברטור B, סקס ויברטור C סקס...

 

נירה: די! שקט! (זיגי שותק) לא רוצה שתבשל, לא רוצה שתנקה, לא רוצה חיבוק דרגה, לא רוצה סקס ויברטור A. לא רוצה! (בשקט) אני רוצה פעם אחת לשמוע "לא!" אתה יכול פעם אחת לומר "לא"? 

זיגי: כן נירה, לא.

(נירה אחוזת טירוף מטלטלת אותו)

זיגי: (בשמחה) זיגי טלטולים! כן נירה, זיגי טלטולים!

(מטלטל את נירה. מרים אותה באוויר ונושא אותה החוצה)

 

קישור קבוע

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

 

אהובה,

כתבת שאינך רוצה לפתוח אליי בפנייה "אהובי", וסיימת את המכתב בפנייה "אהובי"...

כדרכך את נהנית לתעתע בי במשחק האישה הבלתי מושגת, וכל פעם שאני משיג אותך, מיד יום למחרת את מתרחקת לנתיבך הנעלם.

זהו, נזכרתי.

נפגשנו בגלל הספר "לנתיבה הנעלם" על אירה יאן, אהובתו של ביאליק. ידעת, שאני מרכז את לשכת הבונים החופשיים באזור תל אביב, ותיאמנו בינינו ללכת יחד לנחם את משפחתו של המשורר עמרם זרזיר, שהיה מקורב גם הוא לבונים החופשיים. בשיחות שהיו בינינו בעבר בענייני שירה אמרת לי שאת אוהבת את שירתו.

הבטחת לאסוף אותי ליד מוזיאון הארץ ברחוב לבנון בתל אביב. עמדתי שם מחזיק בידי את ספרה של זיוה שמיר "לנתיבה הנעלם" על אירה יאן ומכתביה לביאליק. כשעליתי למכוניתך, הצצת תוך כדי נסיעה בעטיפה הירוקה של הספר, מנסה לצוד את האותיות על העטיפה.

"זה ספר על אהובתו של ביאליק", אמרתי.

"הייתה לביאליק אהובה?" שאלת.

סיפרתי לך שביאליק מונה על ידי הקהילה היהודית לראש ועדת חקירה לפרעות קישינב, לבדוק את עדויות היהודים על הפרעות בשנת 1903. הוא הגיע גם למשפחת סלפיאן, ושם פגש את הציירת אסתר סלפיאן, שכינויה האמנותי היה אירה יאן. את הבערה שניצתה בין השניים ראו רק שניהם לבדם. הם נפגשו לא אחת במלון באודסה, והיא עיטרה בציוריה את ספרי שיריו.

"הוא כתב לה שירים?" שאלת.

"ידענו על מכתביו אליה", אמרתי, "אך הייתה תחושה שמכתביה אליו הושמדו, כדי לא לפגוע בזכרו כמשורר לאומי. אך לאחרונה מצאו קרטון עם מכתביה בבית ביאליק בתל אביב, וזיוה שמיר חקרה את המכתבים. מתברר שכתב לה כמה שירים. למשל, הוא כתב לה את השיר 'הכניסיני תחת כנפך' וגם את 'לנתיבך הנעלם' ועוד כמה", אמרתי.

הייתה לי תחושה שהדמיון הנשי שלך התעורר, ואולי גם הסקרנות הספרותית.

"אף פעם לא כתבו לי שיר", צחקת. - - - - -

יצאנו לבית הקפה של בית הנתיבות. מתברר שמשוררים וסופרים אוהבים לכתוב על סצנות המתרחשות בבית הנתיבות ועל צפירות של רכבת מתרחקת. בדרך כלל הסצנות הללו נתפסות כסצנות רומנטיות.

"כולך אֶרוֹס", אמרתי כששתינו קפה. "רק המֵצח שלך נקי מכל ארוטיקה".

רכנתי אלייך ונשקתי את מצחך.

"אתה מחבר לי שיר כרגע?", צחקקת.

"לא בדיוק", אמרתי.

באותו רגע נשמעה צפירתה של רכבת יוצאת.

"הנה באה הרכבת / צ'יק צ'יק צ'אק היא מתקרבת. / הקַטר כבר מתנשף / לא ייסע מי לא יישב"... דקלמתי שיר שלמדתי בגן בהיותי ילד.

"יפה" אמרת לי, "זה שיר האהבה הראשון שכתבת לי... יותר טוב מכלום!"

"עוד אכתוב לך", לחשתי.

 

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

קישור קבוע

וְהוּא יוֹשֵׁב עַל אָזְנָיו הַחֵרְשׁוֹת

מִתְדַּלְדְלוֹת אֲרֻכּוֹת

לַכָּאן וּלְכָאן

כְּאַפּוֹ שֶׁל פִּינוֹקְיוֹ

כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ

מִתּוֹךְ הַפֶּלֶא הָאָקוּסְטִי שֶׁהוּא

לְיַד הַפְּסַנְתֵּר

מִתּוֹךְ הָאָזְנַיִם

מִתּוֹךְ הַיָּדַיִם

מִתּוֹךְ רִיסֵי לִבּוֹ וּמִצְחוֹ

קוֹפֶצֶת אָתֶנָה

מְזַמֶּנֶת אֶת מִשְׁפַּחַת אוֹלִימְפּוּס לְהַאֲזִין לַפֶּלֶא.

לָדוּן אֵיךְ מְשַׁחְרְרִים אֶת לוּדְוִיג

מִצִּפָּרְנֵי טִיטָנִים אָטְמוּ אָזְנָיו מִשְּׁמוֹעַ

שֶׁפַע שֶׁנִּגָּר מִכָּל עֲרוּצָיו:

יֵשׁ שֶׁהוּא אֵין

אֵין שֶׁהוּא נֵס.

וְלֹא קָם הֶרְמְס כַּפּוֹתָיו כְּנָפַיִם

לְהָבִיא בְּשׁוֹרָה.

וְלֹא זָרַע פַּאק אֶת אַבְקַת הַפְּרָחִים!

וַיֵּשֵׁב אִי

עַל שְׂפַת הַקִּיקְלוֹפִּים

כָּל הַיַּבָּשׁוֹת נְסוֹגוֹת מִמֶּנּוּ

הַסִּירֵנוֹת צוֹחֲקוֹת לְאִדּוֹ

וְהוּא בֵּינֵיהֶן מְנַצֵּח

עַל זְרִיחָה וּשְׁקִיעָה.

 

הֲתַּחַת אֱלֹהִים אַתָּה? שָׁאֲלוֹ הַבּוֹרֵא

שֶׁבָּא לְבַקְּרוֹ בָּאִי.

הֵן קְצֶה אֶצְבָּעֲךָ הַקְּטַנָּה קְסוּמָה לִי מֵעֲשָׂרָה מִזְמוֹרֵי שָׁרֵת!

הַקוֹנְצֶ'רְטִי לְכִנּוֹר? יָחִיד, יַקִּיר וְיַקִּירִי.

וְהַסִּמְפוֹנְיוֹת?

הַתְּשִׁיעִית שֶׁלְּךָ סִדְּרָה לְכֻלָּנוּ אֶת כָּל הַמִּילֶנְיוּם?

דַּי, לוּדְוִויג, אַל תַּשְׁחִית דִּמְעוֹתֶיךָ לַיָּם,

הֵן בְּכִי הַתָּוִים שֶׁלְּךָ מְגַלְגֵּל חַמָּה וְנֶחָמָה!

וַאֲנִי?

אֲנִי לֹא נִרְדַּם בְּלִי "אוֹר הַיָּרֵחַ" שֶׁלְּךָ!

כֵּן, גַּם אֲנִי יָשֵׁן לִפְעָמִים.

אַחֶרֶת (אֵיךְ) יָכֹלְתִּי לְהִתְנַצֵחַ?

אַתָּה מְנוֹרַת לַיְלָה קְטַנָּה,

שָׁרָה לִי בְּהֵיכְלִי

עַד שֶׁאֲנִי נִרְדַּם.

כֵּן. כְּמוֹ יֶלֶד.

נַעַר קָטֹן נוֹהֵג בָּכֶם:

בּוֹכֶה מוּל אוֹדַת הַשִּׂמְחָה

וְנֶאֱלַם דֹּם

מִנֶּגֶד לָרְבִיעִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁלְּךָ.

בּוֹא אֵלַי.

קישור קבוע

(אל: האיגרת השבועית, 

להלן 2 סיפורים מתוך קובץ בכתובים. בכוונתי להוציאו במהלך 2012 – 2013. לאחר יציאת רומן המתח הבא "מוות בשאנגרי-לה" שיצא לקראת סתיו 2012 בכנרת-זמורה.

השנה הוצאתי את "צרות בגן עדן" גם הוא בכנרת-זמורה, שהיה רומן המתח הראשון שלי

אחד מהם  "דן שו-הא אוכל האופיום מקונמנינג", נכתב זמן קצר לפני פטירתו של דן דאור, והיה שותפי לכתיבה של כמה ספרים. דן עבר על הסיפור לפני פטירתו והניקוד של מילים סיניות הוא שלו. לסיפורים יש מכנה משותף. הם עוסקים בצורה זאת או אחרת בשבר של מה שאהבו כל כך לכנות "הכפר הגלובאלי", במיקום של היחיד בתוך המערכות הדורסניות, בעימות שבין מערב אינדיבידואלי לתרבויות אחרות וכן הלאה...

http://www.thebigthrill.org/2011/10/troubles-in-paradise-by-yigal-zur/

ארגון סופרי המתח הבינלאומי עשה ראיון וכתבה עימי באתר האינטרנט שלו בעקבות יציאת "צרות בגן עדן". זה התפרסם ממש לפני ימים ספורים בגיליון נובמבר. כמדומני שאני הסופר הישראלי הראשון שמקבל שם סקירה. יום טוב, יגאל)

(באיגרת זו מובא הסיפור הראשון)

 

 

בערב היום השביעי בחודש השני לעת אביב, יצאתי לטייל ברובע הישן של העיר קונמינג ופגשתי את דֶן ש'וּ־הָא.

באותה עת עוד היה ברובע הישן שוק צמחים וציפורים, שנים ספורות לפני שהחליף אותו  "מול" גדול  שבו  בין הרבה חנויות של בגדים, רהיטים וכלים דחפו גם קצת ציפורים למכירה.

בערבים נהגתי ללכת ברחובות הצרים עם בתי העץ בני שתי הקומות (גם הם נעלמו מאז) שלאורך מדרכותיהן האפורות המרופטות מרוב יושן ישבו זקנים, ממש זקנים, בפנים צהובות מקומטות מזוקן, ועישנו בהנאה מקטרות מים ארוכות או שיחקו שח או סתם לגמו תה פ'ו-אר (שהוא מהמשובחים בסין, ולטעמי עולה לאין שיעור של התה המהולל של האנג-ג'ו) והסתכלו, כמוני, על העוברים ושבים.

 

הסמטאות המתפוררות האלה הובילו אל שוק הצמחים והציפורים, וכמו בטלנים רבים אחרים, זקנים וצעירים וכולם שמחים, נהגתי ללכת בהן ולהתבונן במיני התוכים השונים שצרחו בקול. להסתכל - לא לבחון, שכן יש הבדל בין ההתבוננות הבוחנת של חובב בקי בגידול ציפורים לבין הסתכלותו של חובב סתם. אני אוהב לצפות  בציפורים כבר שנים רבות, אבל את אלה של דרום סין אני כמעט לא מכיר. חובבים מומחים הגיעו ליכולת התבוננות גבוהה ביותר וידעו את מקום מחייתו של כל אחד ממיני התוכים: אם הביאו אותו מהרמות הגבוהות ליד 'הר השלג של דרקון האיחד', למשל, או  בדרך הארוכה  משי-שואנג-באנא בדרום, איזור טרופי שהרוב הגדול של תושביו הם קבוצות אתניות שאינן דומות כלל לבני האן. תוכיי הדרום היו חביבים על מגדלי הציפורים שכן הביאו איתם ניחוח לא מוכר, לא סיני. די היה להם במעט הזה מן הזר והמשונה.

 

רוב האנשים התגודדו סביב בעלי הכנף, ואמנם הם העיקר, אבל לידם עומדים מוכרי הכלובים, והרי כלוב נצרים זה לא כמו כלוב עץ, ומיכל מים מחרסינה משובחת לא דומה למיכלי הפלסטיק העלובים הנפוצים במערב. וליד הכלובים מוכרי מזון הציפורים. חגיגה של מיני זרעים וזירעונים, האחד יפה לחורף, האחר  לשיפור צבעה של הציפור, וכמובן זחלים ורימות.

 

ואחרי הציפורים דגי נוי. עשרות רבות של קעריות פלסטיק צבעוניות מונחות על רצפת הסמטא ובהם דגיגים, שמוכרים אותם מלוא השקית. למעלה מהם נמצאים אקווריומים של זכוכית ובהם מבחר מרשים של דגי זהב. אלו עם זנב מרשים, אחרים עם לחיים תפוחות והעוברים והשבים עוברים ממיכל למיכל מתבוננים ומשווים תכונותיהם של הדגים, שכן כידוע אין כמו דג זהב לנוי.

 

יותר מכול אהבתי לחכות לצרצרים שסימנו את סוף האביב ותחילת הקיץ.  כלובי הנצרים הקטנים בישרו שהחורף הארוך נגמר. החורף תמיד ארוך מדי ואפור מדי ובעיקר חסר שמחה בסין. איסוף הצרצרים נעשה לרוב אחרי הקציר והתייבשות השדות. הזמן הכי טוב לאסוף צרצרים זה הלילה, אבל האספנים צריכים להיות שקטים מאוד שכן כל רעש לא מזוהה משתיק את הצרצר המזמר.

 

אבל גם מספרם של חובבי הצרצרים הולך ומתמעט בארץ סין ובאותו יום לא ראיתי אפילו מוכר צרצרים אחד, מאלה שמובילים עגלה עמוסה מאות כלובים קטנים. יחד עם כמה בטלנים צעירים ישבתי בחוסר מעש על מעקה ברזל סמוך למוזיאון החבל (לכל חבל בסין יש מוזיאון והוא לא בהכרח חשוב) וצפיתי באנשים, כשראיתי את דֶן ש'וּ־הָא יושב בקצהו השני של המעקה. הפנים הצעירות והפתוחות שלו משכו את תשומת־לבי. עברתי לשבת לידו הוא הפנה את מבטו אלי, חייך ואמר, "האלו". הוא לא גילה שום סקרנות כלפי אבל הוא סיקרן אותי. תהיתי אם הוא יושב ומחכה לנערה או סתם מעביר את הזמן.

שאלתי אותו.

 

הוא פנה אלי ובאנגלית משובחת אמר, "לא. אני סתם מתבונן באנשים וחושב".

לא קיבלתי תשובה כזאת בסין מעודי. לא לחצתי, אבל רציתי מאוד שיגלה קצת יותר נכונות לשיתוף פעולה. שאלתי אותו אם יתלווה אלי אל שוק הלילה ונוכל לשבת ולדבר. שהרי לא כל יום מזדמן לי דובר אנגלית ואילו המעט סינית שאני יודע לא מספיק לשיחה מהנה. לשמחתי, הוא הסכים, וכך צעדנו יחד ברחובות החשוכים.

 

ליד מסעדת בייג'ינג הידועה, בקצהו האחר של הרובע העתיק, יש שוק לילה מהיפים בסין (שמעתי שגם הוא לא קיים עוד). דוכני אוכל שעליהם עשרות מנות שונות מסודרות לתפארת בצלוחיות קטנות, ולפניהם פזורים שולחנות קטנים עם כסאות נצרים קטנים עוד יותר. ישבנו לאכול "הוֹט פּוֹט", קדירה רותחת, מעין מרק שמתבשל כל הזמן ולתוך הקדירה מכניס הסועד סוגי בשר שונים כמו רצועות ארוכות ודקיקות של בשר כבש ובשר פרה, שמגיעים קפואים לגמרי ונזרקים אחד אחד לנוזל המבעבע. לצידם ריבועים של טו־פו, אטריות אורז דקיקות וירקות שונים, החל בפטריות יער וכלה במיני חסה וכרוב. שלא כמו במקומות אחרים הקדירה כאן חצויה, בחלקה האחד מתבשל האוכל עם פלפלי צ'ילי חריפים ובחלקה האחר התבשיל מעודן ורק מעט מלוח. עמדתי כבר להשליך לקדירה את פיסות הבשר הנא הראשונות כאשר דֶן ש'וּ־הָא אמר, "חכה".

 

הוא קרא למלצרית שחזרה ובידה חופן הלקטים שחורים ויבשים של פרג האופיום. דֶן ש'וּ־הָא לקח אותם, שבר והכניס אותם אל תוך התבשיל הרותח. "זה נותן טעם אחר לגמרי," צחק, "וזה חוקי". 

 

אהה, הניחוח. הייתי שוב בממלכת האופיום. הצמח המקולל הוביל אותי בנתיב שראשיתו "הנשיקה הצרפתית", בר מפוקפק בבנגקוק, שם רבצו בערבוביה שכירי חרב ועיתונאים חסרי מנוח. משם עברתי דרך קרחות במעבה יערות הטיק של בורמה (גם הם גולחו מאז ורק גדמיהם השחורים משריפות הקיץ עמדו למעצבה ליד שבילי ההרים), אל חלקות הפרג שגידלו שבטי ההרים במקום שהיה בו פעם יער. עם שיירת פרדות של מבריחי אבני ג'ייד הגעתי אל מעוזו של קוּן סא, אדון הסמים הגדול (גם הוא מת מאז) במטרה לכתוב עליו. אבל הוא לא דיבר, הוא ידע שסופם של אנשים לשכב על הצד, בבקתת במבוק סחופה על שפת נהר האירוואדי. וכשלא נוכל להכיל את המראות של החיילים המרוטים והעזובים צהובים ממלריה ומהקריז של ההרואין, נתקע בפה עוד מקטרת אחת שעליה דבוק כדור קטן, שחור ושמנוני, שייקח אותנו למחוזות הערפל והשכחה. ניערתי מעלי את הזיכרונות הלא רחוקים. הרי לשם כך הגעתי לקונמינג שבחבל י'ו-נאן לנער אותם מעלי, בתרגול מפרך יום-יומי של אמנות הקונג-פ'ו.

 

דֶן ש'וּ־הָא חייך אלי. "אני לא מכור," אמר, "אני לא טיפש כמו הנערות האלה שמלונות הפאר מספקים לתיירים מערביים". ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. גם אני לא הייתי מכור והזנות שוב פורחת בסין. השווקים המסורתיים נעלמים, האופניים נדחקות לפינה והזנות שבה ומרימה ראש, בגלוי, ללא בושה. נערות בחצאיות מיני מעור שחור יושבות בבתי־הקפה ובדיסקוטקים. לא זונות פשוטות שיושבות במספרות ובסלוני היופי, הן "מודרניות" ומסתובבות עם טלפון סלולארי או עם ביפר. בימים הראשונים של פתיחת סין לתיירות הן היו מוכנות לעבוד עבור חפיסת סיגריות או עשרה יו'אן. הימים האלו תמו. עכשיו יש לקבוע "פגישה" ולהכין שטר של מאה ירוקים. "אני יותר חכם מזה. אני רק מחייה מסורת סינית די עתיקת־יומין", צחק דֶן, "אין יותר מאורות אופיום. אבל מי שרוצה משיג בקלות".

 

סמים זוכים לפריחה מחודשת. סוחרי סמים גדולים מתאילנד, ביניהם סינים לא מעטים מהפזורה, גילו נתיב הברחה מוצלח למערב: הם טסים או עוברים מתאילנד לקונמינג, שוהים בה ימים מספר וטסים ממנה אל המערב. חלק מה"סחורה" נשאר בקונמינג אף־על־פי שעונש המוות עדיין בתוקף. ולא אחת מתפרסמות ידיעות על פשיטות משטרה והוצאות להורג. הפיתוי, כרגיל, גדול מדי.

 

"אתה יודע," אמר דֶן, "אני כמו אותה דמות בסיפור של סטיבנסון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ביום אני עוד סיני כמו כולם. אני עובד בחברה המשווקת תה לליפטון באנגליה. אבל בלילה אני דֶן אוכל האופיום, ששונא להיות אחד ממיליארד ורבע. זאת הדרך היחידה להשתיק את האינדיבידואל שלי שתופח ועומד להתפרץ. אני שונה. אולי בגלל שאני בן נָאשִי וגדלתי בגבעות הירוקות, בין סוסים ועל השירים של בני עמי שדיברו על מרחבים של מקום ונפש. כאן", הוא הקיף בידו את מרחב הדוכנים הקטנים שסביבם ישבו הסועדים, ואת הקהל הרב שפסע בסמטאות, לטייל או לחפש מקום ישיבה, "כאן אני נחנק. ומה אני יכול לעשות? סין שלי היא מקום שמדכא כל מה שהוא יוצא־דופן. השכנים שלי חושבים שאני משוגע. הם שומעים אותי שר בלילות, שירים של עם הנאשי. הם צודקים אבל הם גם טיפשים. אומרים להם 'זה ירוק' אז הם חושבים שזה ירוק. 'זה אסור' אז הם לא עושים את זה. אני לא טיפש כמוהם, אבל אני חייב להתנהג כמוהם. בסין אתה לא יכול להיות יוצא־דופן".

הוא צחק, צחוק יוצא־דופן בהחלט.

 

(יגאל צור)

קישור קבוע

וַיוֹלֶד גְחוֹל-רוֹגֵש

יְצִירָה

וִיצִירָה יָלְדָה אֶת בַּעַל-תּוֹם. וְהוּא יוֹשֵב בַּגַּיא

בֵּין הַר-אֱ . לְבֵין הַר-לֹהַ. בְּגַיא תַּהֲפּוּכוֹת. 

וַתְמַחֲלֵפוֹ עַל פָּנָיו, 

עַד שִׁכּוֹר רוֹאִי ,

הוּא -

 

נֶשֶם - וְהוּא

אָבִי תַּאֲוָה אֵם - כֹּל- חַי

וַיִקּוֹל   

קוֹל בַּעַל תֹּוֹם וַתְּאַו בּוֹ יְצִירָה חֹם

וַתְּגַל חֲמוּדוֹתֵיה- חֹמִים  בִּשְבוֹ.

הִיא אֶרֶץ חוֹדֵל. וַתְּאַב- בּוֹ יְצִירָה תִּימוּהִים-

וַיִוָּלֵד מֶלֶל

וּמֶלֶל יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה

וַיַאִיר מֶלֶל-בְּשֶׂכֶל  אֶת אֲפֵלָה

וַתֵּלֶד אֲפֵלָה בְּחֶלֶד.  אֶת  הִילָה-הִיא  אֵם -חוֹשֵב

וַיוֹלֶד חוֹשֵב . בָּנִים וּבָנוֹת,  כְּחוֹל הַיָם לֹא יוּדע מְרֹב. (יוודע?)

וְאֵלֶּה בְּנֵי חוֹשֵב לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם.

וַיוֹלֶד חוֹשֵב  הַ-אֲנִי אֶת יְדִיעָה

וִידִיעָה  יָלְדָה אֶת פוֹ-חַד.  וְאֶת שִׂמְחָה.

וְשִׂמְחָה  יָלְדָה אֶת חַיִּים...  הוּא אָבִי הִגָּיוֹן.

וַיוֹלֶד הִגָּיוֹן

אֶת שִׂיחָה. וְאֶת חָכְמָה. וְאֶת וִכּוּחַ -הוּא צֹעַק. וְאֶת צַעַר - הוּא זַעַם. אָבִי-כְּאֵב.

וְחָכְמָה - עֲקָרָה,  וְלֹא יָלְדָה בָּנִים

וַתָּנוֹד חָכְמָה בְּאֶרֶץ לֹא- רֹשֶׁם  וַתָּבוֹא גַיא תַּהֲפּוּכוֹת

וַיִּשָּׂא בַּעַל-תּוֹם, הַחוֹשֵב-בַּגַיא  אֶת עֵינַיו, וְהוּא-בְּתֵּמָהּ,  וָיִקְרַב אֵלֵיה. וָיְכְּמְהֵנָה-עָד...חֹמֶד

וַתֵּבְךְ חָכְמָה וַתְּ- עָצֵב-אֵל--לִי! ...  בָּא-חֵיקוֹ.

וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

וַיָקוֹם בַּעַל-תּוֹם - כְּהֻנָּה וַיִקַח אֶת חוֹשֵב. וְאֶת הִגָּיוֹן. וַיִּבֶן אֶת חַיִּים.  וַיַעֲרֹך אֶת הִגָּיוֹן.

וַיַשֶׂם אֶת חוֹשֵב עַל הִגָּיוֹן.

מְעַל הַחַיִּים .

וַיִקַח בַּעַל-תּוֹם אֶת שֶׂכֶל לְנַתֵחַ אֶת בְּנוֹ וַתִּקְרָא אֵלַיו חָכְמָה וָתֹּאמָר בַּעַל-תּוֹם! בַּעַל-תּוֹם!!

וָיֹאמָר, הֶנֵנִי, וָתֹּאמָר

אַל תִּשְלַח יַדְךָ אֵל הַנַעַר וְאַל תֵּן נָתֵחַ-בּוֹ

מֵי-אוֹ-מָה...

כִּי... כִּי  עַתָּה יָדַעְתִּי פֶּשֶר

וָיִּשָׂא בַּעַל-תּוֹם אֶת עֵינַיו וַיַרְא אֶת פֶּשֶר מְרַחוֹק

 

(יאיר קלפה, חבר המליאה בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

 V A S T N E S S  - המילה הזאת מהדהדת בראשי זה זמן רב. פירושה גודל, מרחב עצום שאין לו שיעור, כמו המרחב של היקום. המרחקים במרחב הבלתי נתפס הזה נמדדים במיליוני שנות אור.

מהירות האור נעה ב 300,000 ק"מ בשנייה.

את המונח הזה VASTNESS  שמעתי מפי קריין של ערוץ ההיסטוריה. הוא מתאר בטון  מלטף, מרגיע ונטול דרמה, את היקום, מספר על גלקסיות שכדי לחצות אותן לאורכן. לדוגמא, הגלקסיה שלנו, "שביל החלב", כדי להקיף אותה נדרשות 100,000 שנים של נסיעה במהירות האור. הוא מסביר בנימה נינוחה ורומנטית כמעט, על חורים שחורים אדירים במרכזן, שבולעים עולמות ומעלימים אותם במערבולת אימתנית אל האין סוף, על התנגשויות בין כוכבים שמתפרקים והופכים לאסטרואידים בגדלים שונים ובמספרים בלתי נתפסים. די שאחד מאלה, לא גדול במיוחד, נאמר בגודל של שלושת בנייני אקירוב, יפגע בכדור הארץ השברירי שלנו והשכבה הדקה מאד של האטמוספרה העוטפת אותנו, מגנה עלינו, ומאפשרת לנו חיים, תהפוך לסופה של גז, או גשם גופריתי, רותח ורעיל, וגמרת עם המשכנתא, עם המינוס בבנק, עם הרפורט על חניה ברחוב הרב קוק 8 בתל אביב, כאשר רק באת לחוות ערב תרבותי עם חבריך במליאה של תיאטרון החדר, גמרת עם הפוליטיקה הבלתי מובנת לך, הכלכלה, יוקר המחיה, הדיור, הקוטג', ערבים, נוצרים, יהודים, איראן, מלחמות, טילים, הפגנות, שביתות, ביתר ירושלים, הפועל ת"א. אין כלום! נמחקו כולם! מתו ! כולל אנחנו כמובן.

המדענים טוענים שעולמנו נוצר לפני כ 4 מיליארד שנים מאז היותו כדור אש ועד להתגבשות יופיו המרהיב היום. אם תיאורטית נצמצם את הזמן הזה ל 4  שעות בלבד. נניח שהעולם התחיל להתהוות בשעה 12 ועכשיו השעה היא 4, והאדם המודרני, ההומוספיאנס, שהופיע לפני 28000 שנים. מתוך ארבע השעות הללו, מהו הזמן היחסי של קיומו מאז נולד ועד היום? שנייה אחת. אנחנו נמצאים בשנייה האחרונה של ארבע השעות הללו. האין זה נס נפלא שנולדנו לתוך כל זה?

נזכרתי בראיון רדיו ביום השואה שהשתתפה בו אישה מבוגרת, אשר שרדה את המחנות בהיותה נערה צעירה. היא אמרה: " בסוף המלחמה, ביום שבו שוחררנו ע"י בעלות הברית, נשבעתי שאעשה הכול כדי לשכוח מה קרה. אתחיל החיים חדשים וטובים, כי כל יום שהאדם חי בו הוא נס, מתנה". היא עלתה לישראל השתקעה בקיבוץ ועשתה חיל, הביאה ילדים לעולם, נולדו לה נכדים ונינים. אמרתי לעצמי הנערה האמיצה הזאת ניצחה את המפלצת, את היטלר. הגברת הנפלאה הזאת, אף שלא הכרתיה מעולם, גרמה לי להבין שהחיים שלנו הם אכן נס.

הצד המנחם בכל הכאוס הקוסמי הזה, הוא הנס שנולדנו להיות חלק מהתופעה הפנטסטית הזאת. ואם כן יפגע בנו אסטרואיד או לא, בסופו של התהליך הבלתי נמנע, נשוב להיות חלק מהחומר אשר ממנו עשוי היקום, ונרחף לעד בתוך המרחב הקוסמי העצום הזה שהקריין מערוץ ההיסטוריה הגדיר אותו  .VASTNESS

(חזי צדיק, חבר המליאה בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

היא עמדה מולו בקמטוטיה דמויי קלף צהבהב, עיניה הבוהות עכורות, משמניה הכעורים רוטטים ודדיה הרופסים נעים כמטוטלת משוגעת. דמותה ריצדה במתכת הקעורה והמבריקה של התנור החשמלי שהתקלקל לפני מספר שנים ומעולם לא תוקן. רק שתי שורות מתוך הארבע זהרו באור אדום ועגלגל, מסנוור.

 

הוא שכב על מיטתם, שותפתם לרזיהם במהלך חמישים השנים האחרונות. שער ראשו האפור והמדובלל, בצבץ מבעד לשמיכת פוך מהוהה שראתה ימים טובים יותר. גבות עיניו עדיין שחורות וסבוכות, קרבו אחת לשנייה במין רוגז קבוע והוא רטן: ומה את משתגעת שוב, לא הספיק לך לילנו הלבן? נחר נחירה מלאת שאט נפש והסתובב על צידו, גבו כנגדה.

 

הם היו ערים כמעט עד השעה שתיים לפנות בוקר. היא צפתה בטלוויזיה בסדרה המטופשות ששנא. זו הייתה אחת התכניות שהצליחה לרתק אליה את תשומת לבה ליותר מחמש דקות. הוא לא הצליח להירדם וידע שלמחרת בבוקר יהיה עצבני ורטט ידיו יגבר. בכל זאת ניסה לא להפריע לה. עדיין אהב לראות את צדודיתה ברגעי השפיות.

 

היא לא ענתה. הייתה שקועה בעולמה. קמה באיטיות מהמיטה החמה, עמדה יחפה ליד המראה המוארכת שעליה היו תלויים צעיפים שראו ימים טובים יותר, עת נחו על כתפיה החשופות בלילות אביב קרירים וחוללה בקצב משלה, חלוק מסמורטט כרוך סביב גופה הבצקי, אותו גוף שבנערותה גרר אחריו שובל מחזרים בלתי נלאים.

 

את לימודי הרפואה שלה מימנה באמצעות הריקוד בלהקה שאף הופיעה בחו"ל. פעם אף שקלה לעזוב את המקצוע שלמדה למען הוריה, למען הריקוד אותו אהבה יותר. הוריה מנעו זאת בעדה. מריקודים לא תעשי כסף, אישה צריכה להתפרנס, רופא זה מקצוע בטוח, חזרו ואמרו לה קובעים את עתידה.

 

הבט בי, זימרה בקול צייצני, הבט באשתך שאהבת יובל שנים, האין אני מחוללת ומרקדת היטב לקצב המוסיקה? והנידה סנטרה מעלה מטה, מזעזעת במוגזם את כתפיה השמוטות אנה ואנה. תפסיקי כבר, ביקש, עוצם בלאות רבה את שמורות עיניו הטרוטות ומנסה עדיין לתפוס קורי שינה אחרונים מתמוססים ולישון.

 

השעה הייתה חמש לפנות בוקר. בחוץ טפטף גשם טורדני והיה עדיין חשוך כאמצע הליל.

ישנתי רק שלוש שעות, הרהר בחוסר אונים. ידו הימנית הגבירה רעידתה. ניסה לאחוז בה בידו השמאלית אך ללא הועיל. הרטט גבר וכמעט שהטיח אותה בקיר עם הצבע הקלוף כדי להפסיק זאת. חודש פברואר גשום מהרגיל השנה, חלפה מחשבה במוחו והרפה מידו. כאילו חיים משלה היו בה.

 

הביט באשתו ונאנח, מה היא חושבת לה, תהה שוב, שנותיה הרבות עמה, אך יכולותיה איִן, וליבו נכמר בו עליה. זכר את הנערה התמירה, בעלת השיער המתבדר ברוח שנתקל בה בתחנת האוטובוס. שיער ערמוני גלי שזור בפסי דבש ומתחת למצח עגלגל הביטו בו זוג עיניים ירוקות ומופתעות. בעודו מסמיק ביקש סליחתה. מאז הם יחד.

 

בואי, חזרי למיטה, את תתקררי, דחק בה ביתר עדינות עתה בהחליקו על הסדין הבלוי שהיה אמור להיות מתוח על המזרן החדש, שילדיהם קנו להם לרגל חתונת הזהב. סדין שראה כביסות רבות ובמקומות רבים בו כבר אפשר היה לראות מבעד לחוטי השתי וערב את סדין חתונת הזהב.

 

מה קרה לך, יצאת מדעתך? אני בדיוק לפני הפירואט המושלם שלי, צווחה בגיל משוחרר והוא פחד שתעיר את השכנים. הם כבר העירו לו אמש שוב ולפני עידן ועוד עידנים. הוא ידע שמרחמים עליו. הביטו בו בעין גנובה, מסכן, שמע אותם מלחשים במכולת ובחדר המדרגות כשחשבו שאינו מקשיב, גבר נאה ועדיין נראה טוב, צריך להישאר בבית ולטפל באשתו המטורללת. באותם רגעים חפץ היה לפנות אליהם ולהעיף להם סטירה, שיסתמו את הפה המרכל, המלכלך את תמתו, עלמה.

 

תמיד הבטיח שיטפל בה, שירגיע אותה אך כל ניסיונותיו היו לשווא. את התרופה שרשם הרופא, נטלה, אך ברוב הפעמים הותירה אותה על השידה העמוסה לעייפה בירחונים שאהבה. הוא נהג להזכיר לה בהגישו את כוס המים, ממנה אהבה לשתות, אך היא סירבה לקחתה מידיו. אני אקח בעצמי, ענתה בגאווה ילדותית, מטלטלת ראשה ושיערה המדובלל והדהוי מרחף כענן נוצתי בחלל החדר, כשדעתה שבה לבקרה לרגעים מועטים ומלאי חסד.

 

צלילי השיר "אני שר בגשם", נשמעו ממקלט הרדיו ברקע ותאמו במדויק את קצב טיפות הגשם שתופפו על התריס שהיו חסרים בו מספר שלבים, כאילו ידעו באולפן איזה שיר לשדר, כי ידעו שאשתו עלמה, באמצע ריקודה. אתה רואה? הנה בא הפלייה, צרחה בחדווה ונופפה בשתי ידיה, חלוקה מחליק, חושף מערומיה דוויי השנים, וסיבוב אחד מדהים הצליח גופה לבצע ואז נשמעה צרחה אחרת, ושבירת חפץ כלשהו.

 

כעת כבר זינק מהמיטה ובגניחת כאב כרע אליה על ברכיו. עלמה, יקירה, עלמה, מה קרה? ונגע בכתפיה וראשה שנטו בזוית משונה כלפי הזרוע. עלמה, צעק ולטף לחייה. היא לא זזה.

 

הושיט ידו אל כפתור המצוקה וניסה ללחוץ אך אצבעו לא נשמעה לו. אלוהים, עשה שהלחצן המזורגג הזה יעבוד היום, ושוב ניסה. הפעם הגיע עדיו ולחץ כמשוגע על הכפתור האדום.

נשמע זמזום.

הוא נפנה אליה בהקלת מה וניסה לדובב אותה.

עלמה, עלמה, דברי אלי, זה אני דובי, תסתכלי עלי, הנה, רוצה כוס מים?

פחד להזיזה, הרי שמע אלפי פעמים שאסור להזיז מי שנופל ואינו בהכרה.

טבל ידו במי הכוס ומרח על פניה הקמוטות, מנסה להשיב רוחה. עיניה היפהפיות הירוקות והענקיות, כבר מזמן דהו, מבטן תועה ואינו מזהה אותו. הוי אלוהים, קול בכיו השבור נשמע בחלל החדר. שיבואו כבר, שיבואו, מלמל ולטף שערה הסבוך. לפתע חש ברטיבות סמיכה ודביקה.

 

הוא משך ידו בבעתה וקרבה אל עיניו. לא היה סיפק בידו להרכיב משקפיו שעפו על הרצפה המרובבת, אי שם. דם, הבעיתה מחשבה את ראשו והביט שוב, אצבעותיו היו אדומות.

 

הוי, עלמה, יקירתי, אהובתי, אל תעזבי אותי עכשיו, אני זקוק לך, אני מצטער שכיניתי אותך בכל מיני שמות, לא התכוונתי באמת, הרי יודעת את שאני אוהבך, אל תשאיריני לבד, בכה, גרונו נשנק והוא אינו יכול לשאוף אויר.

 

החדר החל לסגור עליו. ניסה לקום ולפתוח את החלון. רצה לחוש אויר קר וטרי מבחוץ.

הצליח לעמוד על ברכיו הכואבות משגרון והושיט ידו לעבר ידית החלון.

ידו הייתה קצרה מדי.

 

הו אלוהים, עזור לי, איפה אתם יא בני זונות, איפה אתם כשצריך אתכם, כסף אתם יודעים לקחת, אבל כשמצלצלים אליכם, אתם לא מגיעים, בטח אין אף אחד במשרד, חורף, קר לכם ואתם בבית ישנים. אני זקוק לכם, יימח שמכם, גרונו השתחרר והוא זעק עתה.

 

הצילו, הצילו, אני צריך עזרה, הצילו, מישהו! בכה וניסה לזעוק שוב אך קולו בגד בו עתה. במאמץ רב טיפס אל המיטה החורקת ושוב הושיט יד לפתוח את החלון, הפעם הצליח, משב רוח קר וחותך כסכין נהדף פנימה לחדר, משיב מעט את נפשו. בבואו להתגלגל חזרה לקצה המיטה, ניסה לגרור עמו את השמיכה כדי לכסות בה את אשתו.

 

הנה, היא תחמם אותך עד שיבואו הפרמדיקים, דיבר אליה והיא עדיין אינה עונה. שובל דקיק של ריר נטף מזווית פיה השמוט על אריחי הרצפה האפורים, יוצר שלולית שקופה שזהרה באור המנורה הדלוח.

 

בקושי רב הניף את זרועו כדי למשוך את השמיכה ממקום כליאתה בין מסגרת המיטה והופ, השליכה על אשתו כשהוא מהדקה סביבה ומכסה היטב. עוד מעט יבואו, ניחמה כדבר אם אל תינוקה שנפל וקיבל חבורה במצחו, עוד מעט, כבר הודעתי להם, מלמל כעת רגוע מעט יותר ונשכב לידה, מכסה עצמו בשמיכה שחום המיטה עדיין נשתמר בה. הוא הידק ידיו סביב גופה הרך וחשב מעודד קמעה, אשאר כך אתה, עוד מעט תתעורר וייקחוה לבית החולים והכול יהיה בסדר.

 

*****  

עדיין היה חשוך אך קו האופק החל להסתמן כפס דקיק ובהיר יותר. השחר עמד להפציע.

שני פרמדיקים צעירים טיפסו במעלה חדר מדרגות חשוך. בכל קומה, נאלצו ללחוץ על מתג החשמל.

הם דפקו על דלת מס' 13. משפחת חיות.

ועוד פעם.

ועוד פעמיים.

מה הולך פה, תהה הפרמדיק, הם לא פותחים, לא תהיה ברירה, נאלץ לפרוץ אותה, אמר בחוסר בטחון. הוא היה פרמדיק ולא פורץ מנעולים. אני יורד לרכב להביא משהו, אמר, וכעת נשמע גם מתח בקולו.

הבחורה צלצלה בפעמון שוב ושוב ונקשה בדלת אך נותרה ללא מענה.

ריח קלוש של עשן הורגש עתה בחדר המדרגות הקפוא, המצחין.

זוזי מהדלת, אני פורץ אותה, אמר הפרמדיק ובאבחת פטיש אחת, נפרץ הבריח העתיק.

גל עשן אפרפר אפף אותם והם החלו משתנקים ומשתעלים.

מה קורה פה? אתה רואה פה מישהו? שאלה הבחורה ופחד נשמע בקולה.

לא, ענה ושניהם גיששו דרכם פנימה ואז נתקלו בדבר מה.

כשהדליקו את האור גילו בבעתה, על הרצפה, שמיכה מגולגלת ועשנה.

 

(שרה אהרונוביץ קרפנוס - סופרת, משוררת, ציירת)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,

אפרת סימון, כוהנת גדולה של זכויות בעלי חיים ועל כן בחורה כלבבי, שלחה את המידע הזה ואת השיר למדור דרושים. גנבתי את זה משם, ותקוותי היא שלא תזקפו לחובתי את העוון הזה, כי הוא למטרות נעלות נועד.

--------------

הי אמיר,

שלומך בטוב? שולחת נשיקה וגעגוע...

רציתי לשאול אם אני יכולה לפרסם במדור דרושים באיגרת ש:

זמרת וכותבת טקסטים מחפשת מלחין להלחנת שירים העוסקים בזכויות בעלי חיים ואנשים?

והאם אפשר לפרסם שיר בנושא? צירפתי אחד.

תודה ואהבה

אפרת סימון מאלפת ויועצת להתנהגות חיות מחמד,behold15@hotmail.com

טל: 0544-703198

 

בחוץ הרוח קד לך

ורץ הישר אל אפה

כשהמפתח בדלת

היא מתנשפת

גם אם חלפו רק כמה דקות

ואז אתה עוזב אותה אחרת

והיא נושכת את הקירות

 

שוב ברח לי בלי הכרה

אל תתנו לי סתירה

מרגיש שעשיתי משהו רע

הטבע לא לימד להתאפק

אל תכעסו, שנוכל לשחק

שאוכל לנשק

 

היא שמעה אותך

והתחילה לאהוב

עוד לפני שפנית אל הרחוב

נשמה אותך בתוך המשב

זה מובן מאליו

בגלל שיש לה זנב

 

החושים חדים והלב פתוח

שילוב קטלני לזן נחות

באין מרפא לאמונה

זה שברא עולם במילה

שר אותם מההתחלה

שר ובכה

 

המפתח בדלת

הוא מתרפק

עכשיו זה קורה

עכשיו נשחק

--------------

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

בכורות בתיאטרון החדר

היטלר

על הקצה!


(וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון)

הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – בא לישראל!

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא נכנס להזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע למדינת ישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, יחסו לצבא הישראלי, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי ומשחק: אמיר אוריין

במאי-שותף: אבי גיבסון בר-אל

חזרה פתוחה ראשונה: מוצ"ש, 12.11.2011, בשעה 20:30, בחדר

(כל המקומות כבר הוזמנו)

מועדים חדשים:

יום ו', 9.12.2011, 14:00

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

להזמנת כרטיסים: 0508-497715, 03-5171818

(לקבלת פרטים)

--------------

 

העלמה והמוות

בהפקת קבוצת "אורתו-דה"

גרסה חדשה למחזה של אריאל דורפמן. דורפמן נולד בארגנטינה בשנת 1942 והתגורר בצ'ילה. המחזה נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה.

פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שלא הסתיימו במוות.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה בעצמו. את מעשי האונס הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

ניהול אמנותי קבוצת אורתו-דה, ינון צפריר

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ד', 30.11.2011, 20:30

יום ה', 1.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 3.12.2011, 20:30

להזמנת כרטיסים: 050-849-7715. 03-5171818.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 04.11.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 19.11.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר.

 

אחת אחת

הזמנה למופע ראשון של שיתוף רוחני בין קהל ובמה, בין תעלומה וחשיפה, בין גילוי ורגשות.
והנה,
36 קלפים פרושים לבחירתך. כל קלף נושא מסר. אוניברסאלי. מאחורי המסר יש סיפור. אנושי. כל אדם בקהל מוזמן לבחור את הקלף שלו, להקשיב לסיפור. חוויה אותנטית, חד פעמית. מקרית - או לא ממש מקרית? אלי הוז, “מוכר הסיפורים מיפו העתיקה" ערך וביים את המופע, וגאה להגיש לכם אותו במקום הכי עמוק בתל-אביב:
תיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל-אביב.

יום שישי, 11.11.11, בשעה 14:00.

25 ש"ח. מספר המקומות בחדר: 18.

בואו. באירוע כזה עוד לא הייתם.

050-5606670, elie.hoz@gmail.com

(אלי)

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

יום א', 27.11.2011, צוותא תל אביב, 20:30.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".


צפירמיהו

ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.

בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.

26.11 ו- 10.12, בסטודיו של ענת ברזילאי דרך מנחם בגין 98 ת"א, בשעה: 20:30.

24.12, במרכז הפרינג' חיפה, בשעה: 20:30.
מאת: נטלי כהן וקסברג
בימוי: איסי ממנוב
משתתפים: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל.

מחיר כרטיס לאנשי תיאטרון החדר 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496

טוקבק בלוז (קטע ממאמר במיי-סיי): על ההצגה ''צפירמיהו'' ועל המחברת שלו נטלי כהן וקסברג נכתבו כבר תילי תילים ולא בהכרח בטוב. הטוקבקים באתר של פסטיבל עכו שם עלתה ההצגה לראשונה ממש אלימים ומעליבים. ובדיוק בגלל זה היא הצליחה לעורר את סקרנותי. מישהי שלא מפחדת להיתפס מחוץ לקופסא. לא בשטנץ. (נכתב ע"י: הצמצם הבוער ארלה, מיי סיי - כאן).

נטלי כהן וקסברג בקטע מן העבר הקרוב:

 



ירונה כספי: מאפיה של אישה אחת

חברים וחברות יקרים
במזל טוב יצא האלבום החדש שלי - מאפיה של אישה אחת.
במכירה מוקדמת ומוזלת לחברים (ייצא רשמית לחנויות בתחילת דצמבר
)
שניים עשר שירים של גדולי המשוררים שהיה לי הזכות הגדולה להתחבר לשירתם ולהעביר לכם את עוצמת החוויה.
לרכישת האלבום וכל הפרטים:
http://trade.monolith.co.il/facebook/455

שלכם, ירונה

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"...אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

"...יצאתי עם חיוך אדיוטי מרוח על פרצופי..." (איתן בר - יוסף, עכבר העיר).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

מוצ"ש, 19.11.2011, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע "האנגר" - 55 ש"ח.

להזמנת כרטיסים: 03-5611211. קוד הנחה 919 מקנה 30% הנחה

 

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל.

זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

" ...בין הצגות הפרינג' הנצפות ביותר..." (תרבות מעריב)

" ...הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי..." (תרבות היום)

מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. תיאטרון תמונע

27/11 - ראשון - 20:00

28/11 - שני - אזלו הכרטיסים

29/11 - שלישי - 20:00

לפרטים נוספים: (כאן)

 

עמנואל בר-קדמא - תערוכה רטרוספקטיבית

הפתיחה: מוצ"ש, 22.10.11 בשעה 20:00 נעילה:11.11.11

תערוכת רטרוספקטיבית זו נועדה לכסות כ-40 שנות יצירה, שלאורכן אני עוסק באמנות פלסטית. תוכנה מבקש להעביר את מיטבה של עשייה זו לתקופותיה - עמנואל בר-קדמא

גלריה עמליה ארבל. רח' שער ציון 3 תל-אביב, פינת הירקון 307 ת"א,

ב'-ה' 11:00-13:00 ; 17:00-20:30 ו' 11:00-13:00 מוצ"ש 20:00-22:00

טל': 054-475-9808.  03-5444399.

 

"ואלה שמות"

יצירה חדשה של חוני המעגל

"תולדות עם ישראל לדורותיו. השעיר לעזאזל הקלאסי של כל הזמנים".

להזמנת כרטיסים: טל. 077-6633300, 054-7552423, honi15@walla.co.il

10/11/2011, יום חמישי, שעה 21:00, בית תמי

13/11/2011, יום ראשון, שעה 21:00, בית תמי

20/11/2011, יום ראשון, שעה 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר, ת“א.

 


מו(פ)רע קומי - קברט סטירי שרוט

כתיבה, לחנים ופסנתר: נולי עומר. בימוי: מיכאל טפלציקי. עיבודים מוסיקליים: יבגני לויטאס

מופע מקורי, מושחז, המורכב מקטעי סטנדאפ, מונולוגים ושירים. 12 דמויות מהוות כל אחת גוון מצחיק (ומטריד לא פחות) של תמונה כוללת על הישראליות כאן ועכשיו.

10.11.2011, בשעה 21:00, במועדון קלאב הד, רחוב י.ל. פרץ 3 ת"א  (אלנבי פינת העלייה)

מחיר מלא: 60 שקל. לאחר הנחה: 40 שקל. כרטיסים : 03-7914914


אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל: elie.hoz@gmail.com

 

פריקרדיום

- ערב מחול מאת אלה בן אהרון ועידו צדר

מניו יורק לתל אביב בבכורה ישראלית לראשונה מאז שובם ארצה

בימים ד', ה', 23-24 בנובמבר, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב

לאחר שהוצג בגו'יס סוהו בניו יורק וזכה לביקורת נלהבות המופע מגיע לתל אביב.

דואט המתקיים בחלל משתנה תדיר, שזור בקטעי וידאו, מלווה במוסיקה מקורית ובתרומת הקהל. היצירה נבנתה כטריאלוג - שיח בין ארכיטקטורה, וידאו, ומחול - החוקר את השפעת הגוף על החלל והסביבה אל מול השפעת אותו חלל על הוויית הגוף.

מחיר 70 ₪, לרכישת כרטיסים בטל': 03-56112011  http://www.tmu-na.org.il

לפרטים נוספים והנחה לקבוצות, שמוליק, 054-4776584  shalits@netvision.net.il

צפו ב-טריילר. 

 

דרושים צעצועים

יש לי תינוקי בן שלושה חודשים. איך שהזמן עובר. מחפשת עבורו בגדים צעצועים וכל מה שיש לכם בבית שקשור לתינוקות ואין לכם מה לעשות איתו, אני גרה בפתח תקווה.

המייל שלי v123456@walla.co.il

או בפלאפון : 054-622-0454

ויוי דורני

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

קישור קבוע

שרבוטים בעוד אחרצהריים של פורענות  /  שילה

 

"אני לא רוצה להיות בחברה של מטורפים" העירה אליס. "אבל, אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. גם אני מטורף. גם את מטורפת". "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס. "את חייבת להיות", אמר החתול, "אחרת לא היית מגיעה לכאן".

 

יומני היקר,

הרוח נושבת קרירה. הסכנה האיראנית. האויבים. הסוכנים מבית. ההכנות. פצצות מימן. מים כבדים. אירן. ציוויליזציה. העם האירני. העם היהודי. האטום האירני. היטלר. ערבים. השואה. נשורת רדיואקטיבית. אטום. מלחמה אטומית. הנושא האירני דחוף. עוזי אמר שהעולם כבר הוכיח את יכולתו בלוב. מה שאומר לי שנשאר עוד מאמץ קטן קטן קטן כדי להוכיח את יכולתו עוד פעם אחת קטנה נוספת ודי. אחמדינג'אד. הוא תקף בנאומו באו"ם. אנטישמים. אחמדינג'אד איים על ישראל (גם יש דף בפייסבוק). מכינים בתי קברות המוניים. האויב. מכינים מקלט אטומי. ערבים כבר אמרתי ? הטייסים מוכנים. הצוללות. תרגיל נאט"ו. האיראנים. החמקנים חומקים חרש. העננים מתקדרים. גשמי ברכה. סרקוזי מברך. אובמבה תומך במילים תקיפות. ריק פרי תומך. אין מחלוקת בין אלה שקבעו הבוקר את החרפת האיום לבין הסכנה הטמונה באי הרתעה. האויב. הערבים. המוסלמים. ישנם אבל מהלכים מבצעיים שהשתיקה יפה להם. אטום. הרמטכ"ל הבריטי בביקור חשאי. אנשי הצבא לא מקשקשים ברשת. יש מפקדים ויש מנהיגים. יש אחריות לאומית. יש מוסלמים. יש קצונה בכירה. יש ניסוי צופרים. יש מסכות אב"כ (ראשי-תיבות של אטומי, ביולוגי, כימי) לכל המשפחה והן מאוכסנות בבטחה מעל השירותים. יש מוכנות ויש דריכות. גם דיווחו על צורך השעה בזהירות ותיאום מרבי. המנועים רועמים על המסלול. תרגילי חילוץ. תרגיל פיקוד העורף. תרגיל פיקודי. חדר המלחמה ערוך. האורות הרכים. התינוקות. הקורבנות. יהודים עם כיפה. עם ישראל חי. ערבים כבר אמרתי ?

היתרונות של ערכת המגן מגוונים (מצאתי באינטרנט): היא זמינה ומספקת מיגון כימי וביולוגי לכלי הנשימה לשוהים מחוץ ובפנים אזור מוגן. היא ניידת וקטנת מידות והכי חשוב שהיא ניתנת ליישום גם בחלל פתוח, רכב או מקלט או ממ"ד.

 

ישנן מעט מגבלות: יכולת סינון מוגבלת לפרק זמן קצר, מספקת מענה מיגון מוגבל (רק לכלי הנשימה והפנים), מקשה על תפקוד בסיסי, לא ניתן לאכול, אינה מאפשרת שהייה ממושכת בחלל אטום ללא תחלופת אוויר, מחייבת התאמה אישית ע"פ גיל מידה ואופן שימוש, אינה מתגברת על "בעיית ריכוז עולה" של Co2 בחלל אטום ללא תחלופת אוויר, תחזוקה המחייבת "החלפת" רכיבים תקופתית ויקרה בשל עלות תחזוקה ורענון שוטפים.

 

שכחתי להשקות את הקקטוסים ואני עוד חייבת להתלבש למסיבה. ואיפה קיבינימט חבילת הוופלות? ומתי כבר נתקוף את אירן ?

שיט.. שוב ניסוי צופרים ?
(שילה)

טיפקס – פוש דה באטן (העברה: בלהה גולן)






















-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

המלחמה הארורה שנכפתה עלינו...
(אדולף היטלר)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il