הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

 

אהובה,

כתבת שאינך רוצה לפתוח אליי בפנייה "אהובי", וסיימת את המכתב בפנייה "אהובי"...

כדרכך את נהנית לתעתע בי במשחק האישה הבלתי מושגת, וכל פעם שאני משיג אותך, מיד יום למחרת את מתרחקת לנתיבך הנעלם.

זהו, נזכרתי.

נפגשנו בגלל הספר "לנתיבה הנעלם" על אירה יאן, אהובתו של ביאליק. ידעת, שאני מרכז את לשכת הבונים החופשיים באזור תל אביב, ותיאמנו בינינו ללכת יחד לנחם את משפחתו של המשורר עמרם זרזיר, שהיה מקורב גם הוא לבונים החופשיים. בשיחות שהיו בינינו בעבר בענייני שירה אמרת לי שאת אוהבת את שירתו.

הבטחת לאסוף אותי ליד מוזיאון הארץ ברחוב לבנון בתל אביב. עמדתי שם מחזיק בידי את ספרה של זיוה שמיר "לנתיבה הנעלם" על אירה יאן ומכתביה לביאליק. כשעליתי למכוניתך, הצצת תוך כדי נסיעה בעטיפה הירוקה של הספר, מנסה לצוד את האותיות על העטיפה.

"זה ספר על אהובתו של ביאליק", אמרתי.

"הייתה לביאליק אהובה?" שאלת.

סיפרתי לך שביאליק מונה על ידי הקהילה היהודית לראש ועדת חקירה לפרעות קישינב, לבדוק את עדויות היהודים על הפרעות בשנת 1903. הוא הגיע גם למשפחת סלפיאן, ושם פגש את הציירת אסתר סלפיאן, שכינויה האמנותי היה אירה יאן. את הבערה שניצתה בין השניים ראו רק שניהם לבדם. הם נפגשו לא אחת במלון באודסה, והיא עיטרה בציוריה את ספרי שיריו.

"הוא כתב לה שירים?" שאלת.

"ידענו על מכתביו אליה", אמרתי, "אך הייתה תחושה שמכתביה אליו הושמדו, כדי לא לפגוע בזכרו כמשורר לאומי. אך לאחרונה מצאו קרטון עם מכתביה בבית ביאליק בתל אביב, וזיוה שמיר חקרה את המכתבים. מתברר שכתב לה כמה שירים. למשל, הוא כתב לה את השיר 'הכניסיני תחת כנפך' וגם את 'לנתיבך הנעלם' ועוד כמה", אמרתי.

הייתה לי תחושה שהדמיון הנשי שלך התעורר, ואולי גם הסקרנות הספרותית.

"אף פעם לא כתבו לי שיר", צחקת. - - - - -

יצאנו לבית הקפה של בית הנתיבות. מתברר שמשוררים וסופרים אוהבים לכתוב על סצנות המתרחשות בבית הנתיבות ועל צפירות של רכבת מתרחקת. בדרך כלל הסצנות הללו נתפסות כסצנות רומנטיות.

"כולך אֶרוֹס", אמרתי כששתינו קפה. "רק המֵצח שלך נקי מכל ארוטיקה".

רכנתי אלייך ונשקתי את מצחך.

"אתה מחבר לי שיר כרגע?", צחקקת.

"לא בדיוק", אמרתי.

באותו רגע נשמעה צפירתה של רכבת יוצאת.

"הנה באה הרכבת / צ'יק צ'יק צ'אק היא מתקרבת. / הקַטר כבר מתנשף / לא ייסע מי לא יישב"... דקלמתי שיר שלמדתי בגן בהיותי ילד.

"יפה" אמרת לי, "זה שיר האהבה הראשון שכתבת לי... יותר טוב מכלום!"

"עוד אכתוב לך", לחשתי.

 

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לאיגרת השבועית של 2011 . 11 . 10