יהושפט פחד מכל דבר שיכול היה לאיים על עולמו הקטן והשלו. למשל הוא לא היה אומר אלוהים אלא אלוקים, הוא לא היה שותה, הוא לא היה הולך למפגשי רעים, ובארכיב שבו היה עובד היה גוזר על עצמו תענית דיבור ומחליף כמה שפחות מילים עם הסובבים אותו.

בערבים היה לומד תלמוד, אולם היה נמנע מסוגיות ארציות מדי, ובעיקר מקטעים שעסקו במיניות או רוע. מוובן אם כן הדבר שלאברך משי כזה הצמידו אישה שגם היא הייתה נטולת מודעות ויצר מיני, ולכן הייתה זו ודאי רוח הקודש שעיברה אותה יום אחד, כי הנה כרעה ללדת בלי שבכלל יהושפט שם לב שהיא בהריון.

בבית הכנסת ברכו את יהושפט, ויהושפט הסמיק. היה רוצה לומר "זה לא שלי" אלא שאז היה מושם ככלי ריק, והבושה הייתה גדולה. בכל זאת, בחוש ההומור שלו, ביקש שיקראו לילד שמעיה, מתוך שכיוון לפסוק "יקום פורקן מן שמיא". שמעיה גדל להיות בריון גס ואדמוני בעל עיניים קטנות וחזיריות, וכלל לא היה דומה לאביו, אך חצי הנחמה הייתה שגם לא היה דומה לאימו. הוא היה מושך בצמותיהן של הבנות בבניין, ובשלב די מוקדם גילה גם את יצריו האפלים והחל לשחק באיבריו באופנים שאביו לא יכול היה להתעלם מהם.

הבושה נעשתה עוד יותר גדולה כאשר תפס אותו יהושפט דוחף ידיים מתחת לשמלת השבת של חנה'לה, הבת של השכנים מלמעלה. הוא לקח אותו לפינה ובידיו הענוגות החל חונק אותו, אלא שהיה חלש מדי, ונדמה היה שהילד נהנה מזה יותר מדי.

מאז הילד החל לחפש דרכים לחנוק את עצמו. מספר פעמים קם יהושפט באמצע הלילה לשמע חרחוריו. כמה אלות וחרמות ומכות ספג ממנו אוויל משריש זה, זרע פורענות ולא שב מדרכו הנלוזה כמה תפילות וצומות ובקשות להמתיק את גורלו שטח יהושפט בפני אלוהיו, ואות, סימן או מחילה לא הופיעו.

פעם בחולשת הדעת, אף החל קורא בתיקים הרפואיים שתייק, לראות אולי בחוכמת האחרים יש פיתרון למצוקתו. סטיות איומות ומכאובי לב נבטו אליו מהדפים, הוא ידע שאם לא יפתור את הבעיה בעצמו, אין ערך לכל חייו. לפתע עלה בדעתו שעל שיחה מלב אל לב לא חשב, אולם קשה הייתה לו השיחה עם זרע הפורענות, אלא ששמעיה עצמו סיפר לו יום אחד כי הוא חולם על נשים, נשים המתרפקות עליו, נשים האוהבות אותו ועלה בדעתו שאולי היצר הכבוי בו עבר בירושה לבנו והוא אוחז כפליים יצר מאשר אדם רגיל.

כמעט בבלי משים דפדף בספריו עד שנתקל בשורות הבאות "מי שיצרו תוקפו, ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך לעיר אחרת ויעשה מה שלבו חפץ".לקח את בנו, והלבישו שחורים, נסעו הם בקו אוטובוס צפונה לצפת. כל הדרך חשש יהושפט שמא ישתולל הנער, אלא שהנער היה מרותק לבתים ולעצים ולמראות הדרך. לבסוף כשהגיעו, סעדו את ליבם במסעדה קטנה, ונדמה היה שהנער שמח וטוב לב, וחשב יהושפט אולי לסגת מכל העניין אלא שמורא יצריו של הנער היה גדול מדי.

הם קנו סוכריות והציעו אותן לילדות ששיחקו באחת החצרות מושכים  אותן לפינה נסתרת, שם ליטף הנער את שערה של היפה מכולן, ודיבר איתה דברי כיבושין. הלילה התקרב, האוטובוס האחרון עמד לצאת, וסבלנותו של יהושפט הלכה והתפוגגה. "אויל משריש שכמוך!" כעס "בשביל רומנטיקה הבאתי אותך הנה?" יהושפט קרע את בגדיה של הנערה. עורה היה לבן כל כך הוא אנס אותה לעיניו המשתאות של בנו.