(אל: האיגרת השבועית, 

להלן 2 סיפורים מתוך קובץ בכתובים. בכוונתי להוציאו במהלך 2012 – 2013. לאחר יציאת רומן המתח הבא "מוות בשאנגרי-לה" שיצא לקראת סתיו 2012 בכנרת-זמורה.

השנה הוצאתי את "צרות בגן עדן" גם הוא בכנרת-זמורה, שהיה רומן המתח הראשון שלי

אחד מהם  "דן שו-הא אוכל האופיום מקונמנינג", נכתב זמן קצר לפני פטירתו של דן דאור, והיה שותפי לכתיבה של כמה ספרים. דן עבר על הסיפור לפני פטירתו והניקוד של מילים סיניות הוא שלו. לסיפורים יש מכנה משותף. הם עוסקים בצורה זאת או אחרת בשבר של מה שאהבו כל כך לכנות "הכפר הגלובאלי", במיקום של היחיד בתוך המערכות הדורסניות, בעימות שבין מערב אינדיבידואלי לתרבויות אחרות וכן הלאה...

http://www.thebigthrill.org/2011/10/troubles-in-paradise-by-yigal-zur/

ארגון סופרי המתח הבינלאומי עשה ראיון וכתבה עימי באתר האינטרנט שלו בעקבות יציאת "צרות בגן עדן". זה התפרסם ממש לפני ימים ספורים בגיליון נובמבר. כמדומני שאני הסופר הישראלי הראשון שמקבל שם סקירה. יום טוב, יגאל)

(באיגרת זו מובא הסיפור הראשון)

בערב היום השביעי בחודש השני לעת אביב, יצאתי לטייל ברובע הישן של העיר קונמינג ופגשתי את דֶן ש'וּ־הָא.

באותה עת עוד היה ברובע הישן שוק צמחים וציפורים, שנים ספורות לפני שהחליף אותו  "מול" גדול  שבו  בין הרבה חנויות של בגדים, רהיטים וכלים דחפו גם קצת ציפורים למכירה.

בערבים נהגתי ללכת ברחובות הצרים עם בתי העץ בני שתי הקומות (גם הם נעלמו מאז) שלאורך מדרכותיהן האפורות המרופטות מרוב יושן ישבו זקנים, ממש זקנים, בפנים צהובות מקומטות מזוקן, ועישנו בהנאה מקטרות מים ארוכות או שיחקו שח או סתם לגמו תה פ'ו-אר (שהוא מהמשובחים בסין, ולטעמי עולה לאין שיעור של התה המהולל של האנג-ג'ו) והסתכלו, כמוני, על העוברים ושבים.

הסמטאות המתפוררות האלה הובילו אל שוק הצמחים והציפורים, וכמו בטלנים רבים אחרים, זקנים וצעירים וכולם שמחים, נהגתי ללכת בהן ולהתבונן במיני התוכים השונים שצרחו בקול. להסתכל - לא לבחון, שכן יש הבדל בין ההתבוננות הבוחנת של חובב בקי בגידול ציפורים לבין הסתכלותו של חובב סתם. אני אוהב לצפות  בציפורים כבר שנים רבות, אבל את אלה של דרום סין אני כמעט לא מכיר. חובבים מומחים הגיעו ליכולת התבוננות גבוהה ביותר וידעו את מקום מחייתו של כל אחד ממיני התוכים: אם הביאו אותו מהרמות הגבוהות ליד 'הר השלג של דרקון האיחד', למשל, או  בדרך הארוכה  משי-שואנג-באנא בדרום, איזור טרופי שהרוב הגדול של תושביו הם קבוצות אתניות שאינן דומות כלל לבני האן. תוכיי הדרום היו חביבים על מגדלי הציפורים שכן הביאו איתם ניחוח לא מוכר, לא סיני. די היה להם במעט הזה מן הזר והמשונה.

רוב האנשים התגודדו סביב בעלי הכנף, ואמנם הם העיקר, אבל לידם עומדים מוכרי הכלובים, והרי כלוב נצרים זה לא כמו כלוב עץ, ומיכל מים מחרסינה משובחת לא דומה למיכלי הפלסטיק העלובים הנפוצים במערב. וליד הכלובים מוכרי מזון הציפורים. חגיגה של מיני זרעים וזירעונים, האחד יפה לחורף, האחר  לשיפור צבעה של הציפור, וכמובן זחלים ורימות.

ואחרי הציפורים דגי נוי. עשרות רבות של קעריות פלסטיק צבעוניות מונחות על רצפת הסמטא ובהם דגיגים, שמוכרים אותם מלוא השקית. למעלה מהם נמצאים אקווריומים של זכוכית ובהם מבחר מרשים של דגי זהב. אלו עם זנב מרשים, אחרים עם לחיים תפוחות והעוברים והשבים עוברים ממיכל למיכל מתבוננים ומשווים תכונותיהם של הדגים, שכן כידוע אין כמו דג זהב לנוי.

יותר מכול אהבתי לחכות לצרצרים שסימנו את סוף האביב ותחילת הקיץ.  כלובי הנצרים הקטנים בישרו שהחורף הארוך נגמר. החורף תמיד ארוך מדי ואפור מדי ובעיקר חסר שמחה בסין. איסוף הצרצרים נעשה לרוב אחרי הקציר והתייבשות השדות. הזמן הכי טוב לאסוף צרצרים זה הלילה, אבל האספנים צריכים להיות שקטים מאוד שכן כל רעש לא מזוהה משתיק את הצרצר המזמר.

אבל גם מספרם של חובבי הצרצרים הולך ומתמעט בארץ סין ובאותו יום לא ראיתי אפילו מוכר צרצרים אחד, מאלה שמובילים עגלה עמוסה מאות כלובים קטנים. יחד עם כמה בטלנים צעירים ישבתי בחוסר מעש על מעקה ברזל סמוך למוזיאון החבל (לכל חבל בסין יש מוזיאון והוא לא בהכרח חשוב) וצפיתי באנשים, כשראיתי את דֶן ש'וּ־הָא יושב בקצהו השני של המעקה. הפנים הצעירות והפתוחות שלו משכו את תשומת־לבי. עברתי לשבת לידו הוא הפנה את מבטו אלי, חייך ואמר, "האלו". הוא לא גילה שום סקרנות כלפי אבל הוא סיקרן אותי. תהיתי אם הוא יושב ומחכה לנערה או סתם מעביר את הזמן.

שאלתי אותו.

הוא פנה אלי ובאנגלית משובחת אמר, "לא. אני סתם מתבונן באנשים וחושב".

לא קיבלתי תשובה כזאת בסין מעודי. לא לחצתי, אבל רציתי מאוד שיגלה קצת יותר נכונות לשיתוף פעולה. שאלתי אותו אם יתלווה אלי אל שוק הלילה ונוכל לשבת ולדבר. שהרי לא כל יום מזדמן לי דובר אנגלית ואילו המעט סינית שאני יודע לא מספיק לשיחה מהנה. לשמחתי, הוא הסכים, וכך צעדנו יחד ברחובות החשוכים.

ליד מסעדת בייג'ינג הידועה, בקצהו האחר של הרובע העתיק, יש שוק לילה מהיפים בסין (שמעתי שגם הוא לא קיים עוד). דוכני אוכל שעליהם עשרות מנות שונות מסודרות לתפארת בצלוחיות קטנות, ולפניהם פזורים שולחנות קטנים עם כסאות נצרים קטנים עוד יותר. ישבנו לאכול "הוֹט פּוֹט", קדירה רותחת, מעין מרק שמתבשל כל הזמן ולתוך הקדירה מכניס הסועד סוגי בשר שונים כמו רצועות ארוכות ודקיקות של בשר כבש ובשר פרה, שמגיעים קפואים לגמרי ונזרקים אחד אחד לנוזל המבעבע. לצידם ריבועים של טו־פו, אטריות אורז דקיקות וירקות שונים, החל בפטריות יער וכלה במיני חסה וכרוב. שלא כמו במקומות אחרים הקדירה כאן חצויה, בחלקה האחד מתבשל האוכל עם פלפלי צ'ילי חריפים ובחלקה האחר התבשיל מעודן ורק מעט מלוח. עמדתי כבר להשליך לקדירה את פיסות הבשר הנא הראשונות כאשר דֶן ש'וּ־הָא אמר, "חכה".

הוא קרא למלצרית שחזרה ובידה חופן הלקטים שחורים ויבשים של פרג האופיום. דֶן ש'וּ־הָא לקח אותם, שבר והכניס אותם אל תוך התבשיל הרותח. "זה נותן טעם אחר לגמרי," צחק, "וזה חוקי". 

אהה, הניחוח. הייתי שוב בממלכת האופיום. הצמח המקולל הוביל אותי בנתיב שראשיתו "הנשיקה הצרפתית", בר מפוקפק בבנגקוק, שם רבצו בערבוביה שכירי חרב ועיתונאים חסרי מנוח. משם עברתי דרך קרחות במעבה יערות הטיק של בורמה (גם הם גולחו מאז ורק גדמיהם השחורים משריפות הקיץ עמדו למעצבה ליד שבילי ההרים), אל חלקות הפרג שגידלו שבטי ההרים במקום שהיה בו פעם יער. עם שיירת פרדות של מבריחי אבני ג'ייד הגעתי אל מעוזו של קוּן סא, אדון הסמים הגדול (גם הוא מת מאז) במטרה לכתוב עליו. אבל הוא לא דיבר, הוא ידע שסופם של אנשים לשכב על הצד, בבקתת במבוק סחופה על שפת נהר האירוואדי. וכשלא נוכל להכיל את המראות של החיילים המרוטים והעזובים צהובים ממלריה ומהקריז של ההרואין, נתקע בפה עוד מקטרת אחת שעליה דבוק כדור קטן, שחור ושמנוני, שייקח אותנו למחוזות הערפל והשכחה. ניערתי מעלי את הזיכרונות הלא רחוקים. הרי לשם כך הגעתי לקונמינג שבחבל י'ו-נאן לנער אותם מעלי, בתרגול מפרך יום-יומי של אמנות הקונג-פ'ו.

דֶן ש'וּ־הָא חייך אלי. "אני לא מכור," אמר, "אני לא טיפש כמו הנערות האלה שמלונות הפאר מספקים לתיירים מערביים". ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. גם אני לא הייתי מכור והזנות שוב פורחת בסין. השווקים המסורתיים נעלמים, האופניים נדחקות לפינה והזנות שבה ומרימה ראש, בגלוי, ללא בושה. נערות בחצאיות מיני מעור שחור יושבות בבתי־הקפה ובדיסקוטקים. לא זונות פשוטות שיושבות במספרות ובסלוני היופי, הן "מודרניות" ומסתובבות עם טלפון סלולארי או עם ביפר. בימים הראשונים של פתיחת סין לתיירות הן היו מוכנות לעבוד עבור חפיסת סיגריות או עשרה יו'אן. הימים האלו תמו. עכשיו יש לקבוע "פגישה" ולהכין שטר של מאה ירוקים. "אני יותר חכם מזה. אני רק מחייה מסורת סינית די עתיקת־יומין", צחק דֶן, "אין יותר מאורות אופיום. אבל מי שרוצה משיג בקלות".

סמים זוכים לפריחה מחודשת. סוחרי סמים גדולים מתאילנד, ביניהם סינים לא מעטים מהפזורה, גילו נתיב הברחה מוצלח למערב: הם טסים או עוברים מתאילנד לקונמינג, שוהים בה ימים מספר וטסים ממנה אל המערב. חלק מה"סחורה" נשאר בקונמינג אף־על־פי שעונש המוות עדיין בתוקף. ולא אחת מתפרסמות ידיעות על פשיטות משטרה והוצאות להורג. הפיתוי, כרגיל, גדול מדי.

"אתה יודע," אמר דֶן, "אני כמו אותה דמות בסיפור של סטיבנסון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ביום אני עוד סיני כמו כולם. אני עובד בחברה המשווקת תה לליפטון באנגליה. אבל בלילה אני דֶן אוכל האופיום, ששונא להיות אחד ממיליארד ורבע. זאת הדרך היחידה להשתיק את האינדיבידואל שלי שתופח ועומד להתפרץ. אני שונה. אולי בגלל שאני בן נָאשִי וגדלתי בגבעות הירוקות, בין סוסים ועל השירים של בני עמי שדיברו על מרחבים של מקום ונפש. כאן", הוא הקיף בידו את מרחב הדוכנים הקטנים שסביבם ישבו הסועדים, ואת הקהל הרב שפסע בסמטאות, לטייל או לחפש מקום ישיבה, "כאן אני נחנק. ומה אני יכול לעשות? סין שלי היא מקום שמדכא כל מה שהוא יוצא־דופן. השכנים שלי חושבים שאני משוגע. הם שומעים אותי שר בלילות, שירים של עם הנאשי. הם צודקים אבל הם גם טיפשים. אומרים להם 'זה ירוק' אז הם חושבים שזה ירוק. 'זה אסור' אז הם לא עושים את זה. אני לא טיפש כמוהם, אבל אני חייב להתנהג כמוהם. בסין אתה לא יכול להיות יוצא־דופן".

הוא צחק, צחוק יוצא־דופן בהחלט.

(יגאל צור)