הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


היא עמדה מולו בקמטוטיה דמויי קלף צהבהב, עיניה הבוהות עכורות, משמניה הכעורים רוטטים ודדיה הרופסים נעים כמטוטלת משוגעת. דמותה ריצדה במתכת הקעורה והמבריקה של התנור החשמלי שהתקלקל לפני מספר שנים ומעולם לא תוקן. רק שתי שורות מתוך הארבע זהרו באור אדום ועגלגל, מסנוור.

 

הוא שכב על מיטתם, שותפתם לרזיהם במהלך חמישים השנים האחרונות. שער ראשו האפור והמדובלל, בצבץ מבעד לשמיכת פוך מהוהה שראתה ימים טובים יותר. גבות עיניו עדיין שחורות וסבוכות, קרבו אחת לשנייה במין רוגז קבוע והוא רטן: ומה את משתגעת שוב, לא הספיק לך לילנו הלבן? נחר נחירה מלאת שאט נפש והסתובב על צידו, גבו כנגדה.

 

הם היו ערים כמעט עד השעה שתיים לפנות בוקר. היא צפתה בטלוויזיה בסדרה המטופשות ששנא. זו הייתה אחת התכניות שהצליחה לרתק אליה את תשומת לבה ליותר מחמש דקות. הוא לא הצליח להירדם וידע שלמחרת בבוקר יהיה עצבני ורטט ידיו יגבר. בכל זאת ניסה לא להפריע לה. עדיין אהב לראות את צדודיתה ברגעי השפיות.

 

היא לא ענתה. הייתה שקועה בעולמה. קמה באיטיות מהמיטה החמה, עמדה יחפה ליד המראה המוארכת שעליה היו תלויים צעיפים שראו ימים טובים יותר, עת נחו על כתפיה החשופות בלילות אביב קרירים וחוללה בקצב משלה, חלוק מסמורטט כרוך סביב גופה הבצקי, אותו גוף שבנערותה גרר אחריו שובל מחזרים בלתי נלאים.

 

את לימודי הרפואה שלה מימנה באמצעות הריקוד בלהקה שאף הופיעה בחו"ל. פעם אף שקלה לעזוב את המקצוע שלמדה למען הוריה, למען הריקוד אותו אהבה יותר. הוריה מנעו זאת בעדה. מריקודים לא תעשי כסף, אישה צריכה להתפרנס, רופא זה מקצוע בטוח, חזרו ואמרו לה קובעים את עתידה.

 

הבט בי, זימרה בקול צייצני, הבט באשתך שאהבת יובל שנים, האין אני מחוללת ומרקדת היטב לקצב המוסיקה? והנידה סנטרה מעלה מטה, מזעזעת במוגזם את כתפיה השמוטות אנה ואנה. תפסיקי כבר, ביקש, עוצם בלאות רבה את שמורות עיניו הטרוטות ומנסה עדיין לתפוס קורי שינה אחרונים מתמוססים ולישון.

 

השעה הייתה חמש לפנות בוקר. בחוץ טפטף גשם טורדני והיה עדיין חשוך כאמצע הליל.

ישנתי רק שלוש שעות, הרהר בחוסר אונים. ידו הימנית הגבירה רעידתה. ניסה לאחוז בה בידו השמאלית אך ללא הועיל. הרטט גבר וכמעט שהטיח אותה בקיר עם הצבע הקלוף כדי להפסיק זאת. חודש פברואר גשום מהרגיל השנה, חלפה מחשבה במוחו והרפה מידו. כאילו חיים משלה היו בה.

 

הביט באשתו ונאנח, מה היא חושבת לה, תהה שוב, שנותיה הרבות עמה, אך יכולותיה איִן, וליבו נכמר בו עליה. זכר את הנערה התמירה, בעלת השיער המתבדר ברוח שנתקל בה בתחנת האוטובוס. שיער ערמוני גלי שזור בפסי דבש ומתחת למצח עגלגל הביטו בו זוג עיניים ירוקות ומופתעות. בעודו מסמיק ביקש סליחתה. מאז הם יחד.

 

בואי, חזרי למיטה, את תתקררי, דחק בה ביתר עדינות עתה בהחליקו על הסדין הבלוי שהיה אמור להיות מתוח על המזרן החדש, שילדיהם קנו להם לרגל חתונת הזהב. סדין שראה כביסות רבות ובמקומות רבים בו כבר אפשר היה לראות מבעד לחוטי השתי וערב את סדין חתונת הזהב.

 

מה קרה לך, יצאת מדעתך? אני בדיוק לפני הפירואט המושלם שלי, צווחה בגיל משוחרר והוא פחד שתעיר את השכנים. הם כבר העירו לו אמש שוב ולפני עידן ועוד עידנים. הוא ידע שמרחמים עליו. הביטו בו בעין גנובה, מסכן, שמע אותם מלחשים במכולת ובחדר המדרגות כשחשבו שאינו מקשיב, גבר נאה ועדיין נראה טוב, צריך להישאר בבית ולטפל באשתו המטורללת. באותם רגעים חפץ היה לפנות אליהם ולהעיף להם סטירה, שיסתמו את הפה המרכל, המלכלך את תמתו, עלמה.

 

תמיד הבטיח שיטפל בה, שירגיע אותה אך כל ניסיונותיו היו לשווא. את התרופה שרשם הרופא, נטלה, אך ברוב הפעמים הותירה אותה על השידה העמוסה לעייפה בירחונים שאהבה. הוא נהג להזכיר לה בהגישו את כוס המים, ממנה אהבה לשתות, אך היא סירבה לקחתה מידיו. אני אקח בעצמי, ענתה בגאווה ילדותית, מטלטלת ראשה ושיערה המדובלל והדהוי מרחף כענן נוצתי בחלל החדר, כשדעתה שבה לבקרה לרגעים מועטים ומלאי חסד.

 

צלילי השיר "אני שר בגשם", נשמעו ממקלט הרדיו ברקע ותאמו במדויק את קצב טיפות הגשם שתופפו על התריס שהיו חסרים בו מספר שלבים, כאילו ידעו באולפן איזה שיר לשדר, כי ידעו שאשתו עלמה, באמצע ריקודה. אתה רואה? הנה בא הפלייה, צרחה בחדווה ונופפה בשתי ידיה, חלוקה מחליק, חושף מערומיה דוויי השנים, וסיבוב אחד מדהים הצליח גופה לבצע ואז נשמעה צרחה אחרת, ושבירת חפץ כלשהו.

 

כעת כבר זינק מהמיטה ובגניחת כאב כרע אליה על ברכיו. עלמה, יקירה, עלמה, מה קרה? ונגע בכתפיה וראשה שנטו בזוית משונה כלפי הזרוע. עלמה, צעק ולטף לחייה. היא לא זזה.

 

הושיט ידו אל כפתור המצוקה וניסה ללחוץ אך אצבעו לא נשמעה לו. אלוהים, עשה שהלחצן המזורגג הזה יעבוד היום, ושוב ניסה. הפעם הגיע עדיו ולחץ כמשוגע על הכפתור האדום.

נשמע זמזום.

הוא נפנה אליה בהקלת מה וניסה לדובב אותה.

עלמה, עלמה, דברי אלי, זה אני דובי, תסתכלי עלי, הנה, רוצה כוס מים?

פחד להזיזה, הרי שמע אלפי פעמים שאסור להזיז מי שנופל ואינו בהכרה.

טבל ידו במי הכוס ומרח על פניה הקמוטות, מנסה להשיב רוחה. עיניה היפהפיות הירוקות והענקיות, כבר מזמן דהו, מבטן תועה ואינו מזהה אותו. הוי אלוהים, קול בכיו השבור נשמע בחלל החדר. שיבואו כבר, שיבואו, מלמל ולטף שערה הסבוך. לפתע חש ברטיבות סמיכה ודביקה.

 

הוא משך ידו בבעתה וקרבה אל עיניו. לא היה סיפק בידו להרכיב משקפיו שעפו על הרצפה המרובבת, אי שם. דם, הבעיתה מחשבה את ראשו והביט שוב, אצבעותיו היו אדומות.

 

הוי, עלמה, יקירתי, אהובתי, אל תעזבי אותי עכשיו, אני זקוק לך, אני מצטער שכיניתי אותך בכל מיני שמות, לא התכוונתי באמת, הרי יודעת את שאני אוהבך, אל תשאיריני לבד, בכה, גרונו נשנק והוא אינו יכול לשאוף אויר.

 

החדר החל לסגור עליו. ניסה לקום ולפתוח את החלון. רצה לחוש אויר קר וטרי מבחוץ.

הצליח לעמוד על ברכיו הכואבות משגרון והושיט ידו לעבר ידית החלון.

ידו הייתה קצרה מדי.

 

הו אלוהים, עזור לי, איפה אתם יא בני זונות, איפה אתם כשצריך אתכם, כסף אתם יודעים לקחת, אבל כשמצלצלים אליכם, אתם לא מגיעים, בטח אין אף אחד במשרד, חורף, קר לכם ואתם בבית ישנים. אני זקוק לכם, יימח שמכם, גרונו השתחרר והוא זעק עתה.

 

הצילו, הצילו, אני צריך עזרה, הצילו, מישהו! בכה וניסה לזעוק שוב אך קולו בגד בו עתה. במאמץ רב טיפס אל המיטה החורקת ושוב הושיט יד לפתוח את החלון, הפעם הצליח, משב רוח קר וחותך כסכין נהדף פנימה לחדר, משיב מעט את נפשו. בבואו להתגלגל חזרה לקצה המיטה, ניסה לגרור עמו את השמיכה כדי לכסות בה את אשתו.

 

הנה, היא תחמם אותך עד שיבואו הפרמדיקים, דיבר אליה והיא עדיין אינה עונה. שובל דקיק של ריר נטף מזווית פיה השמוט על אריחי הרצפה האפורים, יוצר שלולית שקופה שזהרה באור המנורה הדלוח.

 

בקושי רב הניף את זרועו כדי למשוך את השמיכה ממקום כליאתה בין מסגרת המיטה והופ, השליכה על אשתו כשהוא מהדקה סביבה ומכסה היטב. עוד מעט יבואו, ניחמה כדבר אם אל תינוקה שנפל וקיבל חבורה במצחו, עוד מעט, כבר הודעתי להם, מלמל כעת רגוע מעט יותר ונשכב לידה, מכסה עצמו בשמיכה שחום המיטה עדיין נשתמר בה. הוא הידק ידיו סביב גופה הרך וחשב מעודד קמעה, אשאר כך אתה, עוד מעט תתעורר וייקחוה לבית החולים והכול יהיה בסדר.

 

*****  

עדיין היה חשוך אך קו האופק החל להסתמן כפס דקיק ובהיר יותר. השחר עמד להפציע.

שני פרמדיקים צעירים טיפסו במעלה חדר מדרגות חשוך. בכל קומה, נאלצו ללחוץ על מתג החשמל.

הם דפקו על דלת מס' 13. משפחת חיות.

ועוד פעם.

ועוד פעמיים.

מה הולך פה, תהה הפרמדיק, הם לא פותחים, לא תהיה ברירה, נאלץ לפרוץ אותה, אמר בחוסר בטחון. הוא היה פרמדיק ולא פורץ מנעולים. אני יורד לרכב להביא משהו, אמר, וכעת נשמע גם מתח בקולו.

הבחורה צלצלה בפעמון שוב ושוב ונקשה בדלת אך נותרה ללא מענה.

ריח קלוש של עשן הורגש עתה בחדר המדרגות הקפוא, המצחין.

זוזי מהדלת, אני פורץ אותה, אמר הפרמדיק ובאבחת פטיש אחת, נפרץ הבריח העתיק.

גל עשן אפרפר אפף אותם והם החלו משתנקים ומשתעלים.

מה קורה פה? אתה רואה פה מישהו? שאלה הבחורה ופחד נשמע בקולה.

לא, ענה ושניהם גיששו דרכם פנימה ואז נתקלו בדבר מה.

כשהדליקו את האור גילו בבעתה, על הרצפה, שמיכה מגולגלת ועשנה.

 

(שרה אהרונוביץ קרפנוס - סופרת, משוררת, ציירת)

לאיגרת השבועית של 2011 . 11 . 10