ערב אחד, אל מול קהל צופים בהצגת תיאטרון שהתקיימה בחדר שעל הגג ברחוב הרב קוק בתל אביב, אמרתי לאנשים שאני אוהב אותם. זה לא היה משהו שנכתב מראש בטקסט של האירוע., אבל במהלך הערב, התעוררה בי החוויה הרגשית המיידית המסוימת והיא באה לידי ביטוי באמירה הזאת. הרי זה, לכאורה, הדבר הטבעי ביותר בעולם, שעשוי להתרחש בין אדם לזולתו. מאוחר יותר באותו ערב נגשה אלי אישה צעירה אחת מהקהל ואמרה: איך אתה יכול לומר שאתה אוהב אותי, הרי אתה בכלל לא מכיר אותי!

אפשר שהצדק איתה. באותה אמירה דברתי על עצמי. בתגובתה היא דברה על עצמה. אבל באותו רגע נוצר בינינו דיאלוג, שהוא צורה של קשר. אם הקשר הוא של הסכמה, או אף של מחלוקת, ואין בו נתק או הרס - סימנו אהבה, ששואפת להרמוניה.

(המעגל הפתוח, עמ' 9)