הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2011 . 11 . 24

בכורות בתיאטרון החדר

-------
היטלר
- הוידוי האחרון

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בראל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 9.12.2011, 14:00

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

------- 
העלמה והמוות

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

הפקה: קבוצת אורתו-דה

יום ד', 30.11.2011, 20:30

יום ה', 1.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 3.12.2011

------- 

--------------

לימודי משחק, לימודי בימוי
בקורסים השנתיים המרוכזים
של תיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי ליוצרים
טל': 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------

לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: תגובות
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: אהבה
•   פרשת השבוע: 6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9
•   מאיה בז'ראנו: דילמה גֵ'יי דֵייט*
•   מונודיא 2011: אבא זה
•   יואב איתמר: נאום אנטוניוס
•   סמדר שרת: מכתבים
•   שושנה ויג ובלפור חקק: השמות שמורים במערכת (4)
•   אסתר ז. ויתקון: מילות השיר
•   יגאל צור: היי ג'ו, לאן אתה רץ עכשיו?
•   אודי גרוס: גאון
•   רגע של עברית: "לא פוליטי"
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

יהלום של יצירה!

חוויה תיאטרלית שקולעת היישר ללב! משחק ענק ומצמרר!

צחקתי, בכיתי ובעיקר החכמתי היום – בחכמת הלב.

תודה לך על ערב היסטורי וחוויה בלתי נשכחת!

(שני לרר, שחקנית ומנחה)

--------------

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!

תיאטרון החדר הוא מקום המקלט והשפיות ששינה את חיי מקצה אל קצה.
בהצגת "היטלר" חשתי זאת במלוא מובן המילה.

(רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

--------------

"היטלר" היא הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!

ההצגה היא תיקון עולם לנו, כילדים אל מול השואה, המפחידה כל כך,
אל מול היטלר הנורא וכבוגרים יוצרים שמתבוננים באמת,
באמת של המורכבות של חיינו.

(הילה גלסר, שחקנית ומחזאית)

--------------

מדהים!

הייתי מהופנטת. תודה על ערב בלתי נשכח!

(רותם זיו, שחקנית ומנחה)

--------------

אירוע תיאטרלי שהוא בדיוק ברוח הזמן!

מחזה שהשתמר כמו יין טוב 25 שנים במרתפים של תיאטרון החדר עד לרגע הנכון.
מדהים שהמחזאים יכלו לנחש את כל זה עוד לפני 25 שנים.
ראוי שכל צופה תיאטרון יראה הצגה זו
.
(יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר התיאטרון של האתר "מיי-סיי")

--------------

״היטלר״ - יצירה מלאה עוצמה!

הצפייה בהצגה נתנה לי תקווה, תקווה מחודשת בתיאטרון,
בתיאטרון חזק, רלוונטי, אמיתי, נושם ובועט, המתרחש כאן ועכשיו.

(דורית אבנט שחקנית ומנחה)

--------------

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!

גאוני, מסקרן, חכם, נקי, יסודי, בתזמון של משחק מעולה!

רוצו לראות...

(ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

--------------
חוויה מדהימה!

משחק אדיר וגאוני!

מחזה גאוני!

(איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

--------------

קישור קבוע

ערב אחד, אל מול קהל צופים בהצגת תיאטרון שהתקיימה בחדר שעל הגג ברחוב הרב קוק בתל אביב, אמרתי לאנשים שאני אוהב אותם. זה לא היה משהו שנכתב מראש בטקסט של האירוע., אבל במהלך הערב, התעוררה בי החוויה הרגשית המיידית המסוימת והיא באה לידי ביטוי באמירה הזאת. הרי זה, לכאורה, הדבר הטבעי ביותר בעולם, שעשוי להתרחש בין אדם לזולתו. מאוחר יותר באותו ערב נגשה אלי אישה צעירה אחת מהקהל ואמרה: איך אתה יכול לומר שאתה אוהב אותי, הרי אתה בכלל לא מכיר אותי!

אפשר שהצדק איתה. באותה אמירה דברתי על עצמי. בתגובתה היא דברה על עצמה. אבל באותו רגע נוצר בינינו דיאלוג, שהוא צורה של קשר. אם הקשר הוא של הסכמה, או אף של מחלוקת, ואין בו נתק או הרס - סימנו אהבה, ששואפת להרמוניה.

(המעגל הפתוח, עמ' 9)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)

 

6. תולדות: בראשית כ"ה 19 - כ"ח 9

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם...".

יצחק בן ארבעים שנה בקחתו לאישה את רבקה בת-בתואל הארמי. הם מולידים את עשיו ואת יעקב.

 

"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו":

לכאורה, עשיו מתואר כחיית טרף המביאה בפיה את הציד אל המאורה. כך גם תיאור לידתו של עשיו:

"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער, ויקראו שמו עשיו".

בילקוט שמעוני משלי רמ"ז, תתקנ' נאמר: "ובטן רשעים תחסר, זה עשו, שנאמר: הלעיטני נא מן האדום. פער פיו כגמל, אמר אני פתחתי ואתה שלח את כל תוכנה של הקדרה לתוכו, כמי שאומר: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין". היום היינו אומרים שהכתוב עושה דה-הומניזציה לעשיו, בתארו אותו בדמות בעל-חיים שעיר, שאין הוא אוכל כאדם, אלא מלעיטים אותו, מפטמים או מאביסים אותו כבעל-חיים. מילון אבן-שושן, מצטט גם את קלוזנר (הספרות ג, 71): "הלעטת הגמרא מבוקר ועד ערב בלא שום לימוד אחר כל-שהוא", כלומר, מתן חומר מסוים במנות גדושות מדי. 

 

שעיר הוא כינוי לשד או מלאך חבלה המופיע לרוב במקומות מזוהמים:

"אמר רבי ללוי... הראני ישמעאלים, דומים לשעירים של בית הכסא".

מנקודת מבטו של יעקב, עשיו הוא האח השני, האחר, השונה, כביכול האויב. האב יצחק אוהב דווקא את עשיו הבכור. יחסית לדמויות-אב אחרות, מעט ידוע על יצחק. הוא ממלא את תפקידו ההיסטורי בסיפור העקדה. זוהי החוויה המרכזית של חייו, והיא מתרחשת בילדותו, כשהוא מונח על המזבח, ואביו מניף מעל לראשו את המאכלת לשחוט אותו. דמותו מתגלגלת למסורת הקבלית במושג "פחד יצחק" – יראת האב העומד לרצוח אותו בפקודת האל, מגולגלת ליראת האל בצורתה הקיצונית ביותר. הוא הופך לאדם שהאחרים מארגנים לו את חייו. אביו מסדר לו שידוך. רבקה אשתו שולטת בחייו ומארגנת את סדרי הבכורה במשפחה.

 

עשיו הוא כל מה שיצחק לא היה בחייו. עשיו הוא "איש יודע ציד, איש שדה", פרא-אדם, חושני, בעל תשוקות חזקות, נהנתן, ידו בכל ויד כל בו, ונראה שהאב יצחק, אישיות מופנמת וסבילה, הולך שבי אחר קסמו של הבן המוחצן, הנהנתן והשעיר שלו. אבל אפשר שכל זה אינו אלא השערה חפוזה, ובאמת יצחק מתעב את עשיו, אבל כלפי חוץ הוא נוהג בו כבנו הבכור ויורשו. ה"ציד בפיו" של עשיו, הוא הדיבור שעניינו מרדפי-ציד, אכילה ושתייה, רומנים חפוזים עם השפחות ושאר עניינים שבחומר. מכאן, מרמז הכתוב, הבן הבכור עשיו הוא היפוכו של אביו יצחק. עשיו מוגדר כאדום. צבע שנתפס כמקושר עם עניינים של בשר ודם. לעומתו, הבן הצעיר יעקב, דווקא דומה לאביו.

קישור קבוע

(* גֵ'יי דֵייט – אתר היכרויות באינטרנט)

 

גֵ'יי דֵייט אוֹ דַיאֶט גֵ'יי

לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה אוֹ

לִכְתּוב עַל זֶה

מַה קּוֹדֵם לְמָה, מַה

נָּכוֹן יוֹתֵר מִמָּה, מַה

דָּחוּף יוֹתֵר, מַה

לּא מֵבִישׁ, לא מֵבִישׁ בִּכְלָל

מַה מִּסְתַּכֵּן וּמֻפְרָךְ –

 

                     לְהֵעָנוֹת לְחיזּוּר עִוֵּר

                     יָד מוּשֶׁטֶת בָּאֲוִיר הַכָּלוּא

                     לִצְעוד בְּאופֶן מִלּוּלִי

                     עַל פְּנֵי שְׁקַעֲרוּרִיּוֹת

                     מִקָּצֶה לא נִרְאֶה אֶל קְהַל הָאֵינְסוֹף

                     שְׁנֵי מִינֵי קְהָלִים:

                     נָשִׁים-גְּבָרִים גְּבָרִים-נָשִׁים

 

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת שְׁרִיקַת 'לַמְּקוֹמוֹת צֵא'

וְהֵם יוֹצְאִים בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

יוֹרִים אֶת תַּחְמָשְׁתָּם:

גּוּמִי לְעִיסָה צִבְעוֹנִי, אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי

וְנִתְקָלִים בַּמָּסָךְ הֶעָמוק הַפְּלַסְמָטִי

וְנִגָּפִים:

 

         אֲנִי גֶּבֶר אִינְטֶלִיגֶנְטִי מָכוּר לַחֲתוּלִים וּמִקְטָרוֹת.

       אֲנִי אִשָּׁה אִינְטֶלִיגֶנְטִית מְכוּרָה לְרִקּוּדִים, חַיּוֹת וְסִיגַרְיוֹת.

וְאִישׁ עַרְמוּמִי וּמְמֻשְׁקָף עִם לֵב בַּרְוָז

וְאִשָּׁה עַרְמוּמִית וּמְמֻשְׁקֶפֶת עִם לֵב אֲוָז

רוֹצִים לִחְיוֹת בַּכְּפָר וּלְהִשְׂתַּכֵּר בָּעִיר

מִשְׁתַּדְּלִים לְהַרְאוֹת עָתִיד,

אַף שֶׁרֹאשָׁם בְּקושִי מְבַצְבֵּץ מִן הֶעָבָר

מִתְנַשְּׁמִים בִּקְלִילוּת

הוֹ הוֹ הוֹ

 

אֵיךְ הֵם מַרְקִידִים אֶת תַּחְמָשְׁתָּם

הוֹ הוֹ אֵיךְ הֵם מַרְקִידִים אוֹתָהּ

וְאַחֲרֵי כֵן עוֹד יוֹצְאִים מִחוּץ לְעַצְמָם

 

מִבְּדִידוּתָם וְאֵלֶיהָ

מִבְּדִידוּתָם   וְאֵלֶיהָ

קישור קבוע

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

 

אבא זה

כתב וביים: אלחי לויט

שחקן: אריק אלון

 

אבא זה איש גבוה, שמן וקירח
ששוכב על המיטה בתחתונים גדולים
שמתוחים לו על הכרס ורופפים על הרגליים.

אבא זה כסף, אבא זה בשר, זה נקניק שתלוי מחלון המטבח.

זה הפרייבט שחונה מקדימה, שמותר לשחק בקבינה, אבל אסור לגעת­. אסור לגעת.

אבא זה להיות בשקט כשמשדרים חדשות או כדורגל, ושבלילה נוחר כמו חמש נגריות.

אבא זה ההוא שישן כל היום ובלילה מסתלק, שיש לו חברים זקנים,

שמדברים יידיש,

וחובשים קסקטים,

ומסתובבים באלנבי.

שהביא לי מלילינבלום שעון סיטיזן לבר-מצווה. יפה. כסוף. בלי האריזה.

ואני בכלל רציתי סייקו.

רציתי סייקו..

 

אבא זה האיש עם המספר על היד,

שהעברית שלו איכשהו, איפשהו, ליד.

זה האיש שנושף מתחת לשפם,

כשהוא נוהג, או חונה ובמיוחד כשחם,

 

אבא זה האיש שאף פעם לא חולה, אבל לפני שנולדתי הוציאו לו כליה.

אבא זה ההוא שפתח אטליז בכרמל ושהיה משוויץ בי כשהייתי מגיע אליו לעבודה כדי לקבל דמי כיס, או כדי שייקח אותי לספר שלו,

 

ופשט את הרגל תוך חודשיים.

אבא זה האיש שאף פעם לא חולה

אבל פעם כאבו לו השיניים.

 

אבא זה האיש שקנה בהזדמנות, פרדס שלם, בחתיכות;

גזעים וענפים של עצי הדר,

לעישון הבשר,

ששכבו בערמות שעונים על הגדר,

בֶּחצר

וככה הם נשארו עוד שנים,

אני לא זוכר כמה,

אבל אף פעם, אף פעם

לא יצאה מהם פסטראמה.

 

אבא זה האיש שצועק על אימא,

ומרביץ לאחותי, אבל אף-פעם לא נגע בי

לרעה.

 

אבא זה אסור, אבא זה מותר

אבא זה כסף, אבא זה בשר

אבא כועס, או צועק,

או מרביץ או אוכל או שלא נמצא.

או קונה, או מפסיד, או מאבד,

או מתעקש או מוותר או שלא נמצא,

או לוקח או משוויץ או פושט את הרגל.

או שסתם או שלא נמצא,

או ישן ונוחר בתחתונים רפויים,

ולפעמים בורחת לו ביצה.

 

זה האיש הבריא שאף פעם לא חולה, ועכשיו הוא לא נמצא.

 

(חוזר על המשפט האחרון שוב ושוב. חברו נכנס ומוציא אותו)

קישור קבוע

(בעקבות "יוליוס קיסר", שייקספיר)

חברים, תל אביבים, בני ארצי, הטו אוזניכם.
באתי לקבור את חופש הביטוי, לא להלל אותו.
עוולות החופש חיים אחריו,
הטוב נקבר יחד עם העצמות.
שיהיה כך עם חופש הביטוי, ביבי האציל
אמר לכם שניצלנו אותו לרעה,
אם כך, אז זהו פגם חמור.
כאן, תחת שלטון ביבי והימין
מכיוון שביבי הוא איש של כבוד,
כולם, כולם אנשים של כבוד,
בא אני לדבר בהלווייתו של חופש הביטוי.
הוא היה עיקרון דמוקרטי, ממש נשמת אפה,
אבל ביבי אומר שהוא נוצל לרעה,
וגם ביבי הוא איש של כבוד.
הוא צירף אותנו ל-OECD,
ושמר שלא נחרוג ממסגרת התקציב,
האם זה ישווה לחופש הביטוי?
היו הפגנות בקיץ, 400,000 איש.
האם זה ניצול לרעה של חופש הביטוי?
כשהעניים בכו, חופש הביטוי נתן להם קול.
ניצול לרעה צריך להיות משהו אחר.
עם זאת, ביבי חושב שהוא נוצל לרעה,
וביבי הוא איש של כבוד.
אני לא מדבר כדי להפריך את מה שאמר ביבי.
כולכם אהבתם את חופש הביטוי פעם, לא בלי סיבה.
אז מדוע אינכם מתאבלים עליו?
אנשים איבדו את הצפון, הקשיבו לי,
ליבי בארון עם חופש הביטוי,
ואני חייב לשתוק עד שישוב אליי.

קישור קבוע

משהו מתרחש עכשיו

בתוך נפשו של אהוב ליבי

ההולך ומתרחק.

 

בתוך ביתו

יושבת אישה ענקית

ואוחזת תינוק בתנועה אימהית כביכול

היא מארגנת באופן מדויק את מסע החתונה הצפוי שלהם

ואת ההתיישבות החדשה באלסקה

ומקפיאה את ליבם של הסובבים

בכישרון אין קץ

ומסננת מלים ללא הרף

 

החגיגות מתחילות לפי סימן ידוע מראש

הנשים שוחטות את העופות הנכונים

ומשאירות את הדם ואת הפתילים המיותרים מסביב

ואני מעזה לבוא לשם

עם שני מכתבים סגורים

מלאים וחתומים

ומבקשת למסור אותם ליעדם

וקולי שקט ומכוון וענייני

במידה שמפתיעה לא רק אותם אלא גם אותי

ואני יודעת שאין שום דרך בעולם

למנוע מהמכתבים האלה להגיע למקומם

ואינני מפחדת כלל

מתגובותיהן הצפויות של הנשים המתרוצצות בחדרים

שכבר ראו הרבה זוגות קמים ומתפרקים לנגד עיניהן

וכבר הספיקו לפתח את החשדנות המסוימת

כלפי הצהרות קולניות מכל סוג שהוא

והן מתנחמות בעשייה היומיומית

והן יודעות שאין התיישבות יהודית באלסקה

והן יודעות שהאכזריות היא מהן והלאה

והן יודעות שהתינוק והסיגריה הם כלי- נשק מסוכנים

כנגד החירות האנושית הבסיסית

והן מחבקות אותי בעיניהן הכלות

ומביטות בשני המכתבים התמימים החתומים

שכתובתי המפורשת רשומה עליהם

באותיות של קידוש לבנה

ומברכות אותי

לשלום.

קישור קבוע
(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לעצובה

שלום.

 עכשיו את הולכת על קרקע נודדת. אינך בביתך וגם אינך איתי. את מנקרת את האדמה שעליה את דורכת עד זוב עפר. את רוצה תשובות ברורות מה קורה לך.

 את מחפשת את התשובה בספר דברי ימינו, והדפים מוכי עיוורון. אינם נותנים תשובות, רק חשכות מתוקות. את מרגישה שאת מגיעה עד אובדן. אולי השריקות מבשרות שהסער קרב, שהקירות ייפלו והחלונות יתרסקו במפץ עז.

 מה אומַר לך ילדה, כשאת עצובה?

 את קצרת רוח כי את מבקשת גאולה מיידית, אינך יכולה לשאת כמוסות של אושר שהן חלקיות. את רוצה להרוות צימאונך כל הזמן, לשבור רעבונך כל הזמן, להפיל את כל הקירות כדי לבנות ארמון אמיתי. ארמון גדול שאינו ארמון חד פעמי. שהאפלות המתוקות בו נמשכות עד נצח.

 האם הכול גווע סביבי, את שואלת.

 בתוך תוכך לא רוצָה שהכול יגווע ותישארי עם האַין, עם החורבות והקוצים.

 והיקום מתבונן בך ואינו יודע איך ללכת אלייך ולחבקך. גם בעיצבונך. אור פנייך נוסך זוהר על הכול סביבך. גם בעצב יש בך אור רב.

 את הולכת מן המיטה לארון, פותחת דלתות וסוגרת מגירות. גם שם אין תשובה לך.

 את צועדת וסופרת מרצפות, אולי תגלי תוך כדי השיטוט את התשובה ותמצאי את אושרך.

 אני יודע שאת זועקת. שאת מחפשת מרפא. אולי את מחפשת נס.

 אני שומע זעקתך, יודע שלא אוכל לשנות סדרי עולם ולחולל נס.

 אך גם אינני יכול לעזבך לנפשך.

 אני קָרֵב אלייך, ומושיט לך יד...

 ידי בידֵךְ.

 ואת קמה.

 שלך

 

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

קישור קבוע

מִילוֹת הַשִּׁיר הֵן נִסָּיוֹן כושל

  לְיַלֵּד אֶת תְּהוֹמוֹת הַנֶּפֶשׁ הָאוֹצֶרֶת בְּרַחֲמָהּ

     אֶרוֹזְיָה מִדְבָּרִית, קוֹנְגְּלוֹמֶרָט נְחָלִים,

        רקב אוֹרְגָּנִי, עַקְרַבִּים, נְחָשִׁים, וַאֲשָׁלִים קשיי יוֹם

             הַיּוֹדְעִים אֶת שְׁעַת מוֹתָם,

 

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר רוּחוֹת הַנֶּגֶב לא מַשְׁאִירוֹת עִקְּבוֹת, 

לָכֵן הַמִּילִים

      שֶׁשְּׁנָתָן נוֹדֶדֶת, עֲיֵפוֹת כָּל כָּךְ,

       לְעִתִּים שְׁקוּפוֹת, לְעִתִּים אֲטוּמוֹת,

          כְּבָר זָרְקָה שִׁיבָה בִּשְׂעָרָן, חוּשָׁנִיּוּתָן מְפוקְפֶּקֶת,

              שִׁנֵּיהֶן תּוֹתָבוֹת, מִתְעַקְּשׁוֹת מְאוֹד לְיַלֵּד כָּאן אֶת

                 חִידַת קִיּוּמָן. 

 

(אסתר ויתקון זילבר)

קישור קבוע

ג'ו קם בבוקר עם כאב ראש מוגזם. הוא קלל את הוויסקי מקונג התאי, את המאוורר שדפק לו בראש כל הלילה, את המזגן שהרעיש וקרקש ולא קירר. בקיצור, יום ראשון והתחלה דפוקה.

הוא שם עליו את הבגדים שהיו זרוקים על הכסא ותיעב אותם כבר מן המגע הראשון. הם היו לחים מזיעה של יום אתמול. שום דבר לא מתייבש במקום הארור הזה, חשב.

הוא זרק אותם אל פינת החדר והוציא מארון העץ הפשוט שעמד ליד הכיור סט חדש של בגדים. גם מהם הוא לא היה ממש מאושר. שום בגד לא היה ממש יבש.

ביומיום, כששם עליו בגדי עבודה זה לא ממש הפריע לו. ממילא עם בגדי המיגון שלבשו מעל הם היו רטובים לגמרי מזיעה בתוך דקות. שעה אחת אל תוך יום העבודה החדש והם הרגישו שמרבית הזמן הם שוחים בתוך הביצה המצחינה של עצמם. שלוליות המים בהם שכשכו תאואי מים וילדים דגו בהם דגים נראו להם כבריכות מים צלולות לעומת הסחי שבו הם רבצו, זה של עצמם.

אבל ביום ראשון?

זה כבר ביאס את ג'ו לגמרי.

מילא שאתה תקוע בחור הכי מצחין בצפון לאוס. מילא שאתה רואה רק את השותפים שלך לעבודה כל הזמן ורק בסופי שבוע איזו זונה לאואית מרוטה. מילא שאתה מלוכלך, מסריח כל השבוע, רק כדי לפרק עוד מוקש ועוד מוקש שהאמריקנים הדפוקים האלו פזרו בלי הכרה. מילא שאתה שותה ויסקי ליגה זין, בירה תפלה ופושרת, החור של התחת שלך שורף חצי מהזמן מפלפלי הצ'ילי החריפים שהמבשלת המקומית חסרת השיניים דוחפת לצ'ו מיין בלי הכרה. כל זה עוד בסדר לעומת השלשול שאתה חוטף לפחות פעם בשבועיים ומשפריץ על כל השירותים המשותפים עד שכולם נחנקים.

אבל שביום ראשון הבגדים יהיו לחים פשוט מבאס.

פעם אחת לשם שינוי אחרי החודשיים שהצוות שלו נמצא בשיינג קוהאנג היה לו חשק עצום לקום בבוקר עם חיוך אבל נראה שכאן אין לזה סיכוי. מרבית חייו הוא בילה בחורים דפוקים. בכל מקום היכן שנגמרה מלחמה כזאת או אחרת הם היו מגיעים כדי לנקות את הג'יפה, את החרא שנשאר, כלומר את מיליוני המוקשים הטמונים בקרקע, חלקם מסומנים וחלקם לא, את עשרות ומאות נפלי הפגזים שלא התפוצצו, אלה מהאוויר ואלה של תותחים וטנקים.

ג'ו ראה את כדור הארץ אחרת ממה שרואים אותו רוב האנשים במושגים הרווחים של נקי או לא נקי. לא נקי זה לא היה משקיות ניילון, טמפונים זרוקים, חיתולים מטונפים, אשפה, בדלי סיגריות.

לא נקי זה כשאיכר יוצא בבוקר עם מחרשת עץ שלו על הכתף, חובט קלות בזרד עץ בתאו הכבד המתנהל לו לאיטו לפניו ובום. טראח. ברגע שהוא יורד מהשביל אל חלקת ירק סמוכה הוא עולה על מוקש, שזז לו לאיטו בימים האחרונים של גשמי המונסון והרגל שלו עפה לכל הרוחות אל תוך שדה האורז המוצף, ועד שמישהו מהכפר רץ אליו לאחר ששמעו את הפיצוץ, מאלו שהם שומעים אחת לכמה ימים, שלרוב עד שהם מביאים אלונקה, או אופנוע עם סירה, או ריקשה כדי להעלות אותו, הוא איבד כבר כל כך הרבה דם שהוא לא עושה זאת. לא מגיע אל המרפאה המקומית בחיים. 

לא נקי זה כשילד קטן בן חמש רץ לו עם חישוק של אופן לפניו, רץ הוא אחרי החישוק הצר ודוהר, מרים תמרת אבק קטנה, ואז החישוק פונה לו אל שביל קטן שיורד בין חורש הבמבוק, והחורש מסומן בסרט פלסטיק אדום, אבל שנקרע מהרוח, התבקע מהחום ומהיובש, והאימא של הילד רואה אותו רץ, ועוזבת את קערת הכביסה ורצה אחריו כדי לעצור אותו, אבל החישוק רץ הכי מהר, והילד רץ גם הוא מהר, והאימא לא רצה מספיק מהר ולפני שהיא מספיקה להוציא את הצווחה האיומה שעומדת לה בגרון שומעים פיצוץ כזה קטן, כמו פאף, מן יריקה מגעילה כזאת אל חלל האוויר, ומוקש הרגל שמקסימום היה מוריד כף רגל ללאואי מבוגר שמשקלו לא יותר מנאמר שישים קילוגרם מעיף את הילד הקטן באוויר, והאימא רואה כיצד הוא נקרע לגמרי בעודו בדרך לשמיים והוא עדיין מנסה לשלוח את היד ולתפוש את החישוק הממזרי הזה שממשיך לו להתגלגל ולרעוד קלות עד שהוא נעצר בערימה קטנה שעליה יושבות כמה תרנגולות שבורחות משם בקרקור ושם הוא שוכב עד שעובר אוסף הברזל והגרוטאות וזורק אותו על התלת אופן שהוא דוחף לפניו.

הלאואי הזה, אוסף הגרוטאות, חסרה לו כף יד. אבל הוא אפילו לא מתייחס לכך כאובדן גדול. בעיניו זה אובדן שווה. הוא מקבל פיצוי מהאמריקנים של כמעט מאה דולר לחודש וזה יותר ממה שהוא מקבל עבור מאה קילוגרם של פסולת ברזל שהוא מצליח לאסוף אולי בחודש של כיתות התלת אופן מסביב לעיירה ועד אל מישור הכדים. אז מה יותר שווה? מאה קילוגרם ברזל או כף יד?

ג'ו כבר לא מתרגש.

ג'ו רגיל לשמוע את הפיצוצים המבוקרים שהם עושים כל יום. אז פיצוץ אחד או שניים לא מבוקרים שהם שומעים במהלך השבוע רק אומר מבחינתם קצת פחות עבודה. פחות מוקש לפנות.

זה לא שהם חבורה צינית. בכלל לא. הם עושים את העבודה של הפינוי בכל המסירות. אבל העבודה הקשיחה את ליבם. גם פה ושם קורות תקלות ולפעמים הם מאבדים חבר שהיה איתם זמן ממושך. למרות כל אמצעי המיגון, למרות כל אמצעי הזהירות הנוקשים שהם נוקטים. תקלות קורות. זה יודע כל מי שעובד. בטח במקצוע כמו שלהם. אבל עם הזמן הם פיתחו מן סוג כזה של הומור שחור וכשהם שומעים אחר הצהריים פיצוץ כזה לא מבוקר הם עוזבים את העבודה כי עם קארמה לא נלחמים, אורזים את הציוד ומתחילים את השתייה קצת יותר מוקדם.

באותו יום ראשון כשג'ו קם עם כאב הראש הדפוק הזה, בסוף שהוא שם עליו כבר את הבגדים, הוריד את הראש ונתן למים הקרים, להרטיב לו את מה שנשאר מהשיער ולזלוג קלות על הפנים, ואל הצוואר ולקרר מעט את הגוף שממילא איך שירד למטה יתחיל בבישול האיטי שלו יחד עם האוויר שעומד ומתלהט בחוץ, בחום של סוף העונה החמה, בשיינג קוהאנג בצפון לאוס.

היה לו חשק עצום שיום ראשון אחד הכול ילך למישרין. הוא יוכל לשתות קפה בבוקר בשקט, לשבת ולשתות את העיתון הדפוק באנגלית של לאוס, הלאו-דיילי, היומון בשפה האנגלית, אולי למצוא איזה עותק בן כמה ימים של בנגקוק פוסט שזחל את דרכו באיטיות מצפון תאילנד אל ויינטיאן, אחר כך אל לואנג פראבאנג ואחר כך צפונה אליהם. כשהוא היה מחזיק את הבנגקוק פוסט בידיים קל היה לו לעצום עיניים ולראות מולן את התענוגות של החופשה האחרונה והחופשה הבאה, בירה קלוסטר צוננת על הדלפק, נערה תאית חלקת עור שמצמידה את ירכה החשופה אל המכנס שלו, תוך כדי שהיד שלה זוחלת במעלה השוק והיא אומרת לו בחושניות ארסית, "היי פאלאנג, יו וונט בום בום?"

הוא ירד למטה. המבשלת חסרת השיניים חייכה ואמרה לו בסינית הדפוקה שלה, "ני האו מה?", כלומר "מה שלומך?". משום מה היא פנתה אליו תמיד בסינית והוא עדיין לא הבין למה אבל הניח לזה. אולי היא בעצמה סינית מבני הקואומיטונג שהגיעו לאזורים אלו באמצע שנות הארבעים, אולי היא אהבה סיני שנלחם לצידם, לצד בני ההמונג, מול הצפון וייטנאמים במלחמה שאף אחד לא דיבר עליה. בלאוס. הוא עזב את העניין כי מלבד להגיד "שיאה שיאה," כלומר תודה לא ידע להגיד דבר.

המבשלת הזקנה חסרת השיניים מזגה לו קפה חזק. זה היה אחד הדברים שאי אפשר היה להתלונן עליהם. קפה. הקפה שהגיע מוייטנאם היה מצוין והיא עשתה אותו חזק והייתה שמה לפניהם חלב ממותק בקופסא ואי אפשר היה להתלונן. הוא מזג לעצמו מהקפה, הוסיף חלב ממותק במידה, ערבב מעט, לא יותר מדי, ולגם לגימה ראשונה מהקפה החם והחזק.

הלגימה ראשונה הייתה הדבר הראשון הכי משמעותי של כל יום. בודאי של יום ראשון. זה כבר שיפר לו במשהו את המצב הרוח.

הדבר השני שהרים את רוחו הייתה העובדה שאף אחד מהחבורה לא ירד עדיין לארוחת הבוקר. הוא תמיד היה ממשכימי קום. אבל רק כאן, ובימי ראשון במיוחד, למד להעריך את הרגעים האלו של השקט הכללי והעצמי לפני שהתחיל מהלך של עוד יום, שבעיניו יהיה דפוק, בדיוק כמו כל אלו שקדמו לו או יהיו לאחריו.

הוא הלך לארונית הבמבוק ובדק אם במקרה הגיע עיתון שלא ראה, או עיתון שמישהו הקדים להניח עליו את היד וסיים לאונן עליו אחרי כמה ימים של ניסיונות קריאה ליליים שנכשלו מראש בגלל העייפות, החום, הדביקות ולבסוף הוריד אותו למטה מתוך תקווה שמישהו אחר, אולי ג'ו, שהיה תולעת קריאה, יניח עליו את היד וימסור תמצית אירועים לאחר מכן.

היה רק סוג אירועים אחד שהם לא דברו עליו מתוך הסכמה. מלחמה. הם לא היו שום צד. הם היו פלוגת הניקיון שאחרי.

כמו בכל יום ראשון המבשלת הניחה לפניו שני פרנץ' טוסט גדולים וזהובים ובאותו רגע הוא היה יכול אפילו לאהוב אותה. את המקומטת בבריות חווה שראה מעודו.

היא הניחה לפניו מלח, שמנת וריבה והוא המליח אחד ועל השני מרח ריבת תות דקיקה ואחר כך שכבת שמנת גדושה. ואכל את שניהם במסירות מעוררת קנאה. ממש הייתה לו הנאה רבתי לחוש את המלאות של הבטן. לא מוגזם. במידה. בדיוק. הוא לגם מהקפה. קפה היה תאווה אמיתית. הרבה יותר מאוכל. לקפה הוא היה יכול להתאוות ממש כמו לאישה, להתגעגע כשהיה מרוחק, לדמיין את התחושה המרקמית ממש כמו עור של אישה, לדמיין את הריח כמו ניחוח אישה.

כשהמחשבות האלו התחילו לרוץ לו בראש הוא הבין שהוא קצת חרמן. הוא נאנח. חודשיים שהם כבר בחור הזה והם מנסים להדביק את שדה המוקשים הכי גדול שעבדו עליו אי פעם. לנסות ולגבור עליו לפני שהגשמים של המונסון יציפו את כל המישור של הכדים המסתוריים וכל הסימונים שעבדו עליהם במשך החדשים האחרונים ילכו לטמיון עד לעונה היבשה הבאה שאז יצטרכו להתחיל לסמן, לאתר ולפוצץ או לחפור אותם מחדש. הם עבדו כמו עדת מורעבים. לעוד מוקש שהוצא ממטמונו, לעוד נפל שפוצץ בפיצוץ מבוקר.

ג'ו קם מהכסא, ויצא אל מחוץ למלון הדפוק שבו שהו. המלון היחידי שהיה בעיירה הקטנה של רחוב אחד.

רוח חמה, לחה, רטובה, קיבלה את פניו. חשרת השמיים באופק הייתה מכוסה בפס אחד יציב של שחור כהה. זה היה המונסון הראשון שהיה בדרך אליהם. אולי אחר הצהריים. אולי מחר בבוקר.

הוא החליט שילך קצת אל מחוץ לעיירה. סתם כך לחלץ את העצמות.

הוא עבר על פני אולם הביליארד שהיה צמוד אל המלון. כמה צעירים מובטלים ובטלנים, עם מכנסי התעמלות קצרים של  אגרוף תאי, עמדו אוחזים במקלות. סיגריה דלוקה דבוקה להם בשפתיים.

"היי ג'ו," הם אמרו במקהלה.

הוא הנהן אליהם וחייך. הוא ידע את ההמשך בריטואל השבועי ובמידה מסוימת אפילו ציפה לו.

"היי ג'ו," הם שאלו, "לאן אתה הולך עם האקדח ביד שלך?"

"אני הולך לירות בגברת הישנה שלי," אמר ג'ו.

הם התפוצצו מצחוק בתוך סלון הביליארד. ג'ו ידע שהם יצחקו עכשיו עד שתכאב להם הבטן ואז ילכו אל המחסן של שקי האורז הלבן מאחור ויזריקו לעצמם מנה הגונה של הרואין "צ'יינה וייט", ההרואין הכי טוב, ישר לתוך הוריד ועד שהוא יחזור מההליכה של השעה הם כבר יהיו אפופים לגמרי וכבר לא ישחקו ביליארד אלא ישענו על המעקה העץ הרקוב שבחזית אולם הביליארד וכשהוא יחזור הם יסתכלו בו בעיניהם המזוגגות, ואחד מהם יפתח את הפה המלא בשיניים רקובות משחירות שנותרו לו ויגיד, בשם כולם, "הי ג'ו, לאן אתה הולך לרוץ עכשיו?"

הוא היה משיב להם, כמו בכל פעם, מצביע אל מחוץ לעיירה, "אני הולך בדרך שם למטה."

הם יצחקו כמו עדה של ברווזים מפוטמים שיושבת בתוך חלקת האורז הרטובה ומגעגעת מרוב טמטום עצמי. הוא לא יצחק, רק יחייך. אין מה לעשות בשיינג קוהאנג. אין עבודה. חוץ משדות האורז, שזה העבודה של האיכרים הזקנים, ההורים שלהם, ונותרו רק עדרי החזירים השחורים ולהקות הברווזים שזה עבודה של הנערות הצעירות ולהם לא נותר כלום חוץ מלנהוג את שיירות הפרדות עבור הסינים שמבריחים את אבני הג'ייד מצפון בורמה, דרך לאוס אל עבר צפון תאילנד, או עבור סינים אחרים להעביר שיירות אחרות של שקים קטנים, אטומים ומוחתמים אל עבר דרום יון-נ'אן, "הארץ של העננים הלבנים", שבדרום סין, שמשם הם מעבירים את החומר אל אירופה או אל ארצות הברית. מי שנשאר כמובן. כי חלק מהם קורס בדרך כשהם לא יכולים להזריק ואת החלק האחר תופשת משטרת הגבולות הסינית שלא טורחת אפילו להביא אותם לשופט סיני אלא שם ליד הגבול היכן שהוא תוקעים להם כדור ישר בעורף ומשאירים אותם להרקיב ולהיעלם עד שמגיע המונסון הבא ומוחה כל סימן.

ג'ו הלך לעבר קצה העיירה.

מימין לו נפרש השוק הדל. כמה נשים עמדו ומכרו סיגרים של טבק מקומי. אחרות כמה צרורות עלים ירוקים. עוד כמה אחרות ערימות קטנות של תפוחי אדמה קטנים, נגועים, עלובים. זה מה יש. זקן אחד ישב על דלי הפוך ומכר דגים ששלה בבורות המים הגדולים שנותרו לאחר ההפגזות במלחמה ההיא שהפכו להיות מקומות גידול של דגים. אבל את הדגים שלו כיסה גל של זבובים, שזה היה עוד אחת ממכות העיירה שיינג קהונג והיו הרבה כאלו. הרבה יותר מעשר מכות מצרים. המוקשים, הנפלים, היתושים, המלריה, השלשול, הבדידות, החום, הלחות וכן הלאה.

מעבר לעיירה נפרשו שדות האורז. אם בעיירה היה הכול דפוק כאן היה משהו שג'ו אהב. הוא אהב את שדות האורז האלו. כמה תבונה הושקעה בהם, חשב. כמה מלאכת כפיים מדהימה. הוא קנא באיכרים אלו וביכולת היצירתית שלהם שבאה לביטוי בכל מה שהיה קשור לגידול האורז. לפעמים חשב שבכך נמצאת התשובה למה המשיך יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, כמו מדיטציה שעושים בחשיכה, בעבודה שלו, של מוקש אחר מוקש, נפל אחר נפל. כי העבודה שלו הייתה מדיטציה בחשיכה. בלי לדעת מתי יבוא האור. לא האור של היום, לא האור של פיצוץ מבוקר, או האור הנשגב והנורא של פיצוץ אקראי, מיותר, שגבה מחיר. כשראה את שדות האורז הוא ראה את האור.

הוא ידע כמה זה נשמע פתטי. אבל גם ידע שיש בכך אמת. אמת שלא יוכל לחלוק עם אף אחד.

זה המחיר, חשב.

הוא הלך בשביל בין שדות האורז, שם את פעמיו אל עבר מצבור של בקתות עץ שלא הכיר ולשם עדיין לא הלך אף פעם. מרחוק זה היה נראה כמו עוד כפר של בני המונג. אוסף קטן של בקתות כהות בלב שדות אורז ירוקים.

כאשר החל להתקרב נבח כלב אחד ואחרים הצטרפו אליו. כשהתקרב עוד יותר הם השתתקו ורק בהו בו ולשונם הדביקה מרוב חום משתרבבת מפיהם. אחר כך נשכבו בחזרה בתוך הבוץ השחור והדביק, כמו החזירים השחורים זיפניים, כמו תאואי המים. כולם רבצו בבוץ החמים והדביק והעלו זיעה וניסו להעביר עוד שעה ועוד יום של חום.

אישה זקנה יצאה מאחת מבקתות העץ נושאת על גבה סל גבוה וקונוסי מלא בקלחי תירס. כמה ילדים קטנים עם בטן נפוחה השתובבו עירומים ליד סיר שהועמדו בו מים כדי להרפות את אחיזת האורז הדביק שבושל בו.

הוא הלך בין הבקתות. מציץ פה ומציץ שם. כמעט ולא הייתה נפש חיה. רק הילדים, והזקנה ששבה והופיעה ואחר כך נעלמה. הוא כבר עמד להמשיך בדרכו ולעזוב את מצבור הבקתות המתפורר, המרקיב כאשר הבחין בנערה יוצאת מן הבקתה.

לחלק גופה התחתון היה סארונג כהה צמוד שהבליט את חמוקיה הרכים. היא לבשה חולצה צמודה מתכלת כמו שנוהגות בנות ההמונג. שיערה הארוך השחור  היה אסוף בקשירה מעל לראשה. לרגליה היו כפכפי גומי הכי פשוטים שיש. בידה הייתה קערת פלסטיק תכולה צמודה אל מותנה.

היא לא ראתה את ג'ו, שנעצר ועמד, מעט בצד ובצל שהעניקה לו הבקתה הסמוכה. הילדים ממילא לא שמו לב והמשיכו לשחק ולשלות את גרגרי האורז ספוגי המים.

בסמוך להם היה משטח בטון קטן וחשוף במקום שבו עמדה משאבת המים. הנערה הלכה עד למשאבה, העמידה את הקערה מתחת לה והחלה בתנועות קצובות להעלות ולהוריד את ידית המשאבה. קילוח של מים זכים יצא ומילא את הקערה. הנערה פשטה את חולצתה והניחה אותה על ידית המשאבה. היא הייתה עירומה ועמדה חשופה רק הסארונג צמוד אל מתניה.

ג'ו חש כמו מכה בבטן. הבטן שלו כאבה מהמראה. הוא העביר את ידו על מצחו. המצח להט. הזיעה נטפה. גלשה במורד גבו הרטיבה את חולצתו ומכנסיו. גלשה במורד חזהו, מדביקה את שיער החזה. הוא הוציא את משקפי הראייה שנשא ושם אותם על חוטמו.

הנערה ישבה בכריעה, עכוזה שעון על ירכיה והיא שופכת קלות מים מתוך הקערה באמצעות כוס פלסטיק על שיערה, על גבה, על חזה. ג'ו ראה כיצד היא מעבירה את ידה הרטובה, מפזרת את המים, על חזה, שהיה הדבר היפה ביותר שראה אי פעם.

זה לא היה החזה השטוח פטמתי של הזונות התאיות בבנגקוק, גם לא המעט חזה של הסיניות. זה היה צמד אגסים יפהפה, מרגש. חזה מתוק של נערה צעירה שאף יד עוד לא לכלכה אותו.

ג'ו הלך קדימה. יכול להיות אפילו שהוא לא שם לב שהוא הולך קדימה.

הוא ממש היה יכול אפילו לשמוע את הצעירים מאולם הביליארד צוחקים," הי ג'ו, לאן אתה הולך?"

כשהיא ראתה אותו היא עמדה שפופה והחזה שלה היה זרוק קדימה. לא המראה הכי מדהים לראות בו אישה כאשר החזה שלה נראה כמו עטין מוכן לחליבה אבל אצל נערת המונג זאת היה בו עדיין את המראה המלהיב שמביא את הרוק לחיכו היבש של גבר.

היא חייכה אליו במבוכה, חזרה לשבת והמשיכה להתרחץ.

הוא התיישב לא רחוק. אולי שלושה ארבעה מטרים בסך הכול ממנה ופשוט התבונן בה רוחצת.

מהקיפול של הסארונג היא הוציאה פיסת סבון קטנה והחלה להקציף את עורה החום מבריק משיי. הוא עקב אחרי התנועות השלוות של ידה, המטיילת על גופה השחום, החלק, הרטוב, המשיי, הנוצץ. הוא היה מודע לקוצר וחוסר הנשימה שירד עליו.

היא הכניסה אל הסבון אל מתחת לסארונג והעבירה אותו על רגליה ואחר כך אל עבר המשולש שבו חברו רגליה.

לג'ו היה כאב בחלציים. כאב ממשי.

הנערה קמה, שפכה את שארית המים מהקערה. מילאה מים נקיים מהמשאבה, שפכה אותם בעמידה על גופה התמיר והרענן. היא התעלמה לגמרי מנוכחותו של ג'ו.

ג'ו הרגיש עד כמה הוא לא קיים בעולם שלה.

היא לא התייחסה לעובדה שעמד שלושה ארבעה מטרים ממנו. היא לא התביישה, היא לא הסתירה את חזה המופלא, היא עסקה בשלה. היא התרחצה כפי שנהגה מדי יום ביומו.

הגשם החל לרדת. המונסון הקדים לבוא. הוא ירד בטיפות גדולות וכבדות. בכל מקום בול פגיעה, כתם לח גדול התפשט.

הנערה קראה לילדים. הם הרימו את ראשם.

היא הורידה את חולצתה מידית המשאבה, שטפה אותה במהירות בזרם המים, סחטה אותה, ושמה אותה, רטובה כפי שהיא על פלג גופה העליון. היא לקחה את קערת הפלסטיק, שמה לרגליה את כפכפי הגומי ונעלמה אל תוך הבקתה. הילדים נכנסו אחריה.

ג'ו התרומם. הגשם הפך למבול סוחף. הוא ירד בפלגים. כל השטח הפך לנחל זורם, לאגם מים במהירות.

ג'ו החל ללכת. המים קלחו על פניו אבל הוא לא ראה אותם. הוא ראה רק את הנערה ואת גווה התמים, החלק, הבתול. את יפי שדיה.

בשלב מסיים הוא שמע פיצוץ. הוא תיאר לעצמו שבודאי אחד המוקשים נסחף עם המים והופעל.

המים שזלגו כעת על פניו משום מה היו כעת אדומים.

ג'ו שם לב שלא רק כמות המים הלכה וגברה אלא גם הצבע האדום של המים שזלגו על פניו הלך והתחזק עד שהפך לסמיך, צמיגי.

אבל הוא כבר לא ראה דבר. רק את גווה התמים, החלק, הבתול, את יפי שדיה.

כאשר הנערים מאולם הביליארד הופיעו מעליו פתאום הוא הרגיש משהו לא בסדר.

"מה הם עושים פה מעלי?" חשב. הוא ניסה למחות את הנוזל האדום שכיסה את עיניו אבל בדל החולצה שנשאר לא יצר אף תנועה.

הם עמדו וצחקו ומוטות הביליארד בידיהם.

ביצר הישרדות עצום הוא ניסה לזחול ולהתרחק מהם ולא הבין לאן לעזאזל נעלמו הרגליים כשהוא צריך אותם. הוא ראה רק מסך שחור מול העיניים ולכן כבר לא ראה את הבחור עם השיניים השחורות רקובות שגחן עליו ואמר, "היי ג'ו, תגיד, לאן אתה רץ עכשיו?"

 

היי ג'ו – הוא כמובן מחווה לג'ימי הנדריקס ואולי לדור, תקופה וצורת מחשבה שאינם עוד.

 

(יגאל צור, ספרו: "צרות בגן עדן", להשיג כאן)

קישור קבוע

אני חושב שהמרק הזה הוא המרק הכי טעים בהיסטוריה.

לא, לא בהיסטוריה שלי או שלו, זהו המרק הטעים ביותר שנעשה בהיסטוריה האנושית. נקודה.

ומי הכין אותו? אני. אני מוכשר בצורה יוצאת דופן בכל תחום שהוא, ואין מנוס מכך שכישורי הבלתי מוגבלים באים לידי ביטוי גם במרק שמימי זה.

אני יודע מה תגידו, ש"אני מגזים, אני נסחף, מדובר אך ורק במרק. ובכלל מניין לך היהירות המופלגת הזאת? הרי לכל אדם יש יתרונות וחסרונות..", ובלה בלה בלה. לא! אני קם וצועק, קם ועושה לזה סוף, מאסתי בטיוח העובדות, בבלבול לשם ליטוף החלש והרקוב.

אני קם ומודיע: אני גאון! אני. אני גאון. לא כולם גאונים, לא, לא כולם זהים, לא!

אני גאון, אתם שומעים?!

הגאונות שלי היא אינסופית ובאה לידי ביטוי בכל דבר שאבחר לתת לו ביטוי. שהרי הגאונות אינה בציור, פיסול, ריקוד או כתיבה, לא, לא, הגאונות היא בגאון.

ומעצם היותי גאון, כל דבר שאבחר לעשות יהיה גאוני ולא מילימטר פחות, לא יכול להיות.

ואגב. אם כבר מדברים עליכם, נו עליכם, אתם יודעים, הבינוניים, הרדומים, המוכתבים.

אתם הרי לא תוכלו לזהות גאון גם כשיקפוץ מול עיניכם וישיר הבה נגילה. שהרי אתם מסתכלים מעומקי השעמום התמידי שלכם, ממעמקי השממה, אז כיצד תוכלו לזהות גדולה בעין בלתי מזוינת? לא תוכלו.

כמו שצב יראה לוויתן ולא ידע מה הוא רואה, אך אם יפגוש בצב אחר יכיר הטיפוס כאחד שכמותו. "כל יצור יכול להבחין אך ורק בדומיו או באלה שמתחתיו" סוף ציטוט. ציטוט של מי? שלי.

אם כך, מיותר לגאון לבזבז את זמנו בחברתכם, המתוכנתים. אתם הרי תמיד מצפים שגאון יהיה כך וכך, וזמר יהיה כך וכך ומלחין יהיה כך וכך, מתוכנתים ומרובעים לגמרי.

כיצד תבחינו בי? הא? אני גאון, ממש פה, רואים? רואים אותי?

ודאי שלא. בזבוז זמן מוחלט.

אני הולך.

(אודי גרוס, חבר קבוצת משחק בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

(פרק בסדרה שמכאן לא רואים את סופה)

ציטוט: צה"ל אסר על חיילים להשתתף בעצרת לזכר רבין (סוף ציטוט)

הסיבה המצוטטת במאמר: "בצה"ל החליטו להגדיר את האירוע כפוליטי, ובשל היותו כזה לאסור השתתפות חיילים". במקום אחר במאמר מצוטט חייל שהשתתף בעצרת וטען שהאירוע "לא פוליטי" אלא "ממלכתי".

הבלבול הישראלי בין "פוליטי" לבין "ממלכתי" או "מפלגתי", אינו מקרי. במקרים רבים בשפת הדיבור משמש המונח "פוליטי" לניגוח יריבים פוליטיים או לדחיית תופעה לא רצויה. למשל: "ההצגה היא פוליטית", הוא משפט המשמש לרוב לדחיית אותה הצגה מטעמים פוליטיים או אפילו מפלגתיים.

לא נותר לנו אלא לשוב ולצטט:

"כל אירוע הוא פוליטי מעצם היותו מתקיים בתוך הפוליס: החברה, המדינה, העיר, העם, הקיבוץ האתני וכו'. לכן הוא עשוי להתייחס אליהם ככלל, או אל פרטים בתוכם, באורח ישיר או עקיף. אירוע יוצר זיקה לתנאים הכלכליים והתרבותיים המתקיימים בפוליס בזמן נתון, ומסווג על פי מגמתו הפוליטית. הוא יכול להיות קואליציוני או אופוזיציוני. עקב זאת יסווג גם יוצרו של האירוע כיוצר קואליציוני או אופוזיציוני".

(המעגל הפתוח, מילון, עמ' 356)

מכאן: העצרת לזכר יצחק רבין ז"ל, היא פוליטית מעצם קיומה כאירוע ציבורי בתוך הפוליס שהיא מדינת ישראל. נותרו רק שתי שאלות שניתן לשאול:

1. איזו מגמה פוליטית משרת האירוע הזה, מגמה קואליציונית או אופוזיציונית?

2. האם האירוע היה מפלגתי?

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

בכורות בתיאטרון החדר

 

היטלר

 

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

או: הוידוי האחרון

הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – בא לישראל!

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מפתח לעצמו להזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע למדינת ישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, יחסו לצבא הישראלי, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מועדים חדשים:

יום ו', 9.12.2011, 14:00

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

להזמנת כרטיסים: 03-5171818

(לקבלת פרטים)

--------------

 

העלמה והמוות

 

בהפקת קבוצת "אורתו-דה"

גרסה חדשה למחזה של אריאל דורפמן. דורפמן נולד בארגנטינה בשנת 1942 והתגורר בצ'ילה. המחזה נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה.

פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שלא הסתיימו במוות.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה בעצמו. את מעשי האונס הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

ניהול אמנותי קבוצת אורתו-דה, ינון צפריר

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ד', 30.11.2011, 20:30

יום ה', 1.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 3.12.2011, 20:30

להזמנת כרטיסים: 050-849-7715. 03-5171818.

----------------------------

 

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 02.12.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש.
אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 17.12.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר: 03-5171818.

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

יום א', 27.11.2011, צוותא תל אביב, 20:30.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".



צפירמיהו

אם כו-לם מתעצבנים עליה – מוכרח להיות בה משהו!

הרי לא תלכו לראות סתם עוד הצגה.

ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.

בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.

26.11, בסטודיו של ענת ברזילאי דרך מנחם בגין 98 ת"א, בשעה: 20:30.

24.12, במרכז הפרינג' חיפה, בשעה: 20:30.
מאת: נטלי כהן וקסברג
בימוי: איסי ממנוב
משתתפים: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל.

מחיר כרטיס לאנשי תיאטרון החדר 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496

טוקבק בלוז (קטע ממאמר במיי-סיי): על ההצגה ''צפירמיהו'' ועל המחברת שלו נטלי כהן וקסברג נכתבו כבר תילי תילים ולא בהכרח בטוב. הטוקבקים באתר של פסטיבל עכו שם עלתה ההצגה לראשונה ממש אלימים ומעליבים. ובדיוק בגלל זה היא הצליחה לעורר את סקרנותי. מישהי שלא מפחדת להיתפס מחוץ לקופסא. לא בשטנץ. (נכתב ע"י: הצמצם הבוער ארלה, מיי סיי - כאן).

 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת

רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוגה, כפי שמגדירה אותו הכותבת והמבצעת הילה גלסר.

בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

"לא בעצב נלד בנים ובטח שלא בנות אלא בשמחה, ריקוד ושירה, נלד קודם כל את עצמנו, זו זכותנו, ואחר כך את ילדינו".

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

27.11 בשעה 20:30.  28.11 בשעה 21:00. 

1.12 בשעה 20:30.  8.12 בשעה 21:00.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

לינקים לצפייה:

הקטע הבא צולם בחדר:
 





















אנסמבל קוקייה מציג: "תחושת בטן"

"יצאתי מההצגה חומר למחשבה ועם רצון מסוים לפרוץ את הגבולות ולשנות ולו גם משהו קטן אצלי בחיים" (תום אדיסמן, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
המופע "תחושת בטן" נולד מתוך התבוננותי בתפקידי האישה, שהוטלו עלינו כנשים בחיים, המופע פותח בתפקיד הטבעי של האישה, הברור מאליו, התפקיד שכל ילדה למדה לשחק בו - אימהות. לאורך המופע אנו מציגות, חוקרות ובודקות נושאים המזוהים עם נשים: לידה, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות ואת הצורך להיות חטובה, משופצת ומושלמת. אנו מגלות שלמות אחרת ויחסים חדשים בין נשים, ומי ייתן שגם בחיים נפגוש אחת את השנייה באהבה ובהרמוניה, כי זה הכוח האמיתי שלנו. (שרון שלומי)
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. כוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תאורה, תפאורה ותלבושות: סיון יחזקאלי וענת בילו. עריכת סאונד: איתן בהר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין - תיאטרון החדר.

יום חמישי, 1.12.11, בשעה 20:30, תיאטרון יפו, רחוב מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה.

כרטיס: 60 ש"ח. להזמנות בתיאטרון: טל', 03-5185563, או בטל': 052-5284234, 054-5335135. לחברי תיאטרון החדר כרטיס מוזל 50 ש"ח. אנא שריינו כרטיסים מראש.





















Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל.

זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

" ...בין הצגות הפרינג' הנצפות ביותר..." (תרבות מעריב)

" ...הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי..." (תרבות היום)

מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. תיאטרון תמונע

27/11 - ראשון - 20:00.  28/11 - שני - אזלו הכרטיסים. 

29/11 - שלישי - 20:00

לפרטים נוספים: (כאן)

 

צוותא: פסטיבל תיאטרון קצר מס. 14

7-10.12.2011, ימים ד' - מוצ"ש.

מחיר מיוחד למנויי החדר: 45 שח במקום 90 שח.

לקבלת ההטבה, יש לציין קוד קופה 2011 , בעת הזמנת הכרטיסים

טלפון קופות צוותא 03-6950156

תודה, ענת נוי – צוותא

פרטים כאן: http://www.tzavta.co.il/festival.asp?p=1051   

 

אלי הוז - מספר לך סיפור

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל: elie.hoz@gmail.com

http://www.youtube.com/watch?v=Drwlkx85Wmg

 

דרושים צעצועים

יש לי תינוקי בן שלושה חודשים. איך שהזמן עובר. מחפשת עבורו בגדים צעצועים וכל מה שיש לכם בבית שקשור לתינוקות ואין לכם מה לעשות איתו, אני גרה בפתח תקווה.

המייל שלי v123456@walla.co.il

או בפלאפון : 054-622-0454

ויוי דורני

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו: info@roomtheater.co.il

ובקשו מונולוגים ו/או דיאלוגים.

--------------

קישור קבוע

הבימה

השבוע נפתח האולם המחודש של הבימה. ברכות ליוצרים שיהיה להם מקום משוכלל להופעה בו. יש לשער שהציוד עדכני, התנאים מאחורי הקלעים משופרים, האקוסטיקה מצוינת וכיוצא באלה שיפורים טכנולוגיים.

כך נראה הבניין בשנות החמישים של המאה הקודמת:












וכך הוא נראה היום:












הבניין הישן, חשוף, לא מטויח ודומה להפליא ל"בימת העם" הברלינאית. חזיתו פתוחה לקהל ומזמינה, ועל אף מראו המוזנח כביכול, והעמודים הגבוהים והחשופים, הוא באופן מוזר צנוע למראה. כאילו היה אומר שלא הוא החשוב, לא העטיפה חשובה, אלא התוכן. זה הבניין שבו הוצגו יצירות שהפעימו את היישוב הישראלי.

הבניין החדש הוא הגזמה של תהליך שהחל עם שיפוצי הביניים שנעשו בו בעבר. חזיתו שקופה ואטומה. כבר מאז אותם שיפוצים, הוא אינו נראה כמזמין להיכנס אליו. הוא מתגרה באדם. מתריס כנגדו. מאתגר לקרב. זוויות חדות בפינות הבניין מאיימות לנקב את עינייך. את הכניסה תמצא בצידו השמאלי. כאילו היא מבריחה עכברים אל חורם. עכשיו הבניין, על כל אביזריו הטכנולוגים המפוארים, הוא החשוב בסיפור. התוכן כבר מזמן לא מפעים. בידור, זה הסיפור. חרושת תרבות דיגיטאלית.

יחד עם בניין מוזיאון תל-אביב המשופץ, שמזכיר במראהו עמדה צבאית, הוא משקף לנו את יהירותנו שלנו.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

אני שונא שימבורסקות (שיר אהבה לשירה)

ערן הדס, באסטה

(ויסלבה שימבורסקה, 1923, פולין, משוררת, מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996)

 

אני - /

כלומר לא כולם, אבל אני ושכמותי / ובעצם אפילו לא זה. אתם, / הקוראים, אתם קוראים "אני", כאילו זיהיתם / אבל חושבים על "אני" מדומיין שמייצג אותי. מבחינתכם, / אם אתם בוחרים לנהל אתי שיחה, אז "אני" הוא "אתה", / וזה המקרה הטוב, שבו אתם מגיעים מוכנים לכך ש / שירה אינה נמצאת בין שני עמודים אלא בין שני אנשים (יגעים) / בין זוג עיניכם לבין זוג עיניי שאינכם / רואים. אני אינני אני, אני רק מי / שאתם מצפים /
שאהיה, אפילו אני מת, / "אני" עדיין שם, והוא בהחלט / לא "אתה" מבחינתכם, רק "הוא". /

 

שונא - /

החלק הראשון בפלינדרום "שונא אנוש", / זה שמצפה לחלק השני. נקסט. לשנוא זה לאהוב על דרך השלילה. / אין דבר כזה "אני שונא"; שנאה אמיתית דורשת שלהוב של קהל. "אנחנו שונאים". / קחו מרק צמחוני בטעם עוף בתור דוגמה – אינני שונא אותו, סתם מתעצבן, / חושב מחשבה רעה ומוותר. ממשיך. מתעלם. חרד / מאותו חלק שני, צפוי להחריד. אנוש. /

 

שימבורסקות - /
אינני מכיר את שימבוֹרסקה אישית, / אך בשם הזה יש משום התרסה: / שימ הוא נשיפת אוויר בלועה, תלויה, כמו חוויק לפני יריקה / ואז בורסקה – מפגן שהאר ג'י בי שלו הוא זלזול, חשיבות עצמית והתנשאות. / בורלסקה ללא למד. שיטוח ולעג לצורך מציאת מכנה משותף נמוך עם הקהל. עם כל / הצער שבדבר, יש בשירה מן השימבורסקה, / ובמילה השימבורסקה חבויה המילה שירה (יחד עם אותיות המילה מוסקבה) / המשורר משמברסק. המשוררת משמברסקת. המשוררים משמברסקים, המשוררות משמברסקות. / אינני שונא אדם על ס / מך שמו (יצאתי עם בחורות עם שמות נוראיים יותר) / אך כשאתם מק[ב/פ]לים אותה אל תוך לבכם אני חש את גופי נסתם. פי נסתם. לבי נסתם. /  מוחי נסתם. / בורסקה היא חתימת הגולל, פיקוק היין, אות הפתיחה לתכנית הרדיו הבוקעת אל צהרי /  סופ"ש מחופי הים שבפרוורים העשירים. /

אינני שונא את שימבורסקה, (אומר בלב את שמה הרבה פעמים ברצף) / אני שונא את השימבורסק! / השימבורסק שחי בשירה שלי. / השימבורסק שזורם במחזור הדם שלי. /
שימבורסקי. / ועוד יותר מכך / את השימבורסק שאהפוך להיות. / את השימבורסק שיוולד בי כשאגשים את שאיפותיי. / השימבורסק שיוולד ללא כאב ביציאה, / מפני שהוא ישתמברסק לו פנימה בהחלקה לחה, גמישית ועצומה. / אדמיין את עצמי מן הצד / מתבונן בעצמי ושואל /
מה שימברסקו לו שם / עמוק לתוך התחת. /

--------------

 ויסלבה שימבורסקה: יַלְדֵי הַתְּקוּפָה

(מפולנית: רפי ויכרט)

 

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,

הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים

אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם

הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.

 

תִּרְצֶה אוֹ לא תִּרְצֶה,

לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,

לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,

לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.

 

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת

לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,

לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת

פּוֹלִיטִיִּים.

 

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר

אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים

עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.

 

גַּם שִׁירִים לא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,

וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ,

זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.

לִהְיוֹת אוֹ לא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.

אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.

שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.

 

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ

כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.

דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,

מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.

אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ

הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:

מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת

עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.

בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,

חַיּוֹת גָּוְעוּ,

בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת

וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא

כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם

פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.

-------------- -------------- --------------

עצומה – צנזורה

ממש עכשיו, הקונגרס האמריקאי דן בחוק שעלול לאפשר לממשל לצנזר את האינטנרט ולייצר רשימה שחורה שעלולה לכלול את יו-טיוב, וויקיליקס ואפילו אוואז!

ההצבעה על החוק אמורה להתקיים בימים הקרובים, אבל אנחנו יכולים לעצור אותו - כוחות בקונגרס שרוצים להגן על חופש הביטוי אומרים שלחץ בינלאומי יחזק את עמדתם. בואו נרים קריאה דחופה מכל קצוות העולם ונגבש עצומה עולמית חסרת תקדים שקוראת למקבלי ההחלטות בארצות הברית לדחות את הצעת החוק ולעצור את הניסיון לצנזר את האינטרנט. לחצו מתחת כדי לחתום ואח"כ הפיצו לכל מי שאתם מכירים -- אנחנו נדאג להגיש את העצומה ישירות לשחקני המפתח בקונגרס האמריקאי לפני ההצבעה המכרעת

(העצומה - כאן)

-------------- -------------- --------------

עצומה - צנזורה - "כל השלום"

בעקבות צו משטרתי הופסקו שידורי רדיו "כל השלום" (תחנה באינטרנט).

ביום חמישי, 17 בנובמבר, זומן מוסי רז (ח"כ לשעבר), אחד ממנהלי רדיו כל השלום, לפגישה במשטרה. שם נחקר באזהרה במשך שלוש שעות בחשד להפעלת רדיו לא חוקי. מוסי רז שוחרר רק לאחר שהועמדה בפניו הברירה לחתום על סגירת התחנה או להיכנס לכלא. הוא חתם על הצהרה כי "יפעל להפסקת השידורים המיועדים לתושבי ישראל". הוא אולץ לערוך שיחת טלפון בה הורה להפסיק את שידורי התחנה.

לאשר חתימתכם על העצומה: כתבו אל נפתלי רז: zar89@netvision.net.il

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

הצרכן המצוי חושב שחברות המזון נמצאות שם בשבילו.
הוא לא מבין שהוא נמצא שם בשבילן.

(וינסטון סמית)

-------

חרד אני לגורל האנושות

(אדולף היטלר במחזה "היטלר")

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il