ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

אבא זה

כתב וביים: אלחי לויט

שחקן: אריק אלון

אבא זה איש גבוה, שמן וקירח
ששוכב על המיטה בתחתונים גדולים
שמתוחים לו על הכרס ורופפים על הרגליים.

אבא זה כסף, אבא זה בשר, זה נקניק שתלוי מחלון המטבח.

זה הפרייבט שחונה מקדימה, שמותר לשחק בקבינה, אבל אסור לגעת­. אסור לגעת.

אבא זה להיות בשקט כשמשדרים חדשות או כדורגל, ושבלילה נוחר כמו חמש נגריות.

אבא זה ההוא שישן כל היום ובלילה מסתלק, שיש לו חברים זקנים,

שמדברים יידיש,

וחובשים קסקטים,

ומסתובבים באלנבי.

שהביא לי מלילינבלום שעון סיטיזן לבר-מצווה. יפה. כסוף. בלי האריזה.

ואני בכלל רציתי סייקו.

רציתי סייקו..

אבא זה האיש עם המספר על היד,

שהעברית שלו איכשהו, איפשהו, ליד.

זה האיש שנושף מתחת לשפם,

כשהוא נוהג, או חונה ובמיוחד כשחם,

אבא זה האיש שאף פעם לא חולה, אבל לפני שנולדתי הוציאו לו כליה.

אבא זה ההוא שפתח אטליז בכרמל ושהיה משוויץ בי כשהייתי מגיע אליו לעבודה כדי לקבל דמי כיס, או כדי שייקח אותי לספר שלו,

ופשט את הרגל תוך חודשיים.

אבא זה האיש שאף פעם לא חולה

אבל פעם כאבו לו השיניים.

אבא זה האיש שקנה בהזדמנות, פרדס שלם, בחתיכות;

גזעים וענפים של עצי הדר,

לעישון הבשר,

ששכבו בערמות שעונים על הגדר,

בֶּחצר

וככה הם נשארו עוד שנים,

אני לא זוכר כמה,

אבל אף פעם, אף פעם

לא יצאה מהם פסטראמה.

אבא זה האיש שצועק על אימא,

ומרביץ לאחותי, אבל אף-פעם לא נגע בי

לרעה.

אבא זה אסור, אבא זה מותר

אבא זה כסף, אבא זה בשר

אבא כועס, או צועק,

או מרביץ או אוכל או שלא נמצא.

או קונה, או מפסיד, או מאבד,

או מתעקש או מוותר או שלא נמצא,

או לוקח או משוויץ או פושט את הרגל.

או שסתם או שלא נמצא,

או ישן ונוחר בתחתונים רפויים,

ולפעמים בורחת לו ביצה.

זה האיש הבריא שאף פעם לא חולה, ועכשיו הוא לא נמצא.

(חוזר על המשפט האחרון שוב ושוב. חברו נכנס ומוציא אותו)