לעצובה

שלום.

 עכשיו את הולכת על קרקע נודדת. אינך בביתך וגם אינך איתי. את מנקרת את האדמה שעליה את דורכת עד זוב עפר. את רוצה תשובות ברורות מה קורה לך.

 את מחפשת את התשובה בספר דברי ימינו, והדפים מוכי עיוורון. אינם נותנים תשובות, רק חשכות מתוקות. את מרגישה שאת מגיעה עד אובדן. אולי השריקות מבשרות שהסער קרב, שהקירות ייפלו והחלונות יתרסקו במפץ עז.

 מה אומַר לך ילדה, כשאת עצובה?

 את קצרת רוח כי את מבקשת גאולה מיידית, אינך יכולה לשאת כמוסות של אושר שהן חלקיות. את רוצה להרוות צימאונך כל הזמן, לשבור רעבונך כל הזמן, להפיל את כל הקירות כדי לבנות ארמון אמיתי. ארמון גדול שאינו ארמון חד פעמי. שהאפלות המתוקות בו נמשכות עד נצח.

 האם הכול גווע סביבי, את שואלת.

 בתוך תוכך לא רוצָה שהכול יגווע ותישארי עם האַין, עם החורבות והקוצים.

 והיקום מתבונן בך ואינו יודע איך ללכת אלייך ולחבקך. גם בעיצבונך. אור פנייך נוסך זוהר על הכול סביבך. גם בעצב יש בך אור רב.

 את הולכת מן המיטה לארון, פותחת דלתות וסוגרת מגירות. גם שם אין תשובה לך.

 את צועדת וסופרת מרצפות, אולי תגלי תוך כדי השיטוט את התשובה ותמצאי את אושרך.

 אני יודע שאת זועקת. שאת מחפשת מרפא. אולי את מחפשת נס.

 אני שומע זעקתך, יודע שלא אוכל לשנות סדרי עולם ולחולל נס.

 אך גם אינני יכול לעזבך לנפשך.

 אני קָרֵב אלייך, ומושיט לך יד...

 ידי בידֵךְ.

 ואת קמה.

 שלך

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)