ג'ו קם בבוקר עם כאב ראש מוגזם. הוא קלל את הוויסקי מקונג התאי, את המאוורר שדפק לו בראש כל הלילה, את המזגן שהרעיש וקרקש ולא קירר. בקיצור, יום ראשון והתחלה דפוקה.
הוא שם עליו את הבגדים שהיו זרוקים על הכסא ותיעב אותם כבר מן המגע הראשון. הם היו לחים מזיעה של יום אתמול. שום דבר לא מתייבש במקום הארור הזה, חשב.
הוא זרק אותם אל פינת החדר והוציא מארון העץ הפשוט שעמד ליד הכיור סט חדש של בגדים. גם מהם הוא לא היה ממש מאושר. שום בגד לא היה ממש יבש.
ביומיום, כששם עליו בגדי עבודה זה לא ממש הפריע לו. ממילא עם בגדי המיגון שלבשו מעל הם היו רטובים לגמרי מזיעה בתוך דקות. שעה אחת אל תוך יום העבודה החדש והם הרגישו שמרבית הזמן הם שוחים בתוך הביצה המצחינה של עצמם. שלוליות המים בהם שכשכו תאואי מים וילדים דגו בהם דגים נראו להם כבריכות מים צלולות לעומת הסחי שבו הם רבצו, זה של עצמם.
אבל ביום ראשון?
זה כבר ביאס את ג'ו לגמרי.
מילא שאתה תקוע בחור הכי מצחין בצפון לאוס. מילא שאתה רואה רק את השותפים שלך לעבודה כל הזמן ורק בסופי שבוע איזו זונה לאואית מרוטה. מילא שאתה מלוכלך, מסריח כל השבוע, רק כדי לפרק עוד מוקש ועוד מוקש שהאמריקנים הדפוקים האלו פזרו בלי הכרה. מילא שאתה שותה ויסקי ליגה זין, בירה תפלה ופושרת, החור של התחת שלך שורף חצי מהזמן מפלפלי הצ'ילי החריפים שהמבשלת המקומית חסרת השיניים דוחפת לצ'ו מיין בלי הכרה. כל זה עוד בסדר לעומת השלשול שאתה חוטף לפחות פעם בשבועיים ומשפריץ על כל ה
אבל שביום ראשון הבגדים יהיו לחים פשוט מבאס.
פעם אחת לשם שינוי אחרי החודשיים שהצוות שלו נמצא בשיינג קוהאנג היה לו חשק עצום לקום בבוקר עם חיוך אבל נראה שכאן אין לזה סיכוי. מרבית חייו הוא בילה בחורים דפוקים. בכל מקום היכן שנגמרה מלחמה כזאת או אחרת הם היו מגיעים כדי לנקות את הג'יפה, את החרא שנשאר, כלומר את מיליוני המוקשים הטמונים בקרקע, חלקם מסומנים וחלקם לא, את עשרות ומאות נפלי הפגזים שלא התפוצצו, אלה מהאוויר ואלה של תותחים וטנקים.
ג'ו ראה את כדור הארץ אחרת ממה שרואים אותו רוב האנשים במושגים הרווחים של נקי או לא נקי. לא נקי זה לא היה משקיות ניילון, טמפונים זרוקים, חיתולים מטונפים, אשפה, בדלי סיגריות.
לא נקי זה כשאיכר יוצא בבוקר עם מחרשת עץ שלו על הכתף, חובט קלות בזרד עץ בתאו הכבד המתנהל לו לאיטו לפניו ובום. טראח. ברגע שהוא יורד מהשביל אל חלקת ירק סמוכה הוא עולה על מוקש, שזז לו לאיטו בימים האחרונים של גשמי המונסון והרגל שלו עפה לכל הרוחות אל תוך שדה האורז המוצף, ועד שמישהו מהכפר רץ אליו לאחר ששמעו את הפיצוץ, מאלו שהם שומעים אחת לכמה ימים, שלרוב עד שהם מביאים אלונקה, או אופנוע עם סירה, או ריקשה כדי להעלות אותו, הוא איבד כבר כל כך הרבה דם שהוא לא עושה זאת. לא מגיע אל המרפאה המקומית בחיים.
לא נקי זה כשילד קטן בן חמש רץ לו עם חישוק של אופן לפניו, רץ הוא אחרי החישוק הצר ודוהר, מרים תמרת אבק קטנה, ואז החישוק פונה לו אל שביל קטן שיורד בין חורש הבמבוק, והחורש מסומן בסרט פלסטיק אדום, אבל שנקרע מהרוח, התבקע מהחום ומהיובש, והאימא של הילד רואה אותו רץ, ועוזבת את קערת הכביסה ורצה אחריו כדי לעצור אותו, אבל החישוק רץ הכי מהר, והילד רץ גם הוא מהר, והאימא לא רצה מ
הלאואי הזה, אוסף הגרוטאות, חסרה לו כף יד. אבל הוא אפילו לא מתייחס לכך כאובדן גדול. בעיניו זה אובדן שווה. הוא מקבל פיצוי מהאמריקנים של כמעט מאה דולר לחודש וזה יותר ממה שהוא מקבל עבור מאה קילוגרם של פסולת ברזל שהוא מצליח לאסוף אולי בחודש של כיתות התלת אופן מסביב לעיירה ועד אל מישור הכדים. אז מה יותר שווה? מאה קילוגרם ברזל או כף יד?
ג'ו כבר לא מתרגש.
ג'ו רגיל לשמוע את הפיצוצים המבוקרים שהם עושים כל יום. אז פיצוץ אחד או שניים לא מבוקרים שהם שומעים במהלך השבוע רק אומר מבחינתם קצת פחות עבודה. פחות מוקש לפנות.
זה לא שהם חבורה צינית. בכלל לא. הם עושים את העבודה של הפינוי בכל המסירות. אבל העבודה הקשיחה את ליבם. גם פה ושם קורות תקלות ולפעמים הם מאבדים חבר שהיה איתם זמן ממושך. למרות כל אמצעי המיגון, למרות כל אמצעי הזהירות הנוקשים שהם נוקטים. תקלות קורות. זה יודע כל מי שעובד. בטח במקצוע כמו שלהם. אבל עם הזמן הם פיתחו מן סוג כזה של הומור שחור וכשהם שומעים אחר הצהריים פיצוץ כזה לא מבוקר הם עוזבים את העבודה כי עם קארמה לא נלחמים, אורזים את הציוד ומתחילים את השתייה קצת יותר מוקדם.
באותו יום ראשון כשג'ו קם עם כאב הראש הדפוק הזה, בסוף שהוא שם עליו כבר את הבגדים, הוריד את הראש ונתן למים הקרים, להרטיב לו את מה שנשאר מהשיער ולזלוג קלות על הפנים, ואל הצוואר ולקרר מעט את הגוף שממילא איך
היה לו חשק עצום שיום ראשון אחד הכול ילך למישרין. הוא יוכל לשתות קפה בבוקר בשקט, לשבת ולשתות את העיתון הדפוק באנגלית של לאוס, הלאו-דיילי, היומון בשפה האנגלית, אולי למצוא איזה עותק בן כמה ימים של בנגקוק פוסט שזחל את דרכו באיטיות מצפון תאילנד אל ויינטיאן, אחר כך אל לואנג פראבאנג ואחר כך צפונה אליהם. כשהוא היה מחזיק את הבנגקוק פוסט בידיים קל היה לו לעצום עיניים ולראות מולן את התענוגות של החופשה האחרונה והחופשה הבאה, בירה קלוסטר צוננת על הדלפק, נערה תאית חלקת עור שמצמידה את ירכה החשופה אל המכנס שלו, תוך כדי שהיד שלה זוחלת במעלה השוק והיא אומרת לו בחושניות ארסית, "היי פאלאנג, יו וונט בום בום?"
הוא ירד למטה. המבשלת חסרת השיניים חייכה ואמרה לו בסינית הדפוקה שלה, "ני האו מה?", כלומר "מה שלומך?". משום מה היא פנתה אליו תמיד בסינית והוא עדיין לא הבין למה אבל הניח לזה. אולי היא בעצמה סינית מבני הקואומיטונג שהגיעו לאזורים אלו באמצע שנות הארבעים, אולי היא אהבה סיני שנלחם לצידם, לצד בני ההמונג, מול הצפון וייטנאמים במלחמה שאף אחד לא דיבר עליה. בלאוס. הוא עזב את העניין כי מלבד להגיד "שיאה שיאה," כלומר תודה לא ידע להגיד דבר.
המבשלת הזקנה חסרת השיניים מזגה לו קפה חזק. זה היה אחד הדברים שאי אפשר היה להתלונן עליהם. קפה. הקפה שהגיע מוייטנאם היה מצוין והיא עשתה אותו חזק והייתה שמה לפניהם חלב ממותק בקופסא ואי אפשר היה להתלונן. הוא מזג לעצמו מהקפה, הוסיף חלב ממותק במידה, ערבב מעט, לא יותר מדי, ולגם לגימה ראשונה מהקפה החם והחזק.
הלגימה ראשונה הייתה הדבר הראשון הכי משמעותי של כל יום. בודאי של יום ראשון. זה כבר שיפר לו במשהו את המצב הרוח.
הדבר השני שהרים את רוחו הייתה העובדה שאף אחד מהחבורה לא ירד עדיין לארוחת הבוקר. הוא תמיד היה ממשכימי קום. אבל רק כאן, ובימי ראשון במיוחד, למד להעריך את הרגעים האלו של השקט הכללי והעצמי לפני שהתחיל מהלך של עוד יום, שבעיניו יהיה דפוק, בדיוק כמו כל אלו שקדמו לו או יהיו לאחריו.
הוא הלך לארונית הבמבוק ובדק אם במקרה הגיע עיתון שלא ראה, או עיתון שמישהו הקדים להניח עליו את היד וסיים לאונן עליו אחרי כמה ימים של ניסיונות קריאה ליליים שנכשלו מראש בגלל העייפות, החום, הדביקות ולבסוף הוריד אותו למטה מתוך תקווה שמישהו אחר, אולי ג'ו, שהיה תולעת קריאה, יניח עליו את היד וימסור תמצית אירועים לאחר מכן.
היה רק סוג אירועים אחד שהם לא דברו עליו מתוך הסכמה. מלחמה. הם לא היו שום צד. הם היו פלוגת הניקיון שאחרי.
כמו בכל יום ראשון המבשלת הניחה לפניו שני פרנץ' טוסט גדולים וזהובים ובאותו רגע הוא היה יכול אפילו לאהוב אותה. את המקומטת בבריות חווה שראה מעודו.
היא הניחה לפניו מלח, שמנת וריבה והוא המליח אחד ועל השני מרח ריבת תות דקיקה ואחר כך שכבת שמנת גדושה. ואכל את שניהם במסירות מעוררת קנאה. ממש הייתה לו הנאה רבתי לחוש את המלאות של הבטן. לא מוגזם. במידה. בדיוק. הוא לגם מהקפה. קפה היה תאווה אמיתית. הרבה יותר מאוכל. לקפה הוא היה יכול להתאוות ממש כמו לאישה, להתגעגע כשהיה מרוחק, לדמיין את התחושה המרקמית ממש כמו עור של אישה, לדמיין את הריח כמו ניחוח אישה.
כשהמחשבות האלו התחילו לרוץ לו בראש הוא הבין שהוא קצת חרמן. הוא נאנח. חודשיים שהם כבר בחור הזה והם מנסים להדביק את שדה המוקשים הכי גדול שעבדו עליו אי פעם. לנסות ולגבור עליו לפני שהגשמים של המונסון יציפו את כל המישור של הכדים המסתוריים וכל הסימונים שעבדו עליהם במשך החדשים האחרונים ילכו לטמיון עד לעונה היבשה הבאה שאז יצטרכו להתחיל לסמן, לאתר ולפוצץ או לחפור אותם מחדש. הם עבדו כמו עדת מורעבים. לעוד מוקש שהוצא ממטמונו, לעוד נפל שפוצץ בפיצוץ מבוקר.
ג'ו קם מהכסא, ויצא אל מחוץ למלון הדפוק שבו שהו. המלון היחידי שהיה בעיירה הקטנה של רחוב אחד.
רוח חמה, לחה, רטובה, קיבלה את פניו. חשרת השמיים באופק הייתה מכוסה בפס אחד יציב של שחור כהה. זה היה המונסון הראשון שהיה בדרך אליהם. אולי אחר הצהריים. אולי מחר בבוקר.
הוא החליט שילך קצת אל מחוץ לעיירה. סתם כך לחלץ את העצמות.
הוא עבר על פני אולם הביליארד שהיה צמוד אל המלון. כמה צעירים מובטלים ובטלנים, עם מכנסי התעמלות קצרים של אגרוף תאי, עמדו אוחזים במקלות. סיגריה דלוקה דבוקה להם בשפתיים.
"היי ג'ו," הם אמרו במקהלה.
הוא הנהן אליהם וחייך. הוא ידע את ההמשך בריטואל השבועי ובמידה מסוימת אפילו ציפה לו.
"היי ג'ו," הם שאלו, "לאן אתה הולך עם האקדח ביד שלך?"
"אני הולך לירות בגברת הישנה שלי," אמר ג'ו.
הם התפוצצו מצחוק בתוך סלון הביליארד. ג'ו ידע שהם יצחקו עכשיו עד שתכאב להם הבטן ואז ילכו אל המחסן של שקי האורז הלבן מאחור ויזריקו לעצמם מנה הגונה של הרואין "צ'יינה וייט", ההרואין הכי טוב, ישר לתוך הוריד ועד שהוא יחזור מההליכה של השעה הם כבר יהיו אפופים לגמרי וכבר לא ישחקו ביליארד אלא ישענו על המעקה העץ הרקוב שבחזית אולם הביליארד וכשהוא יחזור הם יסתכלו בו בעיניהם המזוגגות, ואחד מהם יפתח את הפה המלא בשיניים רקובות משחירות שנותרו לו ויגיד, בשם כולם, "הי ג'ו, לאן אתה הולך לרוץ עכשיו?"
הוא היה משיב להם, כמו בכל פעם, מצביע אל מחוץ לעיירה, "אני הולך בדרך שם למטה."
הם יצחקו כמו עדה של ברווזים מפוטמים שיושבת בתוך חלקת האורז הרטובה ומגעגעת מרוב טמטום עצמי. הוא לא יצחק, רק יחייך. אין מה לעשות בשיינג קוהאנג. אין עבודה. חוץ משדות האורז, שזה העבודה של האיכרים הזקנים, ההורים שלהם, ונותרו רק עדרי החזירים השחורים ולהקות הברווזים שזה עבודה של הנערות הצעירות ולהם לא נותר כלום חוץ מלנהוג את שיירות הפרדות עבור הסינים שמבריחים את אבני הג'ייד מצפון בורמה, דרך לאוס אל עבר צפון תאילנד, או עבור סינים אחרים להעביר שיירות אחרות של שקים קטנים, אטומים ומוחתמים אל עבר דרום יון-נ'אן, "הארץ של העננים הלבנים", שבדרום סין, שמשם הם מעבירים את החומר אל אירופה או אל ארצות הברית. מי שנשאר כמובן. כי חלק מהם קורס בדרך כשהם לא יכולים להזריק ואת החלק האחר תופשת משטרת הגבולות הסינית שלא טורחת אפילו להביא אותם לשופט סיני אלא שם ליד הגבול היכן שהוא תוקעים להם כדור ישר בעורף ומשאירים אותם להרקיב ולהיעלם עד שמגיע המונסון הבא ומוחה כל סימן.
ג'ו הלך לעבר קצה העיירה.
מימין לו נפרש השוק הדל. כמה נשים עמדו ומכרו סיגרים של טבק מקומי. אחרות כמה צרורות עלים ירוקים. עוד כמה אחרות ערימות קטנות של תפוחי אדמה קטנים, נגועים, עלובים. זה מה יש. זקן אחד ישב על דלי הפוך ומכר דגים ששלה בבורות המים הגדולים שנותרו לאחר ההפגזות במלחמה ההיא שהפכו להיות מקומות גידול של דגים. אבל את הדגים שלו כיסה גל של זבובים, שזה היה עוד אחת ממכות העיירה שיינג קהונג והיו הרבה כאלו. הרבה יותר מעשר מכות מצרים. המוקשים, הנפלים, היתושים, המלריה, השלשול, הבדידות, החום, הלחות וכן הלאה.
מעבר לעיירה נפרשו שדות האורז. אם בעיירה היה הכול דפוק כאן היה משהו שג'ו אהב. הוא אהב את שדות האורז האלו. כמה תבונה הושקעה בהם, חשב. כמה מלאכת כפיים מדהימה. הוא קנא באיכרים אלו וביכולת היצירתית שלהם שבאה לביטוי בכל מה שהיה קשור לגידול האורז. לפעמים חשב שבכך נמצאת התשובה למה המשיך יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, כמו מדיטציה שעושים בחשיכה, בעבודה שלו, של מוקש אחר מוקש, נפל אחר נפל. כי העבודה שלו הייתה מדיטציה בחשיכה. בלי לדעת מתי יבוא האור. לא האור של היום, לא האור של פיצוץ מבוקר, או האור הנשגב והנורא של פיצוץ אקראי, מיותר, שגבה מחיר. כשראה את שדות האורז הוא ראה את האור.
הוא ידע כמה זה נשמע פתטי. אבל גם ידע שיש בכך אמת. אמת שלא יוכל לחלוק עם אף אחד.
זה המחיר, חשב.
הוא הלך בשביל בין שדות האורז, שם את פעמיו אל עבר מצבור של בקתות עץ שלא הכיר ולשם עדיין לא הלך אף פעם. מרחוק זה היה נראה כמו עוד כפר של בני המונג. אוסף קטן של בקתות כהות בלב שדות אורז ירוקים.
כאשר החל להתקרב נבח כלב אחד ואחרים הצטרפו אליו. כשהתקרב עוד יותר הם השתתקו ורק בהו בו ולשונם הדביקה מרוב חום משתרבבת מפיהם. אחר כך נשכבו בחזרה בתוך הבוץ השחור והדביק, כמו החזירים השחורים זיפניים, כמו תאואי המים. כולם רבצו בבוץ החמים והדביק והעלו זיעה וניסו להעביר עוד שעה ועוד יום של חום.
אישה זקנה יצאה מאחת מבקתות העץ נושאת על גבה סל גבוה וקונוסי מלא בקלחי תירס. כמה ילדים קטנים עם בטן נפוחה השתובבו עירומים ליד סיר שהועמדו בו מים כדי להרפות את אחיזת האורז הדביק שבושל בו.
הוא הלך בין הבקתות. מציץ פה ומציץ שם. כמעט ולא הייתה נפש חיה. רק הילדים, והזקנה ששבה והופיעה ואחר כך נעלמה. הוא כבר עמד להמשיך בדרכו ולעזוב את מצבור הבקתות המתפורר, המרקיב כאשר הבחין בנערה יוצאת מן הבקתה.
לחלק גופה התחתון היה סארונג כהה צמוד שהבליט את חמוקיה הרכים. היא לבשה חולצה צמודה מתכלת כמו שנוהגות בנות ההמונג. שיערה הארוך השחור היה אסוף בק
היא לא ראתה את ג'ו, שנעצר ועמד, מעט בצד ובצל שהעניקה לו הבקתה הסמוכה. הילדים ממילא לא שמו לב והמשיכו לשחק ולשלות את גרגרי האורז ספוגי המים.
בסמוך להם היה משטח בטון קטן וחשוף במקום שבו עמדה משאבת המים. הנערה הלכה עד למשאבה, העמידה את הקערה מתחת לה והחלה בתנועות קצובות להעלות ולהוריד את ידית המשאבה. קילוח של מים זכים יצא ומילא את הקערה. הנערה פשטה את חולצתה והניחה אותה על ידית המשאבה. היא הייתה עירומה ועמדה חשופה רק הסארונג צמוד אל מתניה.
ג'ו חש כמו מכה בבטן. הבטן שלו כאבה מהמראה. הוא העביר את ידו על מצחו. המצח להט. הזיעה נטפה. גלשה במורד גבו הרטיבה את חולצתו ומכנסיו. גלשה במורד חזהו, מדביקה את שיער החזה. הוא הוציא את משקפי הראייה שנשא ושם אותם על חוטמו.
הנערה ישבה בכריעה, עכוזה שעון על ירכיה והיא שופכת קלות מים מתוך הקערה באמצעות כוס פלסטיק על שיערה, על גבה, על חזה. ג'ו ראה כיצד היא מעבירה את ידה הרטובה, מפזרת את המים, על חזה, שהיה הדבר היפה ביותר שראה אי פעם.
זה לא היה החזה השטוח פטמתי של הזונות התאיות בבנגקוק, גם לא המעט חזה של הסיניות. זה היה צמד אגסים יפהפה, מרגש. חזה מתוק של נערה צעירה שאף יד עוד לא לכלכה אותו.
ג'ו הלך קדימה. יכול להיות אפילו שהוא לא שם לב שהוא הולך קדימה.
הוא ממש היה יכול אפילו לשמוע את הצעירים מאולם הביליארד צוחקים," הי ג'ו, לאן אתה הולך?"
כשהיא ראתה אותו היא עמדה שפופה והחזה שלה היה זרוק קדימה. לא המראה הכי מדהים לראות בו אישה כאשר החזה שלה נראה כמו עטין מוכן לחליבה אבל אצל נערת המונג זאת היה בו עדיין את המראה המלהיב שמביא את הרוק לחיכו היבש של גבר.
היא חייכה אליו במבוכה, חזרה לשבת והמשיכה להתרחץ.
הוא התיישב לא רחוק. אולי שלושה ארבעה מטרים בסך הכול ממנה ופשוט התבונן בה רוחצת.
מהקיפול של הסארונג היא הוציאה פיסת סבון קטנה והחלה להקציף את עורה החום מבריק משיי. הוא עקב אחרי התנועות השלוות של ידה, המטיילת על גופה השחום, החלק, הרטוב, המשיי, הנוצץ. הוא היה מודע לקוצר וחוסר הנשימה
היא הכניסה אל הסבון אל מתחת לסארונג והעבירה אותו על רגליה ואחר כך אל עבר המשולש שבו חברו רגליה.
לג'ו היה כאב בחלציים. כאב ממשי.
הנערה קמה, שפכה את שארית המים מהקערה. מילאה מים נקיים מהמשאבה, שפכה אותם בעמידה על גופה התמיר והרענן. היא התעלמה לגמרי מנוכחותו של ג'ו.
ג'ו הרגיש עד כמה הוא לא קיים בעולם שלה.
היא לא התייחסה לעובדה שעמד שלושה ארבעה מטרים ממנו. היא לא התביישה, היא לא הסתירה את חזה המופלא, היא עסקה בשלה. היא התרחצה כפי שנהגה מדי יום ביומו.
הגשם החל לרדת. המונסון הקדים לבוא. הוא ירד בטיפות גדולות וכבדות. בכל מקום בול פגיעה, כתם לח גדול התפשט.
הנערה קראה לילדים. הם הרימו את ראשם.
היא הורידה את חולצתה מידית המשאבה, שטפה אותה במהירות בזרם המים, סחטה אותה, ושמה אותה, רטובה כפי שהיא על פלג גופה העליון. היא לקחה את קערת הפלסטיק, שמה לרגליה את כפכפי הגומי ונעלמה אל תוך הבקתה. הילדים נכנסו אחריה.
ג'ו התרומם. הגשם הפך למבול סוחף. הוא ירד בפלגים. כל השטח הפך לנחל זורם, לאגם מים במהירות.
ג'ו החל ללכת. המים קלחו על פניו אבל הוא לא ראה אותם. הוא ראה רק את הנערה ואת גווה התמים, החלק, הבתול. את יפי שדיה.
בשלב מסיים הוא שמע פיצוץ. הוא תיאר לעצמו שבודאי אחד המוקשים נסחף עם המים והופעל.
המים שזלגו כעת על פניו משום מה היו כעת אדומים.
ג'ו שם לב שלא רק כמות המים הלכה וגברה אלא גם הצבע האדום של המים שזלגו על פניו הלך והתחזק עד שהפך לסמיך, צמיגי.
אבל הוא כבר לא ראה דבר. רק את גווה התמים, החלק, הבתול, את יפי שדיה.
כאשר הנערים מאולם הביליארד הופיעו מעליו פתאום הוא הרגיש משהו לא בסדר.
"מה הם עושים פה מעלי?" חשב. הוא ניסה למחות את הנוזל האדום שכיסה את עיניו אבל בדל החולצה שנשאר לא יצר אף תנועה.
הם עמדו וצחקו ומוטות הביליארד בידיהם.
ביצר הישרדות עצום הוא ניסה לזחול ולהתרחק מהם ולא הבין לאן לעזאזל נעלמו הרגליים כשהוא צריך אותם. הוא ראה רק מסך שחור מול העיניים ולכן כבר לא ראה את הבחור עם השיניים השחורות רקובות שגחן עליו ואמר, "היי ג'ו, תגיד, לאן אתה רץ עכשיו?"
היי ג'ו – הוא כמובן מחווה לג'ימי הנדריקס ואולי לדור, תקופה וצורת מחשבה שאינם עוד.
(יגאל צור, ספרו: "צרות בגן עדן", להשיג כאן)
