(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו? ללא הערות שוליים)

7. ויצא: בראשית כ"ח 10 - ל"ב 3

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

חרן, עיר קדוּמה, עוד מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח' שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפני הספירה, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפני הספירה. חרן נזכרת בתנ"ך כמקום אשר בו תרח אביו של אברהם השתקע לאחר שברח מאור כַּשְׂדִּים. מחרן נדד אברם לארץ כנען. נחור אחיו נשאר בחרן. לשם חוזר אליעזר, עבד אברם, כדי לחפש אישה ליצחק. ושם נושא יעקב את נשותיו לאה ורחל, בנות לבן, נכד נחור.

האבות נהגו לצאת מארץ כנען ולבוא אליה ואלוהים הולך עימם. יש בזה שוני ממערכות היחסים שבין שבטים אחרים ואלוהיהם בארץ כנען. רוב אלי כנען היו אלים טריטוריאליים ופונקציונאליים, כלומר הם התייחסו למקום מסוים, היו בעלי כוח מסוים ותחום התמחות מסוים. למשל: עשתורת הייתה אלת הפריון. בעל, אל המלחמה, הגשמים, הסופות והרעמים וגם עסק בחקלאות וכיוצ"ב.

לעומתם, האל העברי "מלוא כל הארץ כבודו".  מצד אחד, השכינה שהיא הפן האלוהי שפעולותיו מתגלות לבני אדם, שורה בבית המקדש בירושלים:

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כלומר, לא רק בבית החומר, אלא גם ובעיקר ברוחם של בני האדם. אבל נאמר גם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוהִים" .

כלומר, הפולחן הדתי העברי יכול להתקיים בכל אתר, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו. יש להזכיר זאת למי שפועלים להקמה מחודשת וחומרית של בית המקדש בירושלים.

"ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".

חלום יעקב הוא גרסה נוספת של הבטחת האל לעמו הנבחר. לכל אחד מהאבות ניתנה הבטחה לריבוי העם העברי. לאברם ניתנה ההבטחה בברית בין הבתרים. אצל אברם מדובר בעיקר בריבוי כמותי. ליצחק ניתנה ההבטחה בישיבתו בגרר, בזמן הרעב הגדול שהיה בימיו. גם אצל יצחק יש הבטחה לריבוי כמותי, אבל בתוספת הבטחת איכות: "ונתברכו בזרעך כל גויי הארץ".  

יעקב, בדרכו מבאר-שבע לחרן, מקבל הבטחת ריבוי והבטחת איכות, שהיא על פי ניסוחה כוללת יותר: "ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך".

יש אומרים כי נתברכו או נברכו פירושו שהכול יכרעו ברך בפני העם העברי. אנו אומרים שמדובר בלשון ברכה, כלומר בנתינה.

אצל אברם ניתנת ההבטחה במחזה ואצל יעקב בחלום. בשני המקרים ניתנות ההבטחות בחזיון פנימי שהוא בעל תוקף אמוני מחייב. חלומו של אברם מפורט יותר מזה של יעקב. חלום יעקב פשוט יותר, מופשט ובעל מגמה אוניברסאלית. אולי זוהי הסיבה לכך שזכה להתייחסויות רבות בספרות, בשירה, באמנות הפלסטית, ולפירושים רבים.

ברוחו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, אפשר לומר: העלייה בסולם היא דימוי להסלמה במתח הארוטי. אלוהים הוא החלום מושא אהבה של המאמין. ההתקרבות אל האלוהים מגיעה לשיאה ברומו של הסולם. שם מתקיים האיחוד הנשאף עם מושא החלום. החלום מגלם משאלה לרוב-אונות והנצחת העצמי בדורות הבאים. קארל יונג, תלמידו של פרויד, היה עשוי לומר: החלום מגלם תיאור דרגות האנושיות. מן היצר והחומר ההיולי שבתחתית הסולם, אל הרוח שבמעלה הסולם.

הקבלה, בדרך כלל, מתייחסת לתמונת הסולם כאל המחשה של עולם הספִירות האלוהי (במקור היווני - ספֵירות). בהקשר לזה מופיע בה גם דימוי האילן ההפוך, ששורשיו באל וענפיו יורדים אל העולם הזה. כמו-כן נמצא במקורות שונים, החל במסורות מזרחיות, תיאור תנועה מעגלית ספירלית, עולה כלפי מעלה, המקבילה לתיאורי הספירות.

מדוע תחילה עולים המלאכים בסולם ואחר כך יורדים? הרי מלאכים באים מלמעלה, ולכאורה ראוי היה לכתוב שתחילה הם יורדים ואחר-כך עולים? אומר רד"ק שהכול לפי התלמדות האדם. שתחילה עליו לעלות בסולם לדרגת ההנהגה העליונה, שהיא הנהגת העולם. כשהוא מגיע לדרגה העליונה, עליו לרדת אל העם. אפילו בפירוש זה, שהוא לכאורה מתקדם בעניין יחסי מנהיג-מונהג, התבנית ההיררכית שלטת. פירוש זה עלול ליצור זיקה מעוותת בין תמונת הסולם לייעודו של העם העברי כמתנשא מעל לאחרים: "והנה יהוה ניצב עליו...". האל עומד בראש סולם המלאכים וגם עומד מעל יעקב לשומרו. האל עומד על יעקב להנהיגו, ויעקב עומד מעל משפחות האדמה להנהיגם. יש פה חשש להתנשאות ויוהרה, שאולי סותרים את בסיס הפירוש של רד"ק.

לכן באופן פרדוכסלי אפשר לטעון שמעלתו הגבוהה של המנהיג ודרך ההנהגה המתקדמת פירושה היכולת להתקשר עם הסביבה, בתנועה מתמדת של עליה וירידה בסולם היחסים עם הזולת. בתנועה זו משתתפים הכול - המנהיג והמונהג. מנהיג מתקדם הוא שליח ציבור, וזה שהגיע למצב של קבלה עצמית, שבו הוא מוכן לא רק לעלות בסולם ההנהגה, אלא גם לרדת בו ולוותר על המנהיגות הפורמאלית. באותו אופן אפשר לראות את יחסי היוצר וקהלו. מראש אנו מניחים כי היוצר העומד על במת היצירה, הוא כמו כהן הדת של האמנות. היוצר הוא שליח הציבור. היוצר הוא מנהיגה של היצירה, והיא הסולם שבאמצעותו נוצר הקשר שבין היוצר לבין קהלו.