- טקסי הסליחה הם צורה של התנהגות חברתית היסטורית נלמדת. זוהי דוגמא לפער האוניברסאלי הקיים בין ההכרח לשחזר היסטוריה לבין החוויה האישית או החברתית המיידית. ברוב החברות מתקיימים טקסי סליחה וכפרה, אחרי תקופות שבהן באה לידי ביטוי תוקפנות מסוג כלשהו. לאחר המלחמה מתקיים טקס הכרזת השלום. בדרך כלל, כולל השלום בתוכו גם את טקס הסליחה ההדדי על חטאי העבר. טקסים אלו הם לפעמים בעלי אופי פולחני. בני האדם אומרים אז שהם סולחים זה לזה, ההצהרה החיצונית של הסליחה ההדדית, איננה מחייבת שאמנם התקיימה הסליחה הפנימית-רגשית אצל מי מהצדדים, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על ההתנהגות הבין-אישית בעתיד.
כלומר, אם מתקיים טקס הסליחה, האדם יכול לקיים אותו כפעולה חיצונית, אבל עדיין לשאת בתוכו רגשות כעס, תסכול או כל רגש אחר שאיננו תואם את הסליחה.
טקס הסליחה החיצוני יכול להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים. יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי.
הסליחה השלמה כמעט איננה קיימת במציאות. משום שגם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זכרון הכעס וגם את זכרון טקס הסליחה.
אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו מצב סביר ומטהר. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות.
טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים. הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית. חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט. עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו לכבוש את הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכו'. בשורשיהן של יצירות רבות ניתן למצוא את עקבותיהן של מערכות היחסים שיש ליוצר עם אבותיו.
(עמ' 149-150)
