האיגרת השבועית

 - "בעבר כבר סלחתי להורי על כל מה שעוללו לי וגיליתי את האהבה, אבל לפעמים אני מרגיש את הכעס עולה בי מחדש!"

- טקסי הסליחה הם צורה של התנהגות חברתית היסטורית נלמדת. זוהי דוגמא לפער האוניברסאלי הקיים בין ההכרח לשחזר היסטוריה לבין החוויה האישית או החברתית המיידית. ברוב החברות מתקיימים טקסי סליחה וכפרה, אחרי תקופות שבהן באה לידי ביטוי תוקפנות מסוג כלשהו. לאחר המלחמה מתקיים טקס הכרזת השלום. בדרך כלל, כולל השלום בתוכו גם את טקס הסליחה ההדדי על חטאי העבר. טקסים אלו הם לפעמים בעלי אופי פולחני. בני האדם אומרים אז שהם סולחים זה לזה, ההצהרה החיצונית של הסליחה ההדדית, איננה מחייבת שאמנם התקיימה הסליחה הפנימית-רגשית אצל מי מהצדדים, אבל היא יכולה להשפיע לטובה על ההתנהגות הבין-אישית בעתיד.

כלומר, אם מתקיים טקס הסליחה, האדם יכול לקיים אותו כפעולה חיצונית, אבל עדיין לשאת בתוכו רגשות כעס, תסכול או כל רגש אחר שאיננו תואם את הסליחה.

טקס הסליחה החיצוני יכול להבטיח שלפרק זמן מסוים לא יתחדשו תגובות האיבה בין הצדדים, אבל הוא איננו יכול להבטיח סליחה רגשית פנימית מלאה. סליחה רגשית פנימית תלויה בגורמים רבים, שהטקס החיצוני לא תמיד יכול להשפיע עליהם. טקס הסליחה מושך ומפרק חלק מן האנרגיה שטמונה ברגשות הכעס, אבל לא בהכרח מפרק את כולם. לכן אדם יכול להצהיר שסלח להוריו או לאויביו, אבל עדיין הוא נושא בתוכו רגשות כעס טעונים. יש להדגיש שמצב זה הוא אך טבעי.

הסליחה השלמה כמעט איננה קיימת במציאות. משום שגם לאחר שהכעס על הזולת נפרק, עדיין קיימת בחדר התודעה החוויה המקורית, על כל מרכיביה, כחוויה לגיטימית, והיא כוללת בתוכה, בין השאר, את זכרון הכעס וגם את זכרון טקס הסליחה.

אדם יכול ללכת כל חייו נושא עימו את רגשות הזעם על הוריו ולטעון אותם אל תוך יצירתו וזהו מצב סביר ומטהר. אם אדם מקיים טקס סליחה חיצוני והוא מרגיש אשמה על כך שרגשות הכעס והתסכול עדיין קיימים בו, עליו לתת ביטוי לרגשות אלו ביצירה. זהו תהליך טוב של טיפול ברגשות.

טקסי הסליחה החיצוניים הם הכרחיים להמשך סביר של אורח החיים. הסליחה הרגשית הפנימית היא רצויה אבל איננה הכרחית. חשוב ביותר שלא נטפח בקרבנו רגש אשמה על שאין ביכולתנו לסלוח באופן מוחלט. עם התעוררות מחודשת של הכעס, או של רגש האשמה על שאין ביכולתנו לכבוש את הכעס, יש לתת להם ביטוי מיידי ביצירה - בכתיבה, בציור, במוסיקה, בהגשת טקסט בימתי וכו'. בשורשיהן של יצירות רבות ניתן למצוא את עקבותיהן של מערכות היחסים שיש ליוצר עם אבותיו.

(עמ' 149-150)

(קטעים מתוך הקובץ: "פרשת השבוע" של תיאטרון החדר)

חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

מלחמה היא רצח עם המנון ודגל

נסים אלוני לא נפרד מעולם מהחייל של מלחמת העצמאות. דמותו של החייל, גיבור סיפורי המלחמה פושטת ולובשת צורה במחזות של אלוני ולעתים מתגלגלת להיות רוצח. הממונה על הסוכן החשאי מקס, במחזה שעיר אחד לעזאזל, המתרחש בממלכת האופל של מרגלות ומרגלים, מבהיר למקס שאין בעצם הבדל בין שליח מנגנון החושך לבין גיבור לאומי שפועל באור יום: "כל עיתון ערב הגון היה בטח קורא לך טינופת... או גיבור לאומי, אם תתפגר באור... פה בחושך אתה שד... וקיבלת רשות להרוג". מקס הוא גלגול של חייל, שליח של הרשות.

שעיר אחד לעזאזל מתכתב עם סיפור מלחמת העצמאות של אלוני, ארבעה אנשים. "מדוע היה עלינו להיות השעירים לעזאזל?" שואל החייל בסיפור זה, וחברו החייל מדבר על שד: "קפץ בתוכי שד חדש שמעודי לא ידעתיו". הסוכן החשאי, הוא החייל, הוא השד, הוא השעיר לעזאזל של המלחמות.

בשעיר אחד לעזאזל, המוליך אל צליבתו של מקס הסוכן החשאי, חוזר אלוני לעייפות הנוראה שאפיינה את המלחמה, זו שהזכירה לו, כמו שסיפר לידידיו בבית לוינשטיין, את האירוע המוחי. הממונה עליו, המכונה בשם "הקול", מכין את מקס למה שיקרה לו במהלך השליחות: "העייפות תהיה - איך לומר - הילה... תחושה של שליחות... בטח מכינים כבר כיכר שתיקרא על שמך. ואפילו אנדרטה".  

מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה שבה אמר אלוני לידידו יוסל ברגנר "אנחנו רוצחים", ונפוליון – חי או מת!, שנכתב ב-1970, הוא מחזה המחאה המפורש של אלוני נגד מלחמה שהיא מין פסיכוזה המולידה רצח. "...שום יונת שלום, חמוד שלי, עוד לא המציאה דרך טובה יותר לנצח את המוות מאשר על ידי מוות של אחר! רצח!" אומר נפוליון המת במחזה.

זוהי מחאה בציפוי של קומדיה דל ארטה עליזה ומקברית, קרנבל פורע חוק וסדר. פַּנְטָלוֹנֶה שאיבד את בניו מציג את עצמו: "אמיליו פנטלונה... מוונציה... ליצן מאוד ידוע בעבר הקרוב-מאוד והרחוק-פחות... עכשיו אב שכול". "זה די במודה", מעירה ה פּוּלְצִ'ינֶלָה האדומה. "יש הרבה", מוסיפה הפולצ'ינלה הירוקה. "תודה לאל", אומרת הפולצ'ינלה הכחולה.

במחזה נפוליון - חי או מת! יוצא נפוליון ממדור המתים, יותר מ-150 שנה אחרי מותו, כדי לתקן את מפלתו בקרב שניהל ברוסיה ב-1812. פנטלונה, ששכל שלושה בנים בקרב הזוהר באוסטרליץ, שוכר את שירותיו של רוצח שכיר, דוֹן בְּרִיגֶלָה, בן עניים זועם מנאפולי, כדי שיביא אליו את נפוליון הפושע, חי או מת. בתמורה יקבל את בתו אַדֶלַיְידֶה לאישה. אבל במהלך המרדף נתקל בריגלה בהמון העתקים, זיופים של נפוליון.

דון בריגלה נהפך לרוצח סדרתי והמסע נמשך שנים, דורות. במהלכו מתאחד דון בריגלה עם דמות נפוליון. דעתו נטרפת מרוב פגרים ותעתועים.

בריגלה: אני רוצח.

נפוליון האמיתי: גם אני!

בריגלה: אני בסכין.

נפוליון האמיתי: אני בתותח!  

ובהמשך:

דון בריגלה: "נפוליון בונאפרט, אני קורא אותך למלחמה! שנינו רוצחים, נפוליון בונאפרט!"

בסוף המחזה, כאמור, מתאחדים דון בריגלה הרוצח ונפוליון הקיסר והופכים לדמות אחת, כי אין הבדל ביניהם.

(המשך יבוא)

 אֲנִי קוֹרֵאת בְּשֶׁלֶט חוּצוֹת צִבְעוֹנִי שֶׁ-

כְּדֵי לֶאֱהוֹב צָרִיךְ לַחֲלֹם. 

עַל מוֹשַׁב עוֹר דָּהוּי הַנֶּהָג תּוֹהֶה בְּקוֹל

אֵיךְ נָשׁוּב לְשִׁגְרַת הַחַיִּים לְאַחַר הַחַגִּים.

אֶצְלִי, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לִי, קֹדֶשׁ

מְעֻרְבָּב בְּחֹל
וְהַחֹל - מוֹעֵד.

(נובמבר 2000)

לחבר מילים

לבנות משפטים

לבקש בצורה קדחתנית משמעויות -

מתי זה התחיל?

מתי החלה הזרימה, ההתפתחות

תפיחת הרקמות וגידולן

בניית שרירים

ומשחקים תמימים

התעוררות ההכרה

זקפה ראשונה - והפליאה

תיחום חללה של הבמה

חלוקה למערכות

לסצנות

ניסיון בלתי פוסק ללמוד

את חוקי הז'אנר

את יסודות הכוריאוגרפיה

את סוד התזמור

והתזמון

את החידה שבגילוי

חזרות בלתי פוסקות

רגעים של הרמת המסך

שריקות הבוז של הצופים

מעידות ונפילות

רגעי אושר בלתי מובנים

תחושת אובדן

למה לאחרים זה לא קורה?

בהיות ותהיות על המשך המסלול

צלילי סרנאדה אווילית

האימה שבחושך

מהצד השני של הבמה

צלילה לתוך החור השחור

גירוי

אוננות ואורגזמה

מה זה קתרזיס?

מדוע לא חוויתי אותו?

ושמא יש עוד הצלה?

האם ניתן להתחיל את החזרות שוב?

לכתוב טקסט חדש

להפוך את החיים לקרקס

לקברט

למופע אור-קולי

לבית זונות

לגיהינום מענג ושמיים משמימים

להאזין לבָך או לטכנו מרסק את הגולגולת

לזיין את החיים

להזדיין עם המוזות

להתנחם בפורנו רך

לשכב עם פינה בָאוּש

או להעריץ את פֶטיפָה

להעמיד בלט סופני

של חיי איוולת

"לחכות לגודו", להשתמש ב"משרתות"

"להעליב את הקהל"

לחרבן על הכול

להיוולד מחדש

לזכות במקום ראשון במצעד הפזמונים

ללבוש מצנפת משמעות

לשיר המנון צבאי

לדרוך על גוויות

ולקבל תשואות סוערות.

נשמות תועות

במדבר

האוטו שלנו גדול וירוק

סיסמאות שחוקות מהבוקר

הווה משובח

הפרופסור אמר אתמול

שאנחנו כל הזמן

חווים את העתיד

כמו עכשיו

כשהשיר עומד להיגמר

ואני שואלת את עצמי

אם יאהבו אותו.

החודש בער ודעך לו לאטו,

נפש אחת ניסתה להחיותו.

מזור ותקווה נצנצו בלבה,

חיכתה לתומו של האוד הבוער האחרון.

לא פסחה אף לא על שלב אחד בדרכה המייגעת.

הקיצה עם בוקר, קרומים ועיניים נפוחות.

שבה שעות ארוכות לאחר רדת החשיכה, עיניה עצומות.

החודש תם, האפר פוזר,

נפש אחת נפרדה ללא צער.

השלמה וציפייה צדו את מבטה,

זכתה בשלל.

חשכו עיניה הפצועות,

נשברה אז רוחה של הנפש.

חדלה מלהיות דבר מלבד מספרים, מספרים.

נפש בוערת על פני אודים עשנים,

יודעת כי הגלגל מסתובב לו,

ממתינה לחשבון חודש נפש.

(רן בן עזרא)

הנה הם באים

להרוג את התרנגול

בחדר האפור

עומדים חמישה 

שוטר שולף אקדח

תפילת המוות

עוברת בנוכחים

על עוונות יש לכפר

מוקדם ככל האפשר

אך לא הפעם

התרנגול לא ימות

עוֹלָמִי כֹּה צַר

שֶׁאֵינֶנִּי בַּר סַמְכָא לְהַתְווֹת קַוִּים שֶׁל מוּסָר

מַצַּב רוּחִי כֹּה הֲפַכְפַּךְ

שֶׁאֵינֶנִּי כֹּה יָמְרָנִי לוֹמַר מַהוּ אשֶׁר אֲמִתִּי

אֲנִי כֹּה מְסֻכְסָךְ עִם עַצְמִי

וַעֲדַיִן נִשְׁאָר בִּי מָקוֹם קָטָן לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי

אֲנִי אִישׁ פָּשׁוּט עִם חֲלוֹמוֹת שֶׁל גַּדְלוּת

לְמֵיטַב יְדִיעָתִי אֲנִי קַיָּם

אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִי זְמַן וְגַם אֲנִי אָמוּת

שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּם
מֵהַמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי עוֹמֵד, אֲנִי מֶרְכַּז הַיְקוּם

יואל קורנבלום לא ראה את שיחות הטלפון הרבות שהציפו את מכשיר הטלפון שלו משום שישב בתיאטרון וצפה באדיפוס רקס. זאת אומרת הוא לא בהכרח תכנן לצפות באדיפוס רקס, אבל הטלפנית מהתיאטרון הייתה כל כך נחמדה והיא גם שאלה אם הוא אהב את ההצגה הקודמת, ויואל קורנבלום, שאיש לא שאל לדעתו אף פעם, הודה שלא ממש כי הוא חש שהגבולות שלו נפרצים, והיא כנראה באמת הקשיבה לו ושאלה אילו מחזות הוא אוהב ואז הוא אמר שהוא מתגעגע לאנטיגונה ואז היא אמרה לו שיש אדיפוס רקס והוא אף פעם לא ראה את אדיפוס רקס אבל אשתו לא רצתה לראות אז הוא הזמין רק כרטיס אחד, התלבש יפה, ונסע במונית ליפו.

כשחזר הביתה גילה שהייתה שריפה מקצר חשמלי ואשתו והחתול וכל חייו למעשה עלו בעשן. הוא הביט אל תוך האפלה המפוחמת וחש שחייו גם כן עלו בעשן יחד עם דירתו. את הכאב החל מזדחל אולם לא הגיע עד דמעות. ואז הוא חש כאדם רע על כך שהכאב לא מגיע עד דמעות והחל לבכות. השוטרים ניחמו אותו אולם לא היה לו עוד מה לעשות שם והוא החליט שאיננו רוצה להטריד אף חבר וחשב שיבלה את הלילה בבית מלון ומחר בבוקר יתחיל לדאוג לכל אותם אינספור סידורים שישנם כפי שמתקבל ומתחייב מאדם בגילו ובמעמדו.

איך באמת אפשר לנחות אצל חבר ומה יגיד להם והפקעלך שלהם אומנם לא יכולים להתחרות עכשיו בפקעלך שלו, אבל יותר מהאופן המקאברי שבו יתחיל כל מגע כזה עם אחד מחבריו המסוגפים והשתוקים אשר מעולם לא נישאו, איש מסיבותיו הוא, הוא חש שאיש לא יוכל להבין את כאבו, לא רק משום שהם מעולם לא היו בזוגיות, אלא משום ההחמצה שהמוות הזה הגיע מאוחר מדי.

אלא שהיה זה יום חמישי והוא היה מכתת את רגליו מאכסניה לאכסניה עד שהגיע למלונית ברחוב טרומפלדור וקיבל חדר בו היו מיטות רבות וטלוויזיה ומספרי טלפונים של זונות שהמתינו לו במכתבה.

היו לו הרבה מזומנים, הוא תכנן לקנות לאשתו מערבל של מג'ימיקס וכעת, אוחז בעלון ביד אחת ובארנקו ביד שנייה, הוא ניסה לחשוב האם זה שווה את זה ומה אם מישהו ידע מה עשה בליל מות אשתו. הוא לא בהכרח רצה מין, הוא רצה איזושהי נחמה ומישהו לדבר איתו, לכן הוא ביקש מישהי ישראלית, אבל דבר לא הכין אותו לצנצנת הסחוג שהסתערה על אזור חלציו ברגע שפתח את הדלת.

"די, די, תניחי לי", אמר יואל.

"אתה לא מרוצה?", הביטה בו דואגת.

"אשתי מתה הלילה", אמר לה יואל.

"וכבר אתה חוגג?" היא השתדלה לשמור על פנים שלוות אבל הוא ראה את סימני האכזבה על פניה.

"אני רק רוצה לדבר", השיב יואל, מביט בה מתלבשת.

"מילים הן לא התחום החזק שלי", השיבה. "אני יכולה לקחת ממך רק עבור חצי שעה".

"אני רוצה רק שתקשיבי לי, ותגידי מה את חושבת".

"אתה רואה מה אני עושה וחושב שאני אדם מוסרי או משכיל במיוחד."

"זה לא סותר".

"אתה צודק, למעשה אני סטודנטית לפילוסופיה שמממנת כך את התואר".

"אני לא אתפלא אם את לא צוחקת עליי".

"מה אתה רוצה".

"אני רוצה לדעת אם לחלום במשך 40 שנה שאשתך תמות, לייחל להינשא לנשים אחרות, לחשוב על ילדים שאין לך שהיו יכולים להיות שלך,  להתפלל כל ערב לחיות במקום אחר, האם זה עושה אותי אדם רע?"

"אני חושבת שהעונש שלך כבר התחיל. ולהבא תיזהר במה שאתה מייחל לו".

שבוע טוב,

גמר חתימה טובה,

נתיטו בדרכים

המדריך לחיים

ברכת שנה טובה מצולמת מתיאטרון שלומי

לכל פרקי "יום בחייו"

רק טוב,
בברכה, נתי אורנן
www.ornanati.com 

אני בן 37 וחצי, נשוי, אב לשני ילדים משגעים וזה מה שיש לי לומר לזכותי.

בשנתיים האחרונות עבדתי כנגר וגנן. מי שאומר שיש בעבודות האלה משהו מקסים או מגניב, לא עבד בהם. נגרות היא לא התעסקות מגניבה בעץ, יצירה של שולחן או כסא עם פיתוחים מעניינים, אלא עבודה של פועל ייצור שחותך דופק מדביק משייף, משייף, משייף ובסוף מכין ארגזים שהופכים לארונות מטבח או בגדים. וגינון זה לא גיזום עדין של עלי ורד יבשים ואיסוף קליל של עלים זהבהבים שנשרו להם אט אט לאדמה הרכה. זאת עבודה סיזיפית של עקירת עשבים בידיים  באדמה קשה לרוב. קיצוץ פינות הדשא בחרמש כבד ומעלה עשן . כיסוח אין סופי של מדשאות במכסחת דשא מחרישת אוזניים וגיזום מעצבן ובלתי נגמר של גדרות מכוערות ודוקרות, וגם עבודה בפלא הטכנולוגי החדש, המפוח מחריש האוזניים, שמעיף עלים ממקום למקום ובעיקר אבק בקטריאלי לריאות הירוקות שלי.

יום אחד אני אשרוף את כל הלכלוכים העצמיים שלי, הם מבזים אותי יותר ממה שאני בזוי לעצמי גם ככה. יום אחד כשאהיה שלם עם עצמי ובמקומי בעולם, כל זה יהיה מגוחך. עשרים שנה שאני יורד על עצמי שאני כלומניק לא מוצלח. בעצם מקבע את עצמי במקום, משכנע את עצמי שאני כזה. עכשיו בהפוך על הפוך אני משכנע את עצמי שאני לא. עבודה רוחנית היא עבודה על אמונה. אין משהו מוחשי לאחוז בו, רק להאמין. כמו שלא רואים את הרוח רק מרגישים ורואים מה היא מזיזה.

רונן, קודם כל תפסיק לשנוא את עצמך. אתה המקסימום שאתה יכול בכל נקודת זמן. וזה שאתה לא יכול זה לא באשמתך. עד כאן אליבי. בוא נראה מה אני יכול לעשות כדי להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי. זה שאומר שאני כשלון, לוזר, אפס, ולא ראוי, אל מול אני גאון, מיוחד במינו, חזק, מוכשר, רגיש, יפה תואר, ומהמם באופן כללי.

אני מאמין בשני המגמות הללו באמונה שלמה אבל לא שווה. וכל אחת מהן מבוססת על עובדות חיים. האמונה שאני כשלון מקבלת אישורים כל הזמן, מהחברה, ממקומות עבודה, מתקופות הבטלה… וחוסר הביטחון שאני מכניס הביתה. מתחושת חוסר המימוש העצמי. חוסר מימוש הצד המיוחד הגאון המוכשר שבי. הצד המיוחד - החכם  מקבל ביטוי ותוקף כאן, בכתיבה, במחשבה, בהבלחות שיחה. ממש מעט מדי.

אלוהים, לא יכולת לעשות אותי קצת יותר מורכב, שיהיה מעניין?

אלוהים עונה: קצת יותר מורכב זה אשפוז.

מדהים איך אני מצליח להחזיק את החבילה הזאת באופן נורמאלי לכאורה. אני מאפשר רק למספר אנשים להציץ אל תוך התסבוך הזה שנקרא רונן. אני אוהב להיות ככה, בתוך הפלונטר שלי. מצדיק את עצמי, שונא את עצמי, חושב את עצמי, מרחם על עצמי, אני בתוך עצמי אני גר, אוהב להיות בבית, אוהב את המוכר הידוע. אוהב להיות תלוי, נצרך, נזקק מוגבל, קטן, ילדותי. ומנותק. להציק לעצמי, לרחם עלי, לנבוח קצת על הסביבה באיום, כי אני מת מפחד. החיים גדולים עליי.

בעוד שנתיים אני אכתוב שוב שאני בן 39 וחצי יש לי שני ילדים, אולי שלושה, הם מקסימים ואני קקי קטן.

איזו דוגמא אני אתן להם? כמובן שעד שהם יבינו בהכרה מי אני ומה אני יעברו עוד עשרות שנים וטיפולים פסיכולוגים וגם אז אהיה להם כל כך לא ברור כמו כל הורה. אבל בינתיים הם יספגו את ריח הפחד שאני מדיף. נכון שאני משחק להם אותה חזק ומכוון אותם, ומחנך, ואוהב באמת, הכי טוב שאני יכול, אבל הריח נספג, אני מסריח מפחד.

בילדים שלי אני מחפש תמריץ כדי להפסיק לחיות בפחד ובתחושת כשלון. כנראה שהבנתי שבעצמי לא אמצא תמריצים נוספים שיחזיקו מים או אותי מעל המים. נו טוב שיהיה. העיקר שיקרה כבר. אבל לא יקרה. אני לא מאמין בעצמי בגרוש לא מאמין שאני יכול לממש את עצמי באופן עצמאי, והנה מחשבה חדשה רצה לי בראש, כבר התחלתי לחשוב איך אממש את עצמי דרך הילדים שלי. איזה לוזר. הכנתי לעצמי עכשיו ''מוזלי'' ממש טעים, עם תפוח, בננה, ענבים, ותערובת גרנולה עם גרעינים וצימוקים ודבש. מממ ממש טעים.

אני אהיה סופר. אחרי שאתייאש מעצמי לגמרי, הילדים יגדלו או אפילו לפני, כששרון תתיאש ממני, תעזוב אותי ותיקח את הילדים, אני אשב לי בחור שלי עם עצמי, כמו שאני אוהב, ואני אכתוב ואזיין את השכל כמו שאני יודע, ולבסוף יצאו לאור ספרים מקסימים, רגישים, מיוחדים, מסריחים ויפים כמוני. אני אבקש עזרה בלמצוא הוצאה לאור כי כרגע זה נראה לי ממש מסובך ולבסוף והם יצאו להם לאור כמו פרפרים, אני בטוח, או שהם רק ייכתבו כי זאת זכותו של העולם לבחור לא לראות אותי. אבל זה לא משנה. כי אפסיק להיות גולם.

(רונן פרידמן)

(תיאור של תקופה, במבט מהיום: "מר סליק" בתיאטרון גיורא גודיק בשנת 1971, והשנה בתיאטרון האוניברסיטה)

...המפיק של ההצגה המקורית בשנות השישים היה גיורא גודיק. הוא היה אז המפיק הכי גדול בישראל. הוא היה "ברודווי" שנחתה באולם "אלהמברה" ביפו...

...המחזאית ליליאן אטלן שבתה את לבו. לשניהם עבר משותף, קוד אישי ותודעה משותפת. המחזה "מר סליק" לא היה מסוג הדברים שצפוי כי גודיק יפיק. הוא החליט לעשות זאת "בשביל הנשמה" לא בשביל הכסף. ההצגה הזאת הייתה עבורו "נר נשמה" כפי שאמר פעם. חיים שלמים עברו עליו עד שמצא את קולו האישי ב"מר סליק".

דוד ברגמן, ניצול שואה, ביים את המחזה לראשונה בבלגיה. זה היה מקרה בוחן בשבילו. כשהגיע לישראל ידע בדיוק כיצד ההצגה אמורה להיראות. שלושה ניצולי שואה מעלים לראשונה בישראל של שנות השבעים את המחזה הפיוטי על ילדים במשאית המוות. איש מהם לא חשב במונחים של הצלחה כלכלית. כי כלכלית זה היה אז הימור אבוד...

בימים אלו הופיע באתר התיאטרון היהודי העולמי, התרגום לאנגלית של המאמר מאת אמיר אוריין: מר סליק ומחלת היבשה (קישור).

המאמר הופיע לראשונה בעברית באיגרת השבועית של תיאטרון החדר, ביום 24.6.2010.

על תיאטרון החדר במהדורת החדשות "סדר חברתי 7":

"בית הספר למשחק ובימוי של תיאטרון החדר מכשיר יוצרים לכל סוגי המדיה.

לעומת זאת, הצגות תיאטרון החדר הן בבחינת תיאטרון מעבדה"

בפייסבוק: http://www.facebook.com/video/video.php?v=1563734182515

ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=YccJaGbuSnM

אני סופר את השעות. עוד מעט מתחיל יום כיפור. פחד אלוקים. בכל שנה אותו סיפור. דממה קשה והקשבה דרוכה. שבת שבתון נאמר שם. מה שבת? צום יום כיפור דוחה אפילו עונג שבת ומהו עונג אם לא ארוחה דשנה.

וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם (ויקרא טז, 29).

ומה אני? גר? מה יהיה? המקרר יהיה סגור ובפינת האוכל הקערה תהיה ריקה. אני לא אעמוד בזה. כלב עזוב ומורעב בישימון מדבר וציה. רק מלחשוב על זה נפשי מתענה. אתם אומרים שהצום טוב לבריאות ויפה לחשבון הנפש? לא אצלי. אצלי בטן מלאה טובה לבריאות וטובה לחשבון הנפש. שהרי זה העניין: חשבון הנפש.

אני מאחל לכם צום מאתגר וחשבון נפש נכון. ואם אתם לא צמים תחשבו גם עלי ותגניבו לי איזו עצם. עצם אמרתי? סתם דימוי. ארוחה.

השפה היא כלי ליצירת קשר. מהות הקשר תלויה גם בניסוח הדברים. תבניות הלשון שבהם משתמש הפרט מלמדות על תמונת עולמו, אופיו, העדפותיו, משאלותיו.

שפה שיש בה ריבוי של שלילת דבר, שלילת הזולת, התנשאות, זלזול וכדומה, היא סימפטום אישי ו/או חברתי לתודעה הזקוקה לתיקון. ברובד המעשי המיידי, שיח בעל אופי תוקפני יוצר תגובת שרשרת המרבה תסכול ומתישה את הדוברים. לא תמיד נשמעים הדברים לדוברים כשלילת דבר וכדומה. לפעמים, מתוך הרגל, המדברים כלל אינם מודעים למרכיב התוקפנות המגולם בהם. שימוש במטבעות לשון חיוביות, משרה אווירה רגועה, מאפשר שיח בונה ומסייע בתיקון מצבו של האדם.

לשון מתסכלת היא  מה שאומרים כדי שלא לומר את הדבר עצמו, או כדי להתחרות עם הזולת, או כדי להילחם בו. זו תופעה אופיינית לתרבות מבולבלת, הנמצאת במצב של מבוכה וחרדה.

תיקון לשון אינו רק תיקון שיבושי לשון, אלא הוא גם מה שראוי לומר בחברה הנמצאת במצוקה תרבותית, כדי לסייע בריפוי עצמי ובריפויה של החברה. אם נתקן תבניות לשון, נסייע בריפוי אישי וחברתי.

מה ראוי לעשות? למעט בשלילה. להרבות בחיוב. לדייק בכוונה.

דוגמא אחת: "לא!"

היה מי שמצא ש"לא" היא המילה הנפוצה ביותר בשפה העברית. ישראלים מרבים להשתמש בה כמילת חיבור בדיאלוג. בתפקידה זה אין לה שום משמעות, למעט הצורך של מישהו להכריז באמצעותה על רצונו לומר משהו. בדרך זו קיים פוטנציאל נסתר ליצירת התנגדות בזולת ועל כן ראוי להימנע מהשימוש בה בהקשר זה.  

א': "מזג האוויר נאה".

ב': "לא, הוא מצוין!"

מה ביקש ב' לעשות אם לא להסכים עם דברי א'. אם כן, מדוע להקדים ולומר "לא"?

בהתאם לשיחה אפשר לומר לא כתשובה לשאלה מתאימה.

בהתאם לכך אפשר גם לומר: כן.

שלי גורל: הדרכה לזמרים וזמרות יוצרים

נקודת המפגש בין שחקנית לזמרת, יוצרת את הפרפורמרית. איך להפוך ממבצע לפרפורמר.

פענוח שירים ואופן הגשה מתוך עולם הדימויים הייחודי של היוצר.

חיבור לרגש, לרגע ולעוצמות האישיות בשיטת "שיטת אוריין – המעגל הפתוח.

בניית רפרטואר דמויות להגשת שירים.

מגנוט הזדמנויות למימוש, גיבוש פרסונה וחזון יצירתי לקראת יציאה לעולם.

הכנה מנטאלית להקלטות והופעות, הדרכה וליווי.

כלים להנהגת הרכבים למעוף יצירתי ממוקד.

במפגשים אישיים. למפגש היכרות: 0545-362020. goralsh@gmail.com  

-------------- -------------- --------------

קורס וידאואקט

נפתחת ההרשמה לקורס וידיאואקט המחזור החמישי

יוצרים הרוצים ללמוד עשיית סרטים עלילתיים או דוקומנטריים, ליצור סרטים במסגרת קבוצתית, להתפתח כיוצרים באמצעות הוידיאו, מוזמנים לקבוע פגישת היכרות ויעוץ חינם.

עריכת וידאו על תוכנת עריכה מקצועית. צילום וידאו ותאורה. כתיבת פרויקט דוקומנטרי, הכנת ראיון דוקומנטרי. פיתוח שפה קולנועית. (עבודה עם סטוריבורד, כלים לכתיבת תסריט).

הקלטת קול. כתיבת ובימוי ראיונות דוקומנטריים. הנחיית שחקנים.

בימוי דוקומנטרי ועלילתי עם דגש על גישה אישית וחברתית בתהליך היצירה ועל פיתוח גישה עצמאית בעשיית וידאו. באווירה יצירתית, עניינית ותומכת.

נגישות לציוד טכני וליווי אישי לפרויקטים.

36 פגישות שבועיות אוקטובר / יוני במרכז תל אביב

דמי השתתפות: 400 ש"ח לחודש.

לפניות/פרטים נוספים: guydvd@gmail.com  , 0544949831

אתר: http://www.wix.com/guydvd/guydvd

-------------- -------------- --------------

מאייה אלרון: שעורי פרפורמנס לזמרים, שחקנים ונגנים

שיעורים פרטיים לשיפור ההופעה והביצוע על במה, בהקלטות וצילומים, באודישנים ובחזרות.
ללמוד להשתמש ביכולות שלך ובכל מה שיש לך, ולא לתת לדברים אחרים להפריע לך לתת את ההופעה הכי טובה שלך. ליוצרים מקצועיים ולמי שרוצים להיות מקצועיים.
מאייה אלרון - בוגרת קורס השחקנים והמנחים, שחקנית ומנהלת מוזיקלית בתיאטרון החדר
מוזיקאית-פרפורמרית וזמרת-כותבת, בוגרת ביה"ס רימון ומדריכה מוסמכת בשיטת גרינברג, טל': 052-3519536,  mayaelron@gmail.com

-------------- -------------- --------------

שרון שלומי: קבוצת מחול מסוג אחר לנשים

שרון שלומי, יוצרת האנסמבל "קוקייה", מורה לתיאטרון-מחול אוריינטאלי - מחול מסוג אחר, פותחת קבוצה חדשה: לכל אחת יש הריקוד שלה, ריקוד הנובע מתוך מודעות לגוף וחיבור לביטוי ולרגש. בשילוב למידת טכניקת המחול האוריינטאלי וההבעה התיאטרלית.

הקבוצה עובדת בסטודיו "מוסך הגוף", רחוב פרנצויז 12 (סלמה פינת קיבוץ גלויות), יפו. עלות השתתפות בקבוצה - 200 ש"ח לחודש. מספר מקומות מוגבל.

לפרטים והרשמה: 0545-335135 , sharonlola@gmail.com

בברכה, שרון

-------------- -------------- --------------

עינבל מרום - תיאטרון מודע פותח סדנת "קול ביטוי"

בהנחיית עינבל מרום

(שחקנית ראשית במחזה דם מאת ובבימויו של אמיר אוריין, מ-1999 ועד היום).

"קול ביטוי" סדנה להגדרה עצמית, ביטוי אישי ופיתוח מיומנויות משחק. מה בסדנא:

שיטת המעגל הפתוח, תרגילי תיאטרון מודע, פסיכודרמה. 20 מפגשים, 5 חודשים. קבוצה אינטימית. פגישת הכרות חווייתית ללא תשלום. פרטים בטלפון: 052-606-4756,

-------------- -------------- --------------

אילן רוב - טיפול אישי וקבוצתי

אילן רוב, עובד סוציאלי קליני ומנחה קבוצות מוסמך, עוסק בטיפול אישי וקבוצתי.

טיפול אישי: סיוע בהתמודדות עם דיכאון, חרדה, משברים. העצמה בתחומי תעסוקה, זוגיות, משפחה. טיפול בהומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס. טיפול קבוצתי: קבוצות להתפתחות אישית וליחסים בין אישיים. ליצירת קשר: 054-4906279. Ilan.rov@gmail.com 

-------------- -------------- --------------

סדנת כתיבה בהנחיית אסנת ראם

שחקנית יוצרת ומשוררת

פרסמה ב"הליקון", "קשת החדשה", "כרמל", "שבו", ועוד. מהזוכים בתחרות "שירה על הדרך" 2008. מפגשים אחד לאחד – עבודת סדנה להסרת מחסומי יצירה ולגירויים לכתיבה (רצף מילולי, זיכרון, חלום, דמיון מודרך, ועוד), עריכה קריאטיבית. טל': 0523-230588, alma3@netvision.net.il

-------------- -------------- --------------

רן בן עזרא - שירותי כתיבה ועריכת תוכן

כתיבת טקסטים, שכתוב, עריכה והגהה, גם לתוכן ספרותי ולתיאטרון. הנחה תינתן למכותבי האיגרת. לפרטים ויצירת קשר: רן - 052-5284234. info@run-content.com
www.run-content.com

-------------- -------------- --------------

רני אמיר: אקשן תרפיה

המטופל הוא סיפור המחזה. מיטת הטיפולים היא הבמה.

האינטואיציה משכתבת את ספר הבימוי ורגע טיפולי אחד מוביל לבא אחריו.

הטיפול מתבסס על הקשבה. התחושות שעולות בי מתוך ההקשבה

מנחות את הפעולות, המשלבות מגע, לחיצות, תדרי קול והילינג על ומעל.

הטיפול מתאים למגוון רחב מאד של צרכים: מבעיות רפואיות ועד צורך בשקט ואיזון

משך הטיפול בין ארבעים וחמש דקות לשעה והוא מתקיים בבית המטופל.

לאנשי החדר הטיפול הוא במחיר של 150 ₪ בלבד

מעט על עצמי:

רני אמיר, הילינג, נשימה מעגלית, טרייגר, רפלקסולוגיה ועוד.

לשעבר מנהל מכבי טבעי ברעננה. היום איש החדר.

אשמח לענות על שאלות ולתת פרטים נוספים: 050-8801163 .

-------------- -------------- --------------

שרית פוקס - אימון אישי

צמיחה אישית אחרי משבר: אובדן, פרידה, פיטורין, וכן התמודדות עם חולה במשפחה או הורה מזדקן ואף חסימה יצירתית (היתקעות בזמן תהליך יצירה).

שיטת אימון רב ממדי, אוניברסיטת ת"א, החוג לעבודה סוציאלית,מגמת פסיכותראפיה 

טל: 052-341-133  מייל:  saritfx@netvision.net.il

פגישת הכרות ללא תשלום לשם בדיקת התאמה לשיטת טיפול אימוני מאסכולת אוניברסיטת תל אביב

-------------- -------------- --------------

ליאת דיין - אמנות קבלת החלטות

ללמוד לקבל החלטות זוהי אמנות.

אם אתם נמצאים בצומת דרכים בעבודה, במערכות היחסים, ביחס לסביבת מגורים  או אם אתם מתלבטים ומרגישים תקועים ביחס לפרויקט אישי יצירתי שאתם מפתחים: אם אינכם בטוחים אילו סצנות צריכות להיכנס למחזה, האם נכונה הנחיית הבימוי החדשה שנתתם, מהי הדמות שאתם עובדים עליה ואיך נכון יהיה להציגה, כיצד לעבוד עם שחקן מסוים או איך צריכה להסתיים הסצנה החדשה שכתבתם, באמת שאין צורך לשבור את הראש.  

התקשרו אליי ובאמצעות טכניקת השאלה לחשיבה יצירתית ושיטות נפלאות נוספות, תוכלו לקבל בהירות חדשה ואת הצעד הבא מונח לפניכם בפשטות.

ליאת, 052-5201718 havara@gmail.com   

(מספר פגישות מומלצות: פגישה אחת עד שלוש פגישות).

*הנחה מיוחדת לחברי תיאטרון החדר.

-------------- -------------- --------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה
מתקיימת ביום ו', 24.09.2010, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כ"מקום פרטי"

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818

להתראות,
אמיר

ליהוק
שירות מיוחד של תיאטרון החדר
לתלמידי קולנוע וטלוויזיה: סיוע בליהוק שחקנים לסרטים.
השירות ניתן ללא תשלום. טל': 03-5171818 , amir@roomtheater.co.il

תיאטרון הסמטה

מנהל אמנותי: אבי גיבסון בראל איש החדר

למשפחת תיאטרון החדר כולל חברי האיגרת השבועית: כרטיסי הנחה!

תיאטרון "הסמטה"- רחוב מזל דגים 8, יפו עתיקה,  http://www.hasimta.com  

טלפון להזמנות: 036812126.  פקס: 03-6814024
hasimta.theater@gmail.com

-------------- 

אחותך - מחזה מוסיקלי

הזירעון והביצית, חכמה ובינה, הכותב, הבימאית, נפגשו בחדר אצל אמיר בדרך לפסטיבל עכו.

רגע לפני עכו - הצגת הרצה בירושלים!

אלוהימה - הילה שרעף גלסר - בוגרת תיאטרון החדר, מופיעה ב"בפנוכו" וב"יומן ההיריון שלי".

אחותך הקטנה - דורית אבנט - בוגרת תיאטרון החדר, מופיעה ב"מילות מפתח".

יהודית - נורית אטיאס - בוגרת ניסן נתיב, מופיעה ב"הנערה שלא ידעה לכרוע ברך".

האדמו"ר - עופר גולני - הכהן הגדול, אלטרנטיבה, כת השפן.

קלידים - מיקי בוסידן.  בס - נועם ברטוב. נגנים בוצינא

ביום שלישי, 21 בספטמבר, בתיאטרון המרתף, סמטת פטרסון, עמק רפאים 6, בשעה 21.00. מומלץ לחנות בחניון של גן הפעמון, בתחילת עמק רפאים.

ע"ב שקל כניסה אך יש הנחה ל מ"ב שקלים למי שמציין כי הגיע דרך איגרת החדר.

כרטיס הכניסה הינו ספרון המכיל את הטקסט המלא ותמונות, גם אחת של אמיר עם חתול.

ז'טם מון אמור

(ישראל 2010) בימוי: אביגור וייל (83 דקות, עברית) (83 min., Heb)
משחק: אביגדור וייל, איריס הרפז - שחקנית תיאטרון החדר, אשר ברנשטיין.
סרטו החמישי של הבמאי אביגדור וייל. דרמה המתארת את קורותיו של ארי קורצוייל, אדם החווה את חייו דרך המצלמה. הוא מצלם באובססיביות כל מפגש, כולל את חיי היומיום שלו עם אשתו האהובה דניאלה. גם כהומלס הוא ממשיך לצלם באובססיביות, לתעד את מצוקותיו ברחוב. האם יצליח ארי קורצוייל מתישהו להפוך תיעוד זה לסרט?

ההקרנות הקרובות בסינמטק 2, תל-אביב:

23 בספטמבר 18:30.

"מכתב השחקנים" - המשך

הנדון: חרם אינו תרבות

גילוי דעת של אגודת הסופרים העברים

נוסח תמציתי מקוצר

שזכה לתמיכת רוב חברי הוועד המנהל של אגודת הסופרים העברים

30 באוגוסט 2010

הספרות העברית הלכה תמיד לפני המחנה, וראתה עצמה כספרות שבאה לבטא מציאות ולעצב מציאות. אבל, מעולם לא עשתה זאת באמצעות החרמת חלק מהעם. אמנים רשאים להביע דעה, אמנים צריכים ליצור אמנות אך אסור להם להפלות קהלים על רקע פוליטי.

סופרים מטבע הדברים חלוקים בדעותיהם, וכך גם האמנים כולם, אך אין זה מקנה להם את הזכות להחרים קהלים הזקוקים לאמנות, בשם המאבק בשלטון.  ישראל זקוקה בשעה זו לסנגורים לא לקטגורים, וחרם על צרכני תרבות אינו תרבות.

אגודת הסופרים העברים קוראת לכל האמנים באשר הם להרבות באמנות ולא

במחנאות פוליטית ובשנאת חינם. לא זה הדרך!

בברכה,

בלפור חקק, יו"ר

אגודת הסופרים העברים

בלפור חקק כתב על כך גם ב"ניוז 1":

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-51536-00.html?tag=18-30-21