(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
עוד מעט עונג שבת, אהובי.
ואני מרגישה בארץ המדבר. הצצתי בפניי במראה. נאמר שאני חולה. מראה פניי אינו כתמול שלשום, אך אני חסרת חִיות. עייפה מותשת. אין ברק בעיניי. ניכר שאני מותשת. עייפה נפשית. כשאני עוצמת עיניי, שבה ועולה התמונה. איך אכתוב על התמונה הזאת שנמצאת בדמיוני. מה כבר אני יכולה לומר עליה. האם גם אתה חוזה בה. תמונה שאיני יכולה לפרט אותה.
אני כותבת ומנסה לתאר לך מהי התמונה. ואיני יודעת באילו מילים אני אכתוב זאת. זו אינה תמונה שגרתית יומיומית. אולי היא תמונה יומיומית, אך אינה כעת בקרבתי. רחוקה מאוד ממני. היא קשורה בך. האם אתה חש שתמונה זו רודפת אותי.
בתמונה זאת אני מרגישה. בתמונה זאת אני חוה. אתה אדם. אני מרגישה את איברך. זה כל מה שאני מרגישה. איברך נע. אני מתלבשת על איברך. אני לא יודעת משהו אחר, רק אותו. זו התמונה שרצה בי כעת. ואני, נטרפת דעתי.
מדוע לי לחלום? מדוע לי לחלום? אני שואלת.
מחר אבוא אליך. שבת, עונג שבת.
בשנתך תחלום אותי. כשתקום, תראה אותי.
שבת שלום...
שלך
(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
