האיגרת השבועית

יהלום של יצירה! (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה! (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

"היטלר" היא הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק! (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

אירוע תיאטרלי שהוא בדיוק ברוח הזמן! (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

״היטלר״ - יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

אם נעצור לרגע ונקשיב, נוכל לשמוע את הפעימה. היא באה מתוך הגוף או מחוצה לו. היא פעימת דופק בבית החזה או ברקות. היא פעימה במנוע של מכונה או צליל גל בהישברו אל החוף. פעימה קובעת את קצב החיים המוכר לנו בתחום המציאות. פעימה היא תו בחילופי העתים. בכל עת פעימת קצב מתייחסת לזיכרון העבר כמו לציפייה לעתיד. אנו יודעים את פעימות הקצב. החוויות המתקיימות בנו מלמדות על קיומו. אותו הדבר נכון גם בתחום האירוע האמנותי. אלה מאיתנו הבאים אל התחום הזה כדי להימלט מקצב החיים, מעדיפים שיציגו להם קצב אחר, זמן אמת שאיננו זמן אמת בפעימת החיים כאן ועכשיו, זמן של מקום אחר, פעימה אלטרנטיבית. איש איש וטעמו.

מה מתרחש בתוך חלקיקי החיים שבין הפעימות? יש דממה בין פעימות החיים. אפשר לשמוע אותה.
(עמ' 262)

פרי מיטיב

אתה תולש את היום ממך

קופים רוקדים מעליך

על דם של כוכבים קורעים את הים

גופך מצייר תשוקה לכיווני אוויר שונים

כמה טבעי להיות פרי

מיטיב עם הפריעה

מיטיב עם הבריאה

בצהריים אתה שותה

את הנשיות שלי כמו מי ורדים אדומים

עם קימורים של סוף עולם

הילדות שלך משתרעת על פני

צלילים של אוד טרי ופרי

נסחט מתוך פניך

מיטיב עם הבריאה

מיטיב עם הפליאה

פרימיטיב

פרא הדעת שלי משחרר אותנו פנימה

עכשיו אני האימא

שקוראת לך מתוך האדמה.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

8. וישלח: בראשית ל"ב 4 - ל"ו

"וַיּאמֶר לא יַעֲקב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (וישלח: בראשית, ל"ב, 29).

כ"ט בנובמבר 1947 היה היום שבו החליטה עצרת האו"ם בלייק סקסס על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי. זה השבוע שבו קראו בפרשת וישלח.

פרשת דינה (וישלח, ל"ד)

שכם בן-חמור, בנו של מלך שכם, אונס את דינה בת לאה אשת-יעקב. המקרא מדבר בפירוש על אונס, אבל לא ברור אם אכן היה זה מעשה אונס, או פרשת אהבה בלתי-אפשרית בין צאצאים לשבטים נפרדים ועוינים (ע' ויליאם שייקספיר, "רומיאו ויוליה"), או מנהג מזרחי קדום, שבו בני זוג נאהבים, שמשפחותיהם מתנגדות לקשר, מבקשים להעמיד את המשפחות על עובדה מוגמרת. על פי מנהג זה, הגבר חוטף את האישה בהסכמתה, מקדש אותה בסתר, כולל מעשה הייחוד, ואז למשפחות אין ברירה אלא לקבל את מעשה הנישואין הזה כתקף, כולל כל מה שמשתמע ממנו. את עקבות המנהג הזה אפשר למצוא גם ב"ספר הברית", שכותב משה מפי האל במעמד הר סיני (משפטים: שמות כ"ב, 15).

שכם מתאהב בדינה. המלך חמור מבקש לחתן את בנו שכם עם דינה. אבל בני יעקב נאמנים למסורת של בידוד והתבדלות מעמי הסביבה. חתונה עם גוי גרועה ממגפה. הם מתכננים נקמה על מה שנראה בעיניהם כחילול כבוד הבת. בני יעקב אומרים לבני שכם: אם תעשו את ברית-המילה, ניתן לכם את דינה. אנשי שכם מסכימים ומלים את עצמם. ביום השלישי, בעודם כואבים את כאב הניתוח הקשה הזה, קמים שמעון ולוי, ושוחטים את כל הזכרים בשכם ובוזזים את רכושם. יעקב נבהל וכועס: בעקבות טבח כזה עלולים תושבי כנען לצאת למלחמה בבני יעקב. הבנים עונים לו:

"הכזונה יעשה את אחותנו". "ויסעו ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותם ולא רדפו אחרי בני יעקב".

האם הייתה זו אימת אלוהים אשר נפלה על הערים אשר סביבותם, או אימת השם שיצא להם והולך לפניהם, כנוקמים אכזריים שבצעו רצח-עם בבני שכם?

"וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל".

האם כל ישראל שמעו את סיפור המעשה, או רק יעקב, ששמו עתה ישראל, הוא לבדו שמע? פרשה שלמה במשפט אחד! מה קרה שם? מה עשה יעקב הוא ישראל? לא ידוע. אי הידיעה מוסיפה מסתורין ומתח, כמעט אפשר לשמוע את קולו של יעקב, הולך מסוף המחנה ועד סופו כאומר: אני רואה אותך! אני שומע אותך! אני יודע! ואפילו אם תברח עד סוף העולם להסתתר ממני, אחשוף אותך! כמו בפרשת עץ-הדעת: דע לך שאלוהים יודע! האבא הגדול יודע! הקורא את הכתוב עשוי ללמוד שהוא, כאדם קטן וחסר אונים, תמיד חשוף בפני אלוהיו. המאמין מלמד את עצמו שאלוהים תמיד יודע! האמונה שאלוהים, או האב, יודעים תמיד הכל, משמשת כאיום מוסווה, ואפילו כהבטחה לתגמול טוב או לעונש. "וישמע" כתוב שם, ולא "ויידע"! שמיעה קשורה בקול, והרי קישור אסוציאטיבי לקול במשמעות של קול אדוני. הכתוב אינו מוסיף בפרשה זו דבר, ורק לפני מותו, מגיב יעקב על מעשה זה, בברכתו לבניו. שם הוא נוזף בראובן: "כי עלית משכבי אביך".

אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ אֵיךְ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ אֵיךְ

אֵיךְ אֲנִי זוֹרֶקֶת אֶת עַצְמִי לְפָנָיו

מִמֶּרְחַקֵּי הַ-ICQ

מִגּובַהּ כּוֹכָב בְּצַמֶּרֶת הַשָּׁמַיִם

מִשָּׁם אֲנִי צוֹפָה וְרוֹאָה אֶת בְּדִידוּתוֹ, אֶת יִסּוּרָיו –

הַגָּאוֹן הַשָּׂרוּט שֶׁלִּי אֲבָל

אֵיךְ אַצְנִיחַ עַצְמִי אַפַּיִם שֶׁלֹּא יֵרָתַע מִמֶּנִּי

שֶׁלּא יִדְחֵנִי בְּוִדּוּי אַהֲבָתִי הַמְשַׁתֵּק

מִפַּחַד גְּנֵבַת דַּעְתּוֹ –

אֲנִי רוֹצָה לִגְנוב אֶת שִׂכְלוֹ, לְהִתְבַּיֵּת בְּבֵיתוֹ, עוֹרְקָיו

בַּאֲזוֹרֵי מוחוֹ הַזּוֹהֲרִים מִיֶּדַע

מֵחָכְמָה מִטּוּב וְאֶנֶרְגְיָה גְּאוֹנִית,

לְצָרֵף אֶת שֶׁלִּי לְשֶׁלּוֹ לִינוק מִסּוֹדוֹתָיו בַּמַּדָּע

לִלְחוץ עַל הַקּוֹדִים שֶׁלּוֹ בְּנָשִׁיּוּתִי

אוֹתָהּ אַגִּישׁ לוֹ מַתָּנָה בִּנְכוֹנוּת אֵין בִּלְתָּהּ.

אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ אֵיךְ

וְהוּא חוֹמֵק עוֹבֵר וּמִתְעַלֵּם,

מִגְדַּל לְבָנוֹן

             שֶׁלִּי שֶׁרָצִיתִי לַעֲמוד עַל כְּתֵפָיו

מִגְדַּל בָּבֶל

וְהוּא נִקְרָס לְפָנַי, יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ

וְאֵיךְ אַפְסִיק לֶאֱהֹב אוֹתוֹ...

אַעֲבִיר אַהֲבָתִי לְמִישֶׁהוּ אַחֵר –

מַשֶּׁהוּ אַחֵר

קיץ 2007

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

הפור

כתב וביים: יוסי זיו

שחקנים: גיא דורון – האב, תום פאואר – האם, אריק אלון – הבן, ירדן לב – הבת.

(אם, אב, בן יושבים. הבת עומדת. צופים בטלוויזיה)

האב: שקט, ההגרלה מתחילה.

הבן: בכיתה שלי. כולם רוצים להיבחר. אני עוד לא החלטתי.

הבת: אני שונאת הגרלות. בהגרלה האחרונה, החברות של הנבחרים, עשו אהבה וכל כך קיוו להיכנס להריון. רק אני בכיתי.

האם: ככה זה אצלנו, מאז ומעולם.

הבן: אני רוצה להקליט דיסק ראשון, לקחת אליפות בטניס, לשכב לפחות עם בת אחת ממגמת מחול. אבל אם אבחר?

הבת: לא מבינה אותם. משכנעים את עצמם שאין דרך אחרת. ממלאים את עצמם בחשיבות עצמית.

הבן: אני רוצה לדבר אתם על האפשרות שאבחר, אבל משהו עוצר אותי.

אם: אם יבחרו בילד שלי אני אהיה מאד גאה.

אב: אם הילד שלי יעלה בגורל, זה גם יכול מאד לעזור לעסק.

הבת: המלגה שאקבל לא שווה את זה שאחי ייבחר. אני רוצה ללמוד בלי קורבנות.

האם: אנחנו נהיה חלק ממשפחה גדולה ומכובדת של נבחרים.

הבן: אני רוצה לסיים את הלימודים.

האם: אם לא בהגרלה הזו אז באלו שיבואו. הוא עוד צעיר. זו רק הראשונה שלו.

הבן: אני רוצה לעבוד במשרד של אבא. מה?! גם זו עשייה למען העתיד, לא?  

האם: זה מאד מרגש, מלכד את כל העם סביב משפחות הנבחרים.

הבת: ומה על כל המשפחות שמתפרקות בגלל שהבן שלהן עלה בגורל?

אם: כשאני עובדת עם המטופלים שלי ממשפחות הנבחרים ומגיעה לרבדים העמוקים ביותר של הנפש, אין חוויה מספקת יותר.

האב: אני אשים את התמונה שלו במשרד, במרכז השולחן, שיראו שגם אצלי יש נבחר.

הבן: הם ודאי כבר חושבים עלי כאילו נבחרתי.

...

אב: יש!

אם: נבחרנו...

בת: נבחרנו...

בן: נבחרנו...

(יוצאים באימה)

− למה אנחנו מחכים, למה הפגנו בכיכר?

המשבר צריך לבוא היום.    

− מה פשר יתר-המעש של אספת-המחוקקים?

למה המחוקקים מחוקקים יותר מדי?

כי המשבר צריך לבוא היום.

יש צורך בחוקיהם של המחוקקים,

כי המשבר החליף את דרך הארץ

למה השכים שליטנו לקום עם שחר?

למה הוא מעמיד פנים שהוא

על כס מלכות, לפי כללי הטקס, כתר על ראשו?    

כי המשבר צריך לבוא היום

והשליט מחכה להפגין פני שליט.

הוא הכין נאום, התאפר,

ואף כבש את התקשורת.

− למה השרים וחברי הכנסת יצאו

בכותונותיהם המרוקמות, האדומות?

למה ענדו אצעדות עם אבני-אכטיס רבות

ולמה להם הטבעות עם האזמרגדים הבוהקים?

למה בידיהם מקלות כה הדורים

גולותיהם מגולפות בכסף ובזהב?    

כי האוליגרכים ממנים אותם.

והם לא ייפגעו במשבר.   

− למה העיתונאים המצוינים שלנו אינם עולים

לשמור על הדמוקרטיה?    

כי המשבר צריך לבוא היום

וחוץ מזה יש חוקים נגד הוצאת דיבה.

אבל למה מתעוררת לפתע בהלה

וקמה מהומה (כל הפנים הרצינו)

למה מתרוקנים פתאום רחובותינו, כיכרותינו

הכול שבים לבתיהם נבוכים עד מאוד?    

כי ירד הלילה והמשבר לא התממש

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל משבר.    

מה יהיה עכשיו עלינו בלי המשבר?    

אולי אפילו נצטרך לעשות שלום.

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

עוד מעט עונג שבת, אהובי.

ואני מרגישה בארץ המדבר. הצצתי בפניי במראה. נאמר שאני חולה. מראה פניי אינו כתמול שלשום, אך אני חסרת חִיות. עייפה מותשת. אין ברק בעיניי. ניכר שאני מותשת. עייפה נפשית. כשאני עוצמת עיניי, שבה ועולה התמונה. איך אכתוב על התמונה הזאת שנמצאת בדמיוני. מה כבר אני יכולה לומר עליה. האם גם אתה חוזה בה. תמונה שאיני יכולה לפרט אותה.

 אני כותבת ומנסה לתאר לך מהי התמונה. ואיני יודעת באילו מילים אני אכתוב זאת. זו אינה תמונה שגרתית יומיומית. אולי היא תמונה יומיומית, אך אינה כעת בקרבתי. רחוקה מאוד ממני. היא קשורה בך. האם אתה חש שתמונה זו רודפת אותי.

 בתמונה זאת אני מרגישה. בתמונה זאת אני חוה. אתה אדם. אני מרגישה את איברך. זה כל מה שאני מרגישה. איברך נע. אני מתלבשת על איברך. אני לא יודעת משהו אחר, רק אותו. זו התמונה שרצה בי כעת. ואני, נטרפת דעתי.

 מדוע לי לחלום? מדוע לי לחלום? אני שואלת.

 מחר אבוא אליך. שבת, עונג שבת.

 בשנתך תחלום אותי. כשתקום, תראה אותי.

 שבת שלום...

 שלך

(שושנה ויג, בלפור חקק. השמות שמורים במערכת, רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לחפון ימיו ביקש,

לדחוס לגוש חומר מעוצב, מהודר,

להשהות בכף ידו, להתבונן,

לחתום בראשי תיבות,

להעמיד בתערוכה ולהשתאות,

חופן חול זהוב, חמים,

נוזל, אוזל, נערם, מתפזר,

והרוח בהם עובר,

והעקבות נמחות, נמחות,

נשארו שני אגרופים

קפוצים, מתעווים.

(אסתר ויתקון זילבר, משוררת וחוקרת)

מה אתם חושבים, כמה בנאדם יכול לסבול? יושבים לכם, מפחדים להסתכל מסביב מה קורה, מפחדים שתתפוצץ לכם הבועה בפרצוף, שיכנס לכם סבון לעיניים, שתזוז לכם שערה מהמקום.

הי, הי, הא, הא, יש. הצלחתי. במה הצלחתם? לתת עוד תשובה מתחכמת? מה שווים החיים שלכם?

לי נמאס, אני לא יכול יותר. לא פה ולא שם, אין לי את עצמי - אין לי אף אחד. לאוכל אין טעם, שום דבר לא מעניין. הייתם שם פעם? אני שם כבר יותר מדי שנים. דיכאון עאלק. חברות תרופות מתעשרות, פסיכיאטרים משמינים. בני זונות, גם מהאמהות הזונות שלהם לא אכפת להם. שגם הן תעבודנה בשבילם. אלה לא אנשים, זה בטן לא בנאדם.

בית משוגעים. בריונים מכניסים אנשים עצובים לבית משוגעים. אם אתה עצוב כדאי שתהיה משורר או צייר, אחרת אתה גומר בפנים. ביאליק בן זונה בר מזל, כמעט גמר שם אם לא החרוזים האלה שלו.

אתה רגיש? לך תמות. אתה לא עושה, למה אתה לא עושה, זה סימפטום של דיכאון, למה אתה לא עובד בשבילי? תעוף לי מהעיניים, אין מקום בעולם בשביל אנשים כמוך. עדין תהיה בחיתולים של אימא שלך, איפה אתה חושב שאתה נמצא.

אני נמצא פה עם סכין ביד ועכשיו העדין הזה רוצח אותך, מוכר את הדם שלך בבקבוקים לבית דפוס, יא מניאק, אני שורף אותך, אתה לא שומע?

מה אכפת לך, אתה זוכר איפה הלב שלך בכלל. בתחת. כן, בתחת. אידיוט.

תראו איך אני מדבר. בחיי נדבקתי ברוע, עשיתם את זה, החזרתם אותי בתשובה, גם אני מניאק עכשיו. הרבה שנים לקח לכם. ארבעים שנה, אז קבלתם עוד מפלצת, עוד מראה לפנים שלכם.

בחייכם רק לי בא לבכות פה? תפסיקו כבר עם הפנים הקפואים האלה, אני לא יכול יותר.

אימא, איזה ילד הייתי? איך כל זה קרה לי? למה, אימא למה? לא ידעתי שככה יהיה, הייתי ילד שמח, אהבתי לצחוק, מה נשאר מהחיים שלי, אני רוצה לצחוק. אימא, אני לא יכול יותר.

(ירון ליבוביץ, חבר קבוצת המשחק בתיאטרון החדר)

הילד ההוא

רועי

שהיה לבד לגמרי

בחוף הים

וחיפש את אבא שלו

לשווא

וראיתי את הילד

ודיברתי איתו

והחזרתי אותו לביתו

לא זכה לחיבוק אמיתי

מעולם

באנו לשם

השוטרת ואני

האימא פתחה לנו את הדלת

וקיבלה אותנו בצרחות,

ידעתי שיביאו לי משטרה

רועי, רועי

אתה לא בסדר,

אמרתי לך אלף פעם שאתה לא בסדר

והוא אמר בשקט:

אני הולך להתקלח

ואז הבנתי שהוא ישרוד

הילד הזה

רועי, רועי

לא אחסר. 

קח פחית קפה קר. פזר עליה ריח של חטא, וצבע של מותג בינלאומי. נסה לרוקן אותה מתוכן מוסרי כלשהו, אבל הוסף לה נופך נוסטלגי. הפגש אותה עם שפתיו של עיתונאי שנגמרו לו הרעיונות, אחד כזה שהוציאו לחופשה כפויה ומנסה להחליט על קריירה חדשה.

אם הוא פוגש עלמה מסתורית, תידלק תאורת פילם נואר, ואז שפוך עליה את שאריות הקפה הקר באופן מגושם משהו, ופזר עליה ירושה אקראית שתלויה על בלימה ומרירות שבאה לידי ביטוי בקמטוטים אלכסוניים ליד הפה - שום דבר ששפתון מבריק לא יכול לסדר, במיוחד לצד גרבונים פחמיים ושמלה קצרה מדי.

דאג שהשלוליות הזורמות בצדי המדרכות ביציאה מבית הקפה תשקפנה את האורות המבליחים כשנגה הפנסים החולפים מכה בהם ביעף. מגף הזמש המהוה ונעל העקב המבריקה ייכנסו למונית ואם הנהג ממוצא אסייתי יהיה לו שפם. הערב יהיה נגיש רק להם, והעתיד יהיה מוטל בספק. נסה שההרמוניה תהיה מלווה בעקיצות הדדיות ואירוניה דקה, אך שמור על שיווי משקל מלא טקט ומתח ססגוני.

באחד הצהריים היגעים יצוץ חבר ותיק, שהגיע לעיר ובידיו מזוודה. המזוודה תספר סיפור על מקום אחר, אקזוטי, עם הבטחה לטעם בחיים ולפנאי רב. האושר יהיה כולו בהישג ידם, אבל יחסר כסף. המחסור הזה יצוץ שוב ושוב ויגרור את החברות המשולשת לסף תהום. הבלח רעיון לעיתונאי שיציע מעשה מפורט ומפוקפק. צרף אותו למרירות של העלמה שכבר מאסה בחיים של כישרון נטול הכרה. מטבע הדברים, התכנון ייצא חפוז מדי, ולא משנה כמה טיולים בפארק יהיו, וכמה רגעים של שכיבה על הגב ראש אל ראש עם הטלת כדור נייר מקומט כלפי מעלה וחוזר חלילה. זה יערב קטנוע וספה, כובע דוורים, ואולי ואן בצבע חום שמעולם לא הייתה לו הצדקה, גם לא כשיצא את שער המפעל. יהיו הרבה הנאה ורגעי צחוק משחררים עבור הדמויות שלנו, הממוגנטות כמהופנטות לפרס הנכסף.

בערב שלפני אולי הם יתאספו בבית קפה הישנוני במורד הרחוב, או בבר השכונתי של הפרבר, מוקפים טיפוסים סמוקים וראשי איילים מפלסטיק על הקירות. הם ישתו לחיי תוכניתם ואולי אף יזמינו את הנוכחים לכוסית על חשבון עושרם, שנמצא, כך הם ירגישו, ממש מעבר לפינה.

אם זה בית קפה, אולי ילדה קטנה ואבודה בשמלה אביבית פרחונית תעבור ברחוב לפני השולחנות ותקרא בקול דקיק ושבור לב אחר כלבה האבוד, ועיניה הדומעות יעוררו את תשומת ליבם וחמלתם של יושביו. אם זה בר, אחת הנוכחות, אולי אישה עליזה בגיל העמידה תקנח בשפרדס פיי פיקנטי, זה שהיא בדרך כלל מצליחה לעמוד בפניו - אבל משום מה לא הערב. מבטים ארוכים מדי שיחליפו שניים מהשלושה, ולאו דווקא אלה שפגשנו בתחילה, עשויים להפתיע אותך, ואתה תתהה על אופיים.

בבוקר למחרת התכנון יחל כסדרו. הוואן הישן, כמעט בלתי נראה, יותנע. מאחוריו, מעשה קסמים, תבקע באיזה שהוא שלב וספה חצופה משנתון ייצור שכבר לא נראה כל כך בכבישים. כובע הדוורים יעשה את שלו וישיג כניסה מיוחלת לחדרי התיבות. העיתונאי לשעבר יתחיל את הקריירה החדשה וקצרת המועד שלו כשודד באופן משכנע, כאשר הוא מנופף בדרמטיות באקדח צעצוע באולם קבלה ישנוני של הסניף. אפילו הילדה הקטנה, שבאה לתלות תמונות של כלבה האבוד על לוח המודעות תיבהל מעט ותעצור את דמעותיה. אבל אז כנראה יקרו אותם דברים שהם נחלתם המצערת של חובבים, שמתפתים לעסוק בעניין שלא להם, ואין שום דבר שאתה תוכל לעשות בקשר לזה.

יכול להיות שהפקידה הראשית של הסניף, היחידה שיודעת את הקומבינציה לכספת שנפתחת לעתים כה רחוקות, תישאר חולה בבית, בגלל שפרדס פיי פיקנטי מדי, שלא היטיב עם קיבתה הרגישה, שאינה ערוכה לטיבול פלפלי צ'ילי. הדבר ייצור מבוכה, ויפגום בקצב הדרמטי ובתיאטרליות של מעשה האיומים, ויחייב את העיתונאי לשעבר לדקלם שורות שלא עבד עליהן. הוואן ייעלם מהסמטה האחורית כלא היה. השודד החיוור שלנו ימצא לבסוף את ההצלה במין דאוס אקס מאכינה, כזה שאתה תזמן לו, בדמות כלב לברדור גדול מימדים שתכניס בדהרה עליזה לתוך הסניף ויתחב את אפו הגדול באחוריו, רק כדי לרחרח, מעשה קונדס, אך העיתונאי המגמגם, ייבהל כל כך ואצבעו תלחץ על הדק הצעצוע, מה שיגרור תגובות מעורבות מקהל הנוכחים הקפוא – משהו בין אנחות הקלה למלמולי כעס. הדרמה ניצלה, אבל לא כך גיבורנו הנבוך.

הוא יעורר אמפתיה בשופט, ומכיוון שלא נגרם נזק של ממש (למעט תיבה ריקה אחת שהספיקה להיפרץ, השייכת לזקן סנילי בבית האבות הסיעודי) תקופת הכליאה לא תארך יותר משנים אחדות. הוא ישתמש בשנים הללו ללמוד ציור, חלום ילדות שאיכשהו מעולם לא התפנה אליו. ימיו יחלפו בצורה פחות מנוראית, והקנטינה בכלא תספק לו את פחיות הקפה הקר שליוו בעבר את כתיבתו, וכעת מלווים את ציוריו. אולי הוא יגלה כישרון סביר. מקד אותו בקומפוזיציות דוממות של חפצים אלקטרוניים בצבעי שמן. הוא אף יצליח למכור כמה ציורים לפני שחרורו, הודות לביקורות משבחות שיטענו שיש לו עין יוצאת דופן לגוונים אפורים.

לאחר שישתחרר, העסק אותו תקופת מה בהפקת תערוכת ביכורים. באחד הימים ישתמש בחלק מהתמורה שנתקבלה עבור יצירותיו כדי לפרוע את חובו לבעל המכולת השכונתית, בסמוך לדירתו הישנה, והלה ישמח מאוד לראותו, ויתהה לאן נעלם. הוא ימלמל משהו על סדרת רפורטאז'ות בחוץ לארץ, ובאותה עת תמשוך את עינו תמשוך מודעת אבל קטנה בעיתון המקומי. הוא יזדרז לשוב הביתה, ויבלה את הערב באריזת מזוודה שתיראה מוכרת. בשאר התמורה ירכוש כרטיס טיסה לאי שמעולם לא היית בו, אבל כזה שרק שמו מעלה ניחוח אקזוטי עם הבטחה לטעם בחיים ולפנאי רב.

הפגישה תהיה מרגשת. העלמה תיראה במיטבה, והחצאיות הכהות תתחלפנה בשמלות לבנות, עם כובעים תואמים, רחבי תיתורה. החבר, שיחבוק את מותניה ילבש מכנסי פשתן וחולצה מתנפנפת. צוואתו האחרונה של אביה החורג, שמעולם לא נמצאה, תאפשר לה לרשת הון לא קטן, זאת למרות מחאותיהן של מאהבותיו בערוב ימיו. השלושה יחלקו את הכסף ביניהם, יצאו לטיולים ארוכים מלווים, עם הפסקות ללגימת מרגריטות קפואות, ויחלקו בחייהם, שיהיו מעתה אקזוטיים ונעדרי אירוניה.

(יגאל רם, שחקן, בוגר תיאטרון החדר)

מדאם פוליטיקה היא זונת צמרת

המכריזה על מבצעיה בתדירות

יום-יום הודעותיה משחררת

ומתחזה לצדקנות ולתמימות.

והיא לוחשת למאמיניה

אנא חבקו והתעלסו עמי

והנחות תיתן לכל סוגדיה

שישתמשו בה בקונדום או בלי.

והנה בבוקר היא נעורה

ומייחלת לעינוג של מין

גבר אלים רוקד עליה הורה,

ומשרטט מפה של פלסטין.

מדאם פוליטיקה היא זונת ציון

מעט נותנת, מרוויחה מלוא הון. 

הם היו זעירים וצהבהבים, כמו חלמונים שזה אך בקעו.  הם צייצו מעבר לרשת המחלידה בציוצים זעירים, כמו מזלפים זעירים.  שעות התבוננתי בהם לאחר שיצאתי מביתה, ואז החרידה קול נחירה.  גסה הייתה הנעירה, אירונית משהו, כאומרת: תצא כבר מהתמונה הזכה שלך.  הפניתי מבטי.  הוא ניער את זנבו שהניף ענן של זבובים.  ראשו היה מורכן, מקובע למקומו, ועיניו ממוסמסות, דלוחות, כשאריות הקפה שנותרו בספלים: "תצא ילד מהעולם הזה שלך, יש הרבה זבל, זבובים וקרשים רקובים".

האמת היא שאולי ממבט דהיום אני מקנה לזבל הזה את משמעותו, אך בימים ההם, היה דבר-מה מגרה, ואפילו מגרה מאוד בזבל ההוא; והוא שהוליך אותי לאורך קרשי האורווה המרקיבים, לאורכם של הגללים היבשים והפריכים, בינות לעשבים שמהם הגיחו אי-אילו כוכביות לבנבנות, ולהגיע לקובת הפח המואפלת שמעבר לפינה.  ניחוחה הלך וגבר.  ניצבתי מול פיתחה השחור.  מיני ריחות התבשמו מתוכה.  התקרבתי.  נעמדתי מולה, ואזי חציתי מפתנה.  והנה הבהקים שחורים וחריפים, הבהקים לוהטים, כן, מלאי ערגה לחולל, להתהולל ולהתגולל.  קקה אמיתי.  קקה מקיר לקיר.  קקה שחור לח וסמיך, לא כמו הגללים היבשים והחמוריים.  בצקיים הם היו.  רק לעסות אותם, רק לעצב, למעך, וכן כן, להתפלש בם חפצתי.

שקט.  שקט קר.  תיש סמוק לחיים גהר, במן הגות של פילוסוף חד-עין ומרושע, מעליהם

יצאתי ועליתי במעלה.  מעבר לקיר הבלוקים שהתנשא מעל למספר דליי חלב שהיו פזורים כלאחר-יד, בצבצו ראשיהם מלאי טוב-הלב של הפרות.  אותם ראשים שמנים, של איכרות איטיות, מדושנות ונפקניות לכל (אך שוב, אין להניח שדימוי זה היה גלוי בצורה ברורה לעיני).

חלפתי על פניהן של הפרות הטובות. פסעתי על שטח ההפקר שאי-אילו חלזונות הגיחו בו על גבי מצעיהן הריריים, והתקרבתי לים האפלה המוריקה. אותו ים חסר ממדים שכה רבים אבדו במצולותיו.  כן, אני הספן, הגבר, אכנס בו ואתור אחר תפוחי הזהב.

כך, חלפתי על פני רוביקון צינורי ומכסיף, ותוך שיקשוק עלים טריים ולחים זרמתי לי בארצות הצל.  אי מפה ומשם, נשלחו אצבעות אור גרומות אל בין חשרותיהם.  מתחתיי רבצו הגומות.  הן היו תחוחות, רבועות, כמו באיזה סדר אלוהי משמים משהו, שממנו צץ תוהו הענפים והבדים.  נשרטתי קלות על-ידי ענף דקיק, אך מה לשריטה ולי? אני הגבר, מגלה הארצות, שריטה שהיא לגאווה לי.  שריטה ועוד שריטה.  לרגלי, משלח כפות משוננות, רבץ הסרפד.  יש להישמר מהשרטון הזה. התעורר בי חוש הנווט.  עקפתי אותו אפוא בזהירות, חציתי קרחת זעירה של אור, והנה... האומנם? הם? כה חריפים הם היו, כה חמוצים, זוהרים כה, עגלגלים, תְּפוּחִים, צפודים קמעה, כל כך גדולים ועסיסיים.

התקרבתי אליהם.  פסעתי בינותם.  הגלובוסים הזהובים האלו, זוהרם המבשם, האפל, אותו זוהר הכולא את העין והאף.  נכון, היה משהו מרומם ומתנשא בכל הזוהר החי, התלוי על בלימה, הקר והמתגרה שלהם.  הוא הציק לי.  רציתי רק... אך פניה הסבות, הקשות, התכווצו בהחמרת גבות ואמרו: "זה אסור!  רק לראות.  טוב, אולי... אך למשש חפצתי.  התקרבתי לאחת.  הייתה היא גדולה.  נגעתי בלחלוחיתה הסגלגלה.  חפנתי אותה בכפי.  כף ידי התעגלה, נכרכה, הזדהתה עם כל הבשלות הזו; והרי היא כולה תלויה על איזה ענף דקיק.  "לא, זה אסור! זה כמו להרוג!",  התקשו בי עיניה החומות מבעד לחרישי עפעפיה הסבים.

בעצם הבשלות הזו, לא הייתה בשלות של ממש.  אולי הייתה יותר סף-בשלות, אותו אביב גמיש, מוקשה משהו, חמצמץ משהו, וכל-כך קצר מועד.  וזה הגביר את סירובה וחומרתה לאין שיעור!  "בשום פנים ואופן!" – הזדקרה אצבעה החיוורת כלפי השמים האפורים.  ואני הספן, הגבר, עומד לי כך סתם.

לא, גבר צריך לעשות את מה שהוא אמור לעשות! החזקתי אפוא, את הענף בשמאלי, מיעכתי בימיני את סף הבשלות הזו, ובאיבחת יד הקשית הענף למרום.  במלוא כובד משקלה צנחה היא אל כף ידי.

והסגלגלות הזו רטטה בי.  חפנתי אותה בשתי ידי, עברתי על כל קמטותיה הזעירים, העוריים, האמיתיים והחמצמצים כל-כך.  פסעתי כך בין שלוליות האפלה והאור.  טבעתי בהן.  האשכולות שמן הצמרות טפחו בי, סנטו בי, מיעכו אותי, בעוד היא, כדור משחק החיים, אור לטבוע בו.  אור בשתי כפותיי.

לרגע נזכרתי.  הרי אני ספן !  הבטתי אפוא סביבי.  שלוליות האפלה הלכו וגברו.  אור כספיתי, עגום, כעור הסבה ההיא עלה והתעצם.  איבדתי כל כוון.  אמנם חפץ שאין שיעור לערכו בידי, אך למרבית הצער הוא איננו מצפן.  ואולי... אחז בי להב קר... אובד לי כאן במצולות.  כאן, מוטב, בחטא ובקלון אשר אבדתי בו.  כאן, לנצח, בקור העולה על גדותיו.

אך הנה, מבעד לצללי הענפים, נתגלו אותם מגפיים ענקיות ובוציות, אותם מעילים מוקשים ומגושמים, ואותו טיח לבן, קמוט, מוכתם וסדוק של מרפסת הכניסה האחורית.

התקרבתי לשם  ברטט, בעוד ראשה הסב פוסע חרש לעומתי.

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

"באתי לעולם ביום זה־וזה, גדלתי במקום כזה־וכזה, הלכתי לבית הספר כמו שצריך, המקצוע שלי הוא זה־וזה, קוראים לי כך־וכך, ואני לא חושב הרבה. מבחינת המין אני גבר, מבחינת המדינה אני אזרח טוב, ומבחינת המעמד אני בא ממשפחה טובה. אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב, אוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלי, ולא חושב הרבה. מובן מאליו שאני אוהב לאכול טוב, ומובן גם שרעיונות רחוקים ממני. מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי; דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!..."

("איש שלא הבחין בשום דבר" – סיפורים, רוברט ואלזר, הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.
(העברה: יואב איתמר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

בכורות בתיאטרון החדר

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – עכשיו בישראל.

ע"פ הסיפור הבדיוני הזה, היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מפתח הזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע ישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 9.12.2011, 14:00 (כל הכרטיסים נמכרו)

מוצ"ש, 10.12.2011, 20:30 (כל הכרטיסים נמכרו)

יום ו', 23.12.2011, 14:00

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

בהפקת קבוצת "אורתו-דה"

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

ניהול אמנותי קבוצת אורתו-דה, ינון צפריר

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ה', 22.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 24.12.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

 "המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 16.12.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 17.12.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר: 03-5171818.

צפירמיהו

אם כו-לם מתעצבנים עליה – מוכרח להיות בה משהו! הרי לא תלכו לראות סתם עוד הצגה.

ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.

בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.

מאת: נטלי כהן וקסברג. בימוי: איסי ממנוב
משתתפים: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל.

24.12, במרכז הפרינג' חיפה, בשעה: 20:30.

07.1.2012, בשעה 20:30, אולם ענת ברזילי, בדרך מנחם בגין 98, תל אביב.
הנחה מיוחדת לאנשי החדר: 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת

רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה.

בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

"לא בעצב נלד בנים ובטח שלא בנות אלא בשמחה, ריקוד ושירה, נלד קודם כל את עצמנו, זו זכותנו, ואחר כך את ילדינו".

8.12 בשעה 21:00. תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

לינקים לצפייה:

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

"יצאתי עם חיוך אדיוטי מרוח על פרצופי..." (איתן בר - יוסף, עכבר העיר).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

31.12.2011, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע "האנגר" - 55 ש"ח. קוד הנחה 2011

להזמנת כרטיסים: 03-5611211. קוד הנחה 919 מקנה 30% הנחה.

(יש אומרים שזהו המדור הסטירי,

אבל המציאות עולה על כל טירוף)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

ברגע שבו אני אפסיק לכוון את האקדח הזה אליך,
באופן אוטומאטי הדיאלוג נגמר. כי אז
אתה תשתמש ביתרון הפיזי של השרירים שלך
כדי להכריע את הויכוח.

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

ניצב אני כאן לפניכם, אני,

נציג צנוע של אומה אשר נתנה לאנושות

את נִיטְשֶה, קַאנְט, גֵתֵה, בַּאך, בֶּטְהוֹבֶן.

(אדולף היטלר במחזה "היטלר")

-------------- -------------- --------------