הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


הם היו זעירים וצהבהבים, כמו חלמונים שזה אך בקעו.  הם צייצו מעבר לרשת המחלידה בציוצים זעירים, כמו מזלפים זעירים.  שעות התבוננתי בהם לאחר שיצאתי מביתה, ואז החרידה קול נחירה.  גסה הייתה הנעירה, אירונית משהו, כאומרת: תצא כבר מהתמונה הזכה שלך.  הפניתי מבטי.  הוא ניער את זנבו שהניף ענן של זבובים.  ראשו היה מורכן, מקובע למקומו, ועיניו ממוסמסות, דלוחות, כשאריות הקפה שנותרו בספלים: "תצא ילד מהעולם הזה שלך, יש הרבה זבל, זבובים וקרשים רקובים".

 

האמת היא שאולי ממבט דהיום אני מקנה לזבל הזה את משמעותו, אך בימים ההם, היה דבר-מה מגרה, ואפילו מגרה מאוד בזבל ההוא; והוא שהוליך אותי לאורך קרשי האורווה המרקיבים, לאורכם של הגללים היבשים והפריכים, בינות לעשבים שמהם הגיחו אי-אילו כוכביות לבנבנות, ולהגיע לקובת הפח המואפלת שמעבר לפינה.  ניחוחה הלך וגבר.  ניצבתי מול פיתחה השחור.  מיני ריחות התבשמו מתוכה.  התקרבתי.  נעמדתי מולה, ואזי חציתי מפתנה.  והנה הבהקים שחורים וחריפים, הבהקים לוהטים, כן, מלאי ערגה לחולל, להתהולל ולהתגולל.  קקה אמיתי.  קקה מקיר לקיר.  קקה שחור לח וסמיך, לא כמו הגללים היבשים והחמוריים.  בצקיים הם היו.  רק לעסות אותם, רק לעצב, למעך, וכן כן, להתפלש בם חפצתי.

 

שקט.  שקט קר.  תיש סמוק לחיים גהר, במן הגות של פילוסוף חד-עין ומרושע, מעליהם

יצאתי ועליתי במעלה.  מעבר לקיר הבלוקים שהתנשא מעל למספר דליי חלב שהיו פזורים כלאחר-יד, בצבצו ראשיהם מלאי טוב-הלב של הפרות.  אותם ראשים שמנים, של איכרות איטיות, מדושנות ונפקניות לכל (אך שוב, אין להניח שדימוי זה היה גלוי בצורה ברורה לעיני).

 

חלפתי על פניהן של הפרות הטובות. פסעתי על שטח ההפקר שאי-אילו חלזונות הגיחו בו על גבי מצעיהן הריריים, והתקרבתי לים האפלה המוריקה. אותו ים חסר ממדים שכה רבים אבדו במצולותיו.  כן, אני הספן, הגבר, אכנס בו ואתור אחר תפוחי הזהב.

 

כך, חלפתי על פני רוביקון צינורי ומכסיף, ותוך שיקשוק עלים טריים ולחים זרמתי לי בארצות הצל.  אי מפה ומשם, נשלחו אצבעות אור גרומות אל בין חשרותיהם.  מתחתיי רבצו הגומות.  הן היו תחוחות, רבועות, כמו באיזה סדר אלוהי משמים משהו, שממנו צץ תוהו הענפים והבדים.  נשרטתי קלות על-ידי ענף דקיק, אך מה לשריטה ולי? אני הגבר, מגלה הארצות, שריטה שהיא לגאווה לי.  שריטה ועוד שריטה.  לרגלי, משלח כפות משוננות, רבץ הסרפד.  יש להישמר מהשרטון הזה. התעורר בי חוש הנווט.  עקפתי אותו אפוא בזהירות, חציתי קרחת זעירה של אור, והנה... האומנם? הם? כה חריפים הם היו, כה חמוצים, זוהרים כה, עגלגלים, תְּפוּחִים, צפודים קמעה, כל כך גדולים ועסיסיים.

 

התקרבתי אליהם.  פסעתי בינותם.  הגלובוסים הזהובים האלו, זוהרם המבשם, האפל, אותו זוהר הכולא את העין והאף.  נכון, היה משהו מרומם ומתנשא בכל הזוהר החי, התלוי על בלימה, הקר והמתגרה שלהם.  הוא הציק לי.  רציתי רק... אך פניה הסבות, הקשות, התכווצו בהחמרת גבות ואמרו: "זה אסור!  רק לראות.  טוב, אולי... אך למשש חפצתי.  התקרבתי לאחת.  הייתה היא גדולה.  נגעתי בלחלוחיתה הסגלגלה.  חפנתי אותה בכפי.  כף ידי התעגלה, נכרכה, הזדהתה עם כל הבשלות הזו; והרי היא כולה תלויה על איזה ענף דקיק.  "לא, זה אסור! זה כמו להרוג!",  התקשו בי עיניה החומות מבעד לחרישי עפעפיה הסבים.

 

בעצם הבשלות הזו, לא הייתה בשלות של ממש.  אולי הייתה יותר סף-בשלות, אותו אביב גמיש, מוקשה משהו, חמצמץ משהו, וכל-כך קצר מועד.  וזה הגביר את סירובה וחומרתה לאין שיעור!  "בשום פנים ואופן!" – הזדקרה אצבעה החיוורת כלפי השמים האפורים.  ואני הספן, הגבר, עומד לי כך סתם.

לא, גבר צריך לעשות את מה שהוא אמור לעשות! החזקתי אפוא, את הענף בשמאלי, מיעכתי בימיני את סף הבשלות הזו, ובאיבחת יד הקשית הענף למרום.  במלוא כובד משקלה צנחה היא אל כף ידי.

 

והסגלגלות הזו רטטה בי.  חפנתי אותה בשתי ידי, עברתי על כל קמטותיה הזעירים, העוריים, האמיתיים והחמצמצים כל-כך.  פסעתי כך בין שלוליות האפלה והאור.  טבעתי בהן.  האשכולות שמן הצמרות טפחו בי, סנטו בי, מיעכו אותי, בעוד היא, כדור משחק החיים, אור לטבוע בו.  אור בשתי כפותיי.

 

לרגע נזכרתי.  הרי אני ספן !  הבטתי אפוא סביבי.  שלוליות האפלה הלכו וגברו.  אור כספיתי, עגום, כעור הסבה ההיא עלה והתעצם.  איבדתי כל כוון.  אמנם חפץ שאין שיעור לערכו בידי, אך למרבית הצער הוא איננו מצפן.  ואולי... אחז בי להב קר... אובד לי כאן במצולות.  כאן, מוטב, בחטא ובקלון אשר אבדתי בו.  כאן, לנצח, בקור העולה על גדותיו.

אך הנה, מבעד לצללי הענפים, נתגלו אותם מגפיים ענקיות ובוציות, אותם מעילים מוקשים ומגושמים, ואותו טיח לבן, קמוט, מוכתם וסדוק של מרפסת הכניסה האחורית.

התקרבתי לשם  ברטט, בעוד ראשה הסב פוסע חרש לעומתי.


(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

לאיגרת השבועית של 2011 . 12 . 8