הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


מה אתם חושבים, כמה בנאדם יכול לסבול? יושבים לכם, מפחדים להסתכל מסביב מה קורה, מפחדים שתתפוצץ לכם הבועה בפרצוף, שיכנס לכם סבון לעיניים, שתזוז לכם שערה מהמקום.

הי, הי, הא, הא, יש. הצלחתי. במה הצלחתם? לתת עוד תשובה מתחכמת? מה שווים החיים שלכם?

לי נמאס, אני לא יכול יותר. לא פה ולא שם, אין לי את עצמי - אין לי אף אחד. לאוכל אין טעם, שום דבר לא מעניין. הייתם שם פעם? אני שם כבר יותר מדי שנים. דיכאון עאלק. חברות תרופות מתעשרות, פסיכיאטרים משמינים. בני זונות, גם מהאמהות הזונות שלהם לא אכפת להם. שגם הן תעבודנה בשבילם. אלה לא אנשים, זה בטן לא בנאדם.

בית משוגעים. בריונים מכניסים אנשים עצובים לבית משוגעים. אם אתה עצוב כדאי שתהיה משורר או צייר, אחרת אתה גומר בפנים. ביאליק בן זונה בר מזל, כמעט גמר שם אם לא החרוזים האלה שלו.

אתה רגיש? לך תמות. אתה לא עושה, למה אתה לא עושה, זה סימפטום של דיכאון, למה אתה לא עובד בשבילי? תעוף לי מהעיניים, אין מקום בעולם בשביל אנשים כמוך. עדין תהיה בחיתולים של אימא שלך, איפה אתה חושב שאתה נמצא.

אני נמצא פה עם סכין ביד ועכשיו העדין הזה רוצח אותך, מוכר את הדם שלך בבקבוקים לבית דפוס, יא מניאק, אני שורף אותך, אתה לא שומע?

מה אכפת לך, אתה זוכר איפה הלב שלך בכלל. בתחת. כן, בתחת. אידיוט.

תראו איך אני מדבר. בחיי נדבקתי ברוע, עשיתם את זה, החזרתם אותי בתשובה, גם אני מניאק עכשיו. הרבה שנים לקח לכם. ארבעים שנה, אז קבלתם עוד מפלצת, עוד מראה לפנים שלכם.

בחייכם רק לי בא לבכות פה? תפסיקו כבר עם הפנים הקפואים האלה, אני לא יכול יותר.

אימא, איזה ילד הייתי? איך כל זה קרה לי? למה, אימא למה? לא ידעתי שככה יהיה, הייתי ילד שמח, אהבתי לצחוק, מה נשאר מהחיים שלי, אני רוצה לצחוק. אימא, אני לא יכול יותר.

 

(ירון ליבוביץ, חבר קבוצת המשחק בתיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2011 . 12 . 8