אפרת סימון: הרגע העוצמתי שחותם את ההצגה: משאלת המוות של היטלר.
(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 10.11.2011)
את מי להרוג? להרוג את הסמל הנצחי, הישיש, הרקוב. להרוג את אבי כל המטאפורות, את אבי כל הסוגסטיות להיותנו קורבן נצחי. להרוג את המסמן – הכפיל של המציאות. הכפיל של ה"אחר". להרוג את התליין הפנימי – ואת כפילו (אני). להרוג את התירוץ להרוג. להרוג את הפרשנות הסובייקטיבית המקובעת של אדם זה או אחר במוחי, בשם עליונותו של המתבונן. להרוג את "היהודי הנצחי" – את "הזולת" הנצחי, את הסימבול של כל מה שהוא "לא אני". להרוג את המוח הפרימיטיבי בגזע המוח האחראי לקטלוג וסיווג אובייקטים בחלל, בקטגוריות כוללניות, סטריאוטיפיות, מטעמי חיסכון בתאי זיכרון. להרוג את מה שלא ניתן להורגו מבלי למות. להרוג את הנשק הביולוגי הנחות שהוא מוחנו, להרוג את ההומוסאפיינס, כדי לברוא אדם חדש. להרוג את האנושיות הנחותה הרואה עצמה כעליונה על כל היצורים האחרים, ומביאה על עצמה כליה. לברוא גזע עליון אמיתי שלא צריך להרוג כדי להשתנות, שלא צריך לשנוא כדי לגלות את עצמו, שלא צריך לרצוח כדי להיוולד מחדש, שלא צריך אסונות כדי להתעורר. להרוג את המראה החדירה למחצה, את הצורך לראות את האחר כאחר במשך 40 שנים במדבר כדי להבין שהמדבר הוא אני, במשך 70 שנות גיהנום כדי להבין שהגיהינום הוא אני, בתוך הראש שלי. למות כדי להוליד אדם עליון. להרוג באופן סימבולי בלבד. להרוג ב"כאילו", להרוג בתיאטרון. במשחק, באומנות.
אמנות או נמות.
(אפרת סימון, מאלפת ויועצת להתנהגות חיות מחמד
דוא"ל, טל': 0544-703198)
--------------
נטלי כהן וקסברג: הקטסטרופה הנקראת אנושות
(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 10.11.2011)
אמיר אוריין הוא שחקן וירטואוז בעל עוצמות יוצאות דופן שמרעידות את האדמה ומעבירות בכל רגע ורגע את הגיחוך והאבסורד שבקיום האנושי ובקטסטרופה הנקראת אנושות. אם סמואל בקט היה רואה את "היטלר" אני כמעט בטוחה שהיה מאמץ את אמיר אוריין כשחקן קבוע בהצגות שלו! אם משמיטים מהטקסט את הסממנים הגרמניים, ניתן בקלות לחשוב שהדמות המשוחקת היא ביבי, ליברמן, ברק וכו'.
חזקים במיוחד הם רגעיה האחרונים של ההצגה - ממש צעקה קפואה ונצחית כמו "הצעקה" של מונק.
(נטלי כהן וקסברג, מחזאית ומשוררת)
