האיגרת השבועית

אפרת סימון: הרגע העוצמתי שחותם את ההצגה: משאלת המוות של היטלר.

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 10.11.2011) 

את מי להרוג? להרוג את הסמל הנצחי, הישיש, הרקוב. להרוג את אבי כל המטאפורות, את אבי כל הסוגסטיות להיותנו קורבן נצחי. להרוג את המסמן – הכפיל של המציאות. הכפיל של ה"אחר". להרוג את התליין הפנימי – ואת כפילו (אני). להרוג את התירוץ להרוג. להרוג את הפרשנות הסובייקטיבית המקובעת של אדם זה או אחר במוחי, בשם עליונותו של המתבונן. להרוג את "היהודי הנצחי" – את "הזולת" הנצחי, את הסימבול של כל מה שהוא "לא אני". להרוג את המוח הפרימיטיבי בגזע המוח האחראי לקטלוג וסיווג אובייקטים בחלל, בקטגוריות כוללניות, סטריאוטיפיות, מטעמי חיסכון בתאי זיכרון. להרוג את מה שלא ניתן להורגו מבלי למות. להרוג את הנשק הביולוגי הנחות שהוא מוחנו, להרוג את ההומוסאפיינס, כדי לברוא אדם חדש. להרוג את האנושיות הנחותה הרואה עצמה כעליונה על כל היצורים האחרים, ומביאה על עצמה כליה. לברוא גזע עליון אמיתי שלא צריך להרוג כדי להשתנות, שלא צריך לשנוא כדי לגלות את עצמו, שלא צריך לרצוח כדי להיוולד מחדש, שלא צריך אסונות כדי להתעורר. להרוג את המראה החדירה למחצה, את הצורך לראות את האחר כאחר במשך 40 שנים במדבר כדי להבין שהמדבר הוא אני, במשך 70 שנות גיהנום כדי להבין שהגיהינום הוא אני, בתוך הראש שלי. למות כדי להוליד אדם עליון. להרוג באופן סימבולי בלבד. להרוג ב"כאילו", להרוג בתיאטרון. במשחק, באומנות.

אמנות או נמות.

(אפרת סימון, מאלפת ויועצת להתנהגות חיות מחמד

דוא"ל, טל': 0544-703198)

--------------

נטלי כהן וקסברג: הקטסטרופה הנקראת אנושות

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 10.11.2011) 

אמיר אוריין הוא שחקן וירטואוז בעל עוצמות יוצאות דופן שמרעידות את האדמה ומעבירות בכל רגע ורגע את הגיחוך והאבסורד שבקיום האנושי ובקטסטרופה הנקראת אנושות. אם סמואל בקט היה רואה את "היטלר" אני כמעט בטוחה שהיה מאמץ את אמיר אוריין כשחקן קבוע בהצגות שלו! אם משמיטים מהטקסט את הסממנים הגרמניים, ניתן בקלות לחשוב שהדמות המשוחקת היא ביבי, ליברמן, ברק וכו'.

חזקים במיוחד הם רגעיה האחרונים של ההצגה - ממש צעקה קפואה ונצחית כמו "הצעקה" של מונק.

(נטלי כהן וקסברג, מחזאית ומשוררת)

(בעקבות הצפייה בהצגה "העלמה והמוות" בתיאטרון החדר, 4.12.11)

בליווי מוסיקת שוברט התבצעו רציחות

חיסולים, יריות במחנות הריכוז

טיפוח שנאה לחלש וגם בוז

בליווי תזמורת התמלאו הקרונות.

בליווי מוסיקלי נרצחה התרבות

נאנסו נשים, נחנקו ילדים

ואין עדויות, הקברים דוממים

וככה הפכה הקולטורה לזנות.

וכך התגבשה ברית רוצח-קורבן

השלטון מטשטש, מעלים ומכחיש

הארכי-רוצחים יעמדו על דוכן

העולם מתעלם, שותק, מחריש,

פושע נתעב הופך לשחקן

ומה שנותר הוא לומר "קדיש".

אינטימיות היא קירבה פיזית או מנטאלית מרבית, שמתקיימת בין שני יוצרים או יותר, בינם לבין עצמם, או בנוכחות צופים.

אינטימיות מעוררת מתח, שבא לידי ביטוי באנרגיה, המתועלת, על ידי כל אחד מהמעורבים בה, אל תוך אחד מהנושאים האישיים שלו. המקום אליו מתועלת האנרגיה נבחר מתוך החוויה האישית הכוללת של כל יוצר, ובמיוחד על פי מערכת יחסיו עם בן זוגו באותו מעמד ועם נוכחים אחרים, וכן ניסיון קודם שלו באינטימיות.

בדרך כלל אינטימיות נתפסת כמצב של קרבה לבבית, ידידותית ומשפחתית, כלומר, היא מוגדרת במושגים המקובלים כנעימים. אם המשתתפים חשים בנוח זה עם זה, ומרגישים חיבה - יש להניח כי תגובותיהם תהיינה מושפעות מחוויות אלו, בתנאי שגם החוויה האישית הכוללת תומכת בהן. אבל אינטימיות היא גם מסגרת של מתן ביטוי לתגובות מגוונות ואף קוטביות.

תגובות של עצבנות או של כעס אינן מקובלות כנעימות, אולם כשהן מתעוררות במהלך האינטימיות, הן חלק ממנה. אינטימיות מגלמת בתוכה את כל התגובות האישיות, נעימות או לא נעימות, שמתעוררות במעמד זה.

במהלך רצף אינטימי אחד, יכול כל אחד מהמעורבים בו, לתת ביטוי לקשת רחבה של תגובות. מכאן אפשר להניח כי מצב נמשך של אינטימיות יכול להביא לידי ביטוי מעגל שלם של תגובות אישיות, אצל כל מי שמעורב בה.

(עמ' 306-307)

--------------

גרי בילו ז"ל

מיכאל הנדלזלץ, ידידו של גרי, כותב על איש התיאטרון: (כאן).

מרב יודילביץ כותבת על גרי: (כאן)
--------------

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

9. וישב: בראשית ל"ז - מ'

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען".

מכאן ואילך, בפרקים הבאים, נפרש סיפורה של שושלת בני-ישראל.

בטלנובלה הזאת, האל, ש"מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו'), אינו מדבר ישירות אל הגיבורים והם אינם מדברים אליו. אמנם הוא מוזכר בפרשה זו אחת-עשרה פעמים, אבל רק כמי שמתערב מדי פעם כדרך שגרה וכמובן מאליו, לא התערבות שמשנה את נתיב העלילה מיסודה אלא רק מייעצת.

תחילה זהו סיפורו של יוסף בן רחל. הבן שהיה מועדף על פני האחרים. כמעט הצעיר ביותר. כבר נאמר שהתורה מעדיפה את הבן הצעיר. בתקופה שבה נכתבו סיפורי התורה נחשבה הדת המונותיאיסטית לצעירה שבין הדתות ועל כן "הצעיר" בסיפור הוא המועדף. יחסי האב יעקב והבן הצעיר יוסף בכלל, ותולדות חייו של יוסף בפרט, הם כמשל ליחסי דמות האל האב ועם-ישראל הבן, ויחסים אלו קובעים את גורלו ההיסטורי של הבן.

יעקב מעדיף את הבן הצעיר. האחים האחרים עוינים אותו ורודפים אותו. יוסף יורד לבירא עמיקתא, הוא הבור העמוק במדבר שאליו משליכים אותו אחיו, ואחר-כך עולה לאיגרא רמה, והופך לשר גדול במצרים. לאחר מותו, מביאים את עצמותיו לארץ כנען. סיפור כתונת הפסים שתפר לו אביו היה השראה ליצירות רבות, שהפופולארית שבהן במאה העשרים היא המחזמר "יוסף וכותנת הפסים המשגעת" של לויד-וובּר.

שני חלומות חולם יוסף בבית אביו:

א. "ויאמר אליהם שמעו-נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם-נצבה, והנה תסֻבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי".

הפרשנות המסורתית יכולה לראות בחלום הזה מסר שניתן לחולם מטעם האל והוא מנבא את עליונותו של החולם על פני אחיו. הפסיכולוגיה המודרנית יכולה לראות בחלום זה ביטוי למשאלה להכרה על ידי הסביבה המשפחתית הקרובה, וחלום של פיצוי על דיכוי או בידוד. מדוע דיכוי ובידוד? הרי ידוע לנו שדווקא יוסף הוא הבן המועדף על ידי אביו? אבל ידוע לנו גם שהעדפה זו מבודדת את יוסף בקרב אחיו. השלטון האבהי מפנק אותו, אבל שאר בני המשפחה מקנאים בו. אפשר לשער שכילד מועדף ומפונק, יוסף מסתבך בקטטות עם אחיו עד שאביו מופיע לחלצו וגוער באחרים. יוסף גדל במערבולת רגשית שבה רגשות גאווה, יהירות ותחושת כוח, מתחלפים בתחושת בידוד ודחייה. אלו יבואו לידי ביטוי מאוחר יותר, כשיעלה לשלטון במצרים וגורל משפחתו יהיה נתון בידיו. זהו חלום אופייני למי שנמצא במצוקה חברתית. כך גם החלום השני.

ב. "ויחלום עוד חלום אחד ויספר אותו לאחיו ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי".

גם כאן הפרשנות הדתית האתנית היא פשוטה וישירה. מה שנאמר בחלום הוא מסר נבואי ישיר. יבוא יום והכול ישתחוו לחולם. זוהי הטרמה מיתית ידועה שבה מה שנאמר בתחילת הסיפור ימומש בהמשכו. החלום אמור להתאים להמשכו של הסיפור בארץ מצרים. הפרשנות הפסיכולוגית יכולה להציע שכאן בא לידי ביטוי גם מיקומם של הגבר והאישה במערך המשפחה המקראית. השמש מייצגת את האב יעקב, והירח את האם רחל.

האב הוא: "המאור הגדול לממשלת היום", מקור החיים והחום במשפחה והאם היא: "המאור הקטון לממשלת הלילה", שאין לה אור משלה והיא מקבלת אותו מהאב ומעבירה לבניה. בעיקר זהו חלום המבטא את משאלת החולם למיקומו במרכז היקום המשפחתי. שני החלומות עוסקים בנושא דומה: מערכת היחסים שבין החולם לסביבתו הקרובה. אבל המקרא מקפיד להביא שני חלומות ברצף, כדי לחזק את המסר הדתי המנבא את עלייתו של יוסף בסולם ההיררכיה המשפחתית והאזורית. גם כאן המקרא נוהג בסגנון מעגלי של סיפור החוזר על עצמו בגרסה נוספת. כך נמצא בסיפורי האבות, שבהם סיפורים דומים מיוחסים לאברהם ואחר כך ליצחק וליעקב, וכן מאוחר יותר במקרא.

יוסף פותר החלומות במצרים:

א. חלום שר המשקים: גפן ושלושה שריגים לה. שר המשקים ממלא את הכוס ומגיש לפרעה. פתרונו של יוסף לחלום: בעוד שלושה ימים, ישיב פרעה את השר למשרתו.

ב. חלום האופה: שלושה סלים על ראשו של האופה, והעוף אוכל את המזון שבסל העליון. פתרונו של יוסף: בתוך שלושה ימים פרעה מסיר את ראשו של האופה.

כל החלומות האלה, וגם הבאים אחריהם בפרשה הבאה, פרשת מקץ, כתובים בפשטות, כשירה לירית דחוסה בדימויים הנובעים מתוך הנוף החקלאי של ארץ כנען.

משפטים אחדים בפרשת וישב, הפכו לניבים עבריים פופולאריים:

יוסף: "את אחי אנכי מבקש" (וישב: בראשית ל"ז 16).

יעקב: "הילד איננו ואני אנא אני בא!" (וישב: בראשית ל"ז 30).

(לאסף קינצר)

מִשָּׂפָה לְשָׂפָה עוֹבֶרֶת הָרוּחַ

מִשָּׂפָה לְשָׂפָה עוֹבְרִים הַצְּלִילִים וְנִלְכָּדִים

בְּהַר הַתּוֹדָעָה כְּצִיּוּר-שָׁר מְרַחֵף בָּאֲוִיר

נָעוּל בְּמִסְתּוֹר הַשֵּׂכֶל. צִיּוּר הַתָּוִים, פְּנֵי הַצְּלִילִים

נֶחְבָּטִים בַּחֲלַל נַפְשׁוֹ

כַּנְפֵי יְצוּרִים מֵאַיִן בָּאוּ

מַאֲגַר צְלִילִים מְקוֹרִיִּים שֶׁאִישׁ לא יָכוֹל לְשָׁמְעָם.

רַק הוּא הַמַּלְאָךְ, וּמִי שֶׁגָּבוֹהַּ מִמַּלְאָךְ.

וְזֶה הַמָּעֳנָק לַמַּלְחִין – דְּמָמוֹת שָׁרוֹת, מַקְהֵלוֹת-

מַקְהֵלוֹת הוֹלְכוֹת וּמִתְפַּשְּׁטוֹת בַּמַּעֲלֶה הַנֶּחְשָׁק,

שָׁם יֵשׁ הִתְרַחֲשׁוּת שֶׁל מוּזִיקָה, הִיא נִלְכֶּדֶת

בְּסוֹפוֹ שֶׁל מַסַּע הַצְּלִילִים, מְשֻׁלְּחֵי הָרֶסֶן:

"לא אֲרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן פֶּן יִבְלַע עָנָן אֶת הַפַּס

הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי, שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרַע..."

הַמּוּזִיקָה לוֹכֶדֶת בְּצוּרָה אֶת מְלוא הַצְּלִילִים הַיְחִידִים

שֶׁקָּטַף מִן הָאֵינְסוֹף, לְשַׁבְּצָם בְּתוֹכָהּ; כְּמֶלֶךְ צְלִילִים

הֵם בָּאִים לְפַיְּסוֹ, לְלָכְדוֹ

הַצְּלִילִים הַמְדֻיָּקִים, יְלָדִים תּוֹעִים שֶׁשָּׁבוּ לְבֵיתָם בְּתוֹכוֹ.

וְיֶשְׁנוֹ הַבַּיִת בְּקוֹמַת הַקַּרְקַע,

וְיֶשְׁנוֹ הַמִּשְׁכָּן בַּקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה

וְהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בְּמַדְרֵגוֹת הַבִּנְיָן, בְּתוֹדַעֲתוֹ

הֶהָרָה שֶׁל הַמַּלְחִין הָאִלֵּם.

מִשָּׂפָה לְשָׂפָה עוֹבֶרֶת הָרוּחַ

נוֹסַעַת מַרְהִיבָה וְאִלֶּמֶת,

כִּי בְּמֵמַד הָאִלְּמוּת

הֵם נִדּוֹנִים לְהִשָּׁאֵר, זֶה

מֵמַד הָאַלְמָוֶת.

23.7.05

ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.

לילה בלי שינה

כתב וביים: רן סלוניקי

שחקנים: גיא דורון – החייל, אודי עוז – אסיר כפות.

חייל:

יאללה, אוּדרוּב! (החייל משליך את הכפות לרצפה, יושב. שתיקה)

שלוש שנים, שמונה שש-עשרה. ועוד לילה בלי שינה. (שתיקה)

שש-עשרה שעות שמירה. שמונה שינה. שש-עשרה שעות שמירה. שמונה שינה.

וזה בתנאי שאין אירוע ואז כולם מוקפצים. אבל כל יום יש אירוע! כל יום! כל יום איזה ערבי מלוכלך כמוך עושה בלגן ואנחנו צריכים לטפל בו. כוס הומו הצבא הזה. כבר שלושה ימים לא ישנתי.

כל יום פעילות טרטורים, אין זמן לישון. אין זמן לאכול. אין זמן להשתין. עשרים ושמונה יום לא ראיתי בית. אני מתגעגע למשפחה, לשירי. אוי, שירי היפה שלי! חושב עלייך, מתוקה!

הביצים שלי מתפוצצות. כבר חודש שלא זיינתי, לא יכול יותר. מרוב חרמנות אני כבר עצבני, אוח, איך שאני מת לפוצץ אותך! (עוצר בעצמו)

כוס אימא שלך, יא מניאק! (מכה בכפות עם כת הרובה. בצעקה). תתחנן, יא מניאק! תתחנן על החיים שלך, יא זבל! תבין עם מי יש לך עסק. אולי ככה אתה תבין שעם יהודי לא מתעסקים, נישבר לי מכם כבר. צריך להרים פצצה ולפוצץ את כולכם, עד האחרון שבכם. לא להשאיר אפילו ערבי מלוכלך אחד!

ואז כל הצבא ייסגר ואני אוכל ללכת הביתה, לאכול אוכל של אימא ולזיין את שירי, אוי שירי, ראבק, נישבר לי הזין, איך שאני מסיים את השמירה אני לוקח את הנשק ומפרק את כל הכפר שלך, מוריד את כל הבתים המסריחים שלכם אחד אחד, את כל המשפחה המלוכלכת שלך. ומה אתה יודע? אני בטוח מקבל על זה צל"ש. צל"ש על מיגור הטרור! אתה מבין! הרי אתם כולכם מחבלים, חיות, הרי אתם לא באמת רוצים שלום, אתם רוצים מלחמה, אז אני אתן לכם מלחמה, בלי לחשוב פעמיים. מחר זה היום שבו תיגמר המלחמה. (שתיקה)

עשרים ושמונה יום בלי זיון.

המ"מ הבן זונה כל לילה מזיין את החמליסטית ואני תקוע כאן איתך. אפילו לזיין אותך אני לא יכול. רק המחשבה על זה עושה לי להקיא. מה כבר ביקשתי? קרבי עשו אותי. תסתכל עלי, אני יש לי פרצוף לקרבי?

(מביט בשעון) עוד חמש שעות לשמירה, עוד שנה וארבע למניאק.

אני מת כבר לגמור עם המדים, לצאת לאזרחי, לעבוד, להתחתן. זין אני חוזר למילואים, שיחפשו אותי...

(נמהל) שקט! מי שם?! וואקף ולא אנא בטוחק!!! הלו!... טפו, התחרפנתי לגמרי. אני מתחיל לשמוע קולות. לישון! אני מת לישון, לשים ת'ראש כמה דקות לעצום עיניים...(עוצם עיניים. פוקח אותן בבהלה) אוף, עוד ארבע שעות לשמירה. לעזאזל הזמן לא זז, נישבר לי. כולם על הזין שלי. אני הולך לישון.

(מקים את הכפות) קום, יא חרא! אני ואתה הולכים לישון. לילה טוב!

(החייל מכוון את הרובה לראשו של הכפות. יוצאים)

קֻפְסָה זוֹ הִיא מַצֵּבָה

לְכָל הַצִּיּוּרִים שֶׁלּא צִיַּרְתִּי.

הַקַּלְמָר הַצָּחוֹר הַזֶּה

קוֹבֵר בְּתוֹכוֹ אֶת שְׁיָרֵי הָעֲבוֹדָה

שֶׁלּא בֻּצְּעָה.

יָכולְתִּי לְצַיֵּר אוֹתְךָ

יָכולְתִּי לְהַנְצִיחַ.

גָּנַבְתִּי מִמְּךָ

אֶת כָּל הָאָמָּנוּת שֶׁלִּי.

מַה שֶּׁיָּכולְתִּי לַחְלוק

וְשָׁמַרְתִּי בְּתוֹכִי.

מֻשְׁלָם וּמוּגָן,

גַּן נָעוּל שֶׁאֵין לְךָ חָלָק בּוֹ.

(*אִירָה יאן (לעיתים יַן) הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוסלביץ' סלפיאן (1869 – כ"ה בניסן תרס"ט, 1919), שנודעה כאהובתו של חיים נחמן ביאליק וכחברה בקומונת האמנים "בצלאל")

א. שמלתך

הַכֵּלִים אֶצְלֵךְ מְסֻדָּרִים מִדַּי

זֶה לא כְּדַאי

אוֹפֶלְיָה

אַל נָא תַּכְבִּידִי שִׂמְלָתֵךְ.

הַנָּסִיךְ שֶׁלָּךְ יִקְפּוץ

רַק לְמִטָּתֵךְ לְרֶגַע.

כְּגַלְגַּל עֲנָק בַּלּוּנָה פָּארְק

יַעֲבור עָלַיִךְ

יְנַוֵּט גֻּלְגָּלְתֵּךְ כְּהֶגֶה

מַעְלָה מַעְלָה מַעְלָה

עוֹד עוֹד עוֹד

- אַל נָא תַּכְבִּידִי

יאמַר.

שִׂמְלָתֵךְ לא מְעַנְיֶנֶת אוֹתוֹ.

ב. זה לא

הַכֵּלִים אֶצְלְךָ מְסֻדָּרִים מִדַּי!

זֶה לא כְּדַאי.

אוֹפֶלְיָה!

אַל נָא תַּכְבִּידִי שִׂמְלָתֵךְ.

הַנָּסִיךְ שֶׁלְּךָ, הוּא לא קָפַץ,

וְלא יִקְפֹּץ לַאֲרוֹנֵךְ!

יאחַז גֻּלְגּולֶת מְשָׁלוֹ וַיְּרָדֵם.

צְאִי מֵהַמַּיִם

לִבְשִׁי מִכְּנָסִים

הוֹבִילִי אוֹתוֹ לְמִנְזָר.

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לאישה הסוערת,

- - - - -

את מתארת חלום ליל תשוקה מסעיר מאוד. השמים כמו רוחשים כל הזמן. יש קולות של פצפוץ כוכבים, כמו רחש של ערמונים קלויים. את אינך מרפה, הרחש הולך וגובר כאילו כמה תחנות של כורים גרעיניים מתפוצצים מעלינו בחלל החיצון.

השורות שלך מתארות תנועה בלתי פוסקת. התנועה בתוך גופךְ מניעה את העולם כולו. כל איתני הטבע נסערים ורועדים עכשיו, כל להקות הציפורים בשמַים חותכות את השמים בסערת תשוקה, למצוא מקום ייחוד, מקום הזדווגות. נשר ענק ובודד פולח את שמי הלילה, מקורו חותך באבחת סכין את שכבת הצבע הכחול של השמים. עיניו השחורות של הנשר משתקפות בעינייך הירוקות, ואת רואה דרכן שהשמים השחירו. הכחול הפך שחור.

בלי משׂים אתְ לוחשת מילים כל הזמן, אינך יודעת מה את אומרת. אני מנסֶה להבין את פשר המילים, מנסֶה לרדת לעמקךְ.

בתוך האפלה המתוקה אני שט בתוך המתיקות, את שטה כנגדי. מעלינו זוג שחפים מזדווגים מעל התהום שמִתחת, יוצאים מדעתם בטרם יעלה האור. קצב התשוקה מסעיר את היקום כולו, נדמה שיימשך עד נצח ויטלטל את כל האופקים. עם אור שוקעות נשימות השחפים בצלע ההר.

את אינך מוותרת לעולם על הנצח, כשהוא קם בפִתחך. את רוצה לטלטל את כל היקום, ולא לתת לו מנוח.

כשנפסק כל דיבור, כשרוחשות נשימות בלבד, את שותקת כמו מתפללת.

לילה יורד אלייך.

אני יורד אלייך.

וכל קירות היקום רועדים, נופלים קיר אחר קיר.

אַנְחות השחפים המזדווגים במרחקים אינן נשמעות עוד. דומיה מתוקה יורדת על העולם, והיא ננצרת בתוך מחסן הדומיות המתוקות שאינן נשכחות.

שלך

ניצני הטירוף

בנפש בגוף

ניצני הטירוף איפה הייתם אז

בתוך חלב האם

בתוך עצי הגן

בשיחת השכנות הלחישות

בתוך הגבעות האפורות

השותתות דם

שנים ארוכות שנים ארוכות

ניצני השפיות

ניצני השפיות

איך עמדתם קפואים בשמש

מול ניצני הטירוף הלוהטים

והתמוססתם

כאילו לא הייתם מעולם.

(שמחת הקיקיון, הוצאת ירון גולן, 1999)

בֵּן 88 הִתְפַּרְסֵם לְרֶגָע:

בֵּן- בְּלִיַעַל  תָּקַף אָדָם קָשִׁישׁ ,

שָׁדַד וְגַם שָׁבַר לוֹ אֶת הָאַף,

אֶת כַּף הַיָּד וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת

כְּבָר לא אַלְמוֹנִיּוֹת.

בֵּן 88 הִתְפַּרְסֵם לְרֶגַע,

עִם רִבּוּי מִקְרֵי הַפֶּגַע

הִתְבָּרֵר שֶׁהַזָּקֵן הָיָה פָּסַל

עֲכְשַׁו אַלְמָן שֶׁמִּפְּאַת גִילוֹ

זָרַק אֶת חֳמָרָיו לַסַּל

וְנוֹתַר לו רַק  מַקְלוֹ

לְכַיֵּר עַל הָאַסְפַלְט אֶת כְּאֵבו,ֹ

זַב דָּם הַצַּעַר וּמֻכֶּה עֶלְבּוֹן מָרִיר

בֵּן הַגְּבוּרוֹת מַבְטִיחַ הַבְטָחָה עִקֶּשֶׁת

"כִּי אֵין בְּרֵירָה אַחֶרֶת"}

לָשׁוּב וּלְפַסֵל אֶת

הַכִּיעוּר בְּשׁוד הָאֱנוֹשִׁי

כְּחמֶר רַךְ עַל לֵב שֶׁל אֶבֶן .

אוֹדְךָ, עַל גֶּשֶׁם בְּגַנִּי,

רָוְתָה אֲדָמָה, הֵאִירוּ פָּנֶיהָ,

לא שִׁטְפוֹנוֹת זָרְמוּ בְּזַעַם לְכַלּוֹת הַשְּׂנָאוֹת

וּלְשׁוֹנוֹת הָרַע בָּעֲרוּצִים,

גֶּשֶׁם מַדִּיף בּושֶׂם חַמְצָן, רָחַץ

עִצְּבוֹנוֹת הָעֵצִים,

הִנֵּה יִשְּׁרוּ גַּבָּם הַמְאֻבָּק, שָׁלְחוּ אֵלֶיךָ

זְרוֹעוֹת תּוֹדָה, שְׁקוּפִים כַּחֲלוֹם .

בְּרָקֶיךָ הֵאִירוּ אֶת אֲפֵלַת הַלֵּב הַיָּגֵעַ

וּמִלְּאוּ אוֹתוֹ בִּידִיעַת הַשְׁגָּחָתְךָ-

הִיבִּיסְקוּס כָּתום

בָּשְׂמַת אָדום, סָגול

צִפּוֹר גַּן עֵדֶן וְגֶּרַנְיוּם –

הִבִּיטוּ בִּפְלִיאָה בְּצִבְעֵי

סְּתָו שֶׁהִלְבַּשְׁתָּ אוֹתָם

בְּחֶסֶד נִּגּוּדִים, עַל רֶקַע אָפר.

גַּם צוּפִית דְּבַשׁ רִפְרְפָה פּה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם,

מְבַקֶּשֶׁת צוּף.  

יָפָה כְּאֶבֶן חֵן מְלֻטֶּשֶׁת, כַּחֲלוֹם אַהֲבָה

שֶׁאֵין בו מִלִּים. אֲפִלּוּ לא הִתְעַטְּשָׁה,

הזְּעִירָה

שׂלום לה, שָׁלוֹם ...

אוֹדְךָ

עַל פְּלָאִים

מול מִפְתַּן בֵּיתִי.

(אסתר ויתקון זילבר, משוררת וחוקרת)

כל ישראלי עשירי(!) חווה רעב בשנה האחרונה. כך קובע סקר רחב היקף של המוסד לביטוח לאומי. במילים אחרות:כך קובעת הממשלה עצמה! 350,000  ילדים חיים בישראל מתחת לקו העוני ובחוסר ביטחון תזונתי!

ואיפה אתה, מר משה כחלון, שר הרווחה? אתה נרדמת? האם טחו עיניך מראות את המצוקה? האם אטמת אוזניך מלשמוע את הנתונים המחרידים?

כשתנסה להשיב לי, אל תספר לי סיפורים שזה היה המצב עוד קודם שנבחרת לכהן כשר, ושאתה רגיש למצוקות כי חווית אותן על בשרך ,ועוד מנטרות פוליטיות מאוסות אשר נקעה נפשנו מלשמוע אותן. הסיפורים האלה ממש לא מעניינים אותנו! אנחנו מצפים ממך לפעולה דרסטית ומיידית, ואם אינך יכול לפעול, חזור למשרד התקשורת והתעסק שם בקישוריות, בזימוניות ובשאר הקשקושים אשר ילד רעב לעולם לא יזכה להבין מה הם.

אני מתרשם שאתה איש טוב, משה כחלון. אמנם אתה מנומנם חברתית לאחרונה, אבל בבסיסך הינך איש טוב שנמנה דווקא על  שרי הממשלה הפחות ציניים ופחות אטומים, ולכן אני מתכבד להציע לך מתווה פעולה המיועד לאדם אשר פיו וליבו שווים. לך אל ראש הממשלה, משה כחלון, שר הרווחה, הסתכל לו ישר בעיניים וכה תאמר לו: ״תקשיב לי, ביבי! אני לא נסיך בליכוד ואפילו לא בן נסיך, אך על ה"מם" הראשונה מתוך חמשת הממים של ז'בוטינסקי ״מזון״ אשר מוגדר בתורתו כחובה הבסיסית שעל המדינה לספק לכל אזרח רעב, למדתי מהנסיכים בליכוד. כי באור עקיבא, הישוב ממנו אני בא, לא התפנינו, לצערי, לעסוק בז׳בוטינסקי כי עסקנו במלחמת קיום יום יומית על הלחם. לכן תקשיב לי טוב טוב, ביבי! לא נולדתי שר, וכנראה שאף לא אמות שר, אבל במשמרת שלי לא יהיו בישראל ילדים רעבים! הבנת?״ (את המילה ״הבנת״ אתה יכול לצרוח, משה, שיבין!). כאן תציג בפניו את ה"פאנץ' ליין":  ״הממשלה שלנו, ביבי, תגדיר כיעד לאומי בעל עדיפות ראשונה במעלה פרויקט בשם: "ילד רעב זו חרפה לאומית! אחלה שם! נכון, ביבי? הקופירייטרים שלך יאהבו את זה... ואתה תראה, ביבי, כי כשנה לאחר הפעלת פרויקט זה לא יהיה ילד אחד רעב במדינת ישראל! אם אתה לא הולך על זה, ביבי, אני מפרפר (מלשון פורפרה...) אותך במרכז הליכוד, ומהיום והלאה אני, משה כחלון, כבר לא אהיה החיוך המתוק איתו אתה הולך לישון בלילה, אלא החלום הרע שלך!״....

אם כך תעשה, משה, אתה מנהיג. אך אם תבחר להתעלם ולא תישיר מבט לעיני הילדים הרעבים, הרי שאתה עוד עסקן חייכן ומשמים שעלה לגדולה, אך נרדם עמוק בשמירה (אגב, נתניהו לא יעז להתעמת איתך בנושא חברתי שכזה אשר יש לו קונצנזוס מוחלט בציבוריות הישראלית. כמו כן לא תהיה לו ברירה,  אלא ללכת איתך, שכן אתה נתפס בציבור כטרכטנברג האוטנטי).  

לעיתים נדירות מזדמנת לאיש ציבור שעת כושר לעשות את מעשה חייו. זוהי השעה שלך, מר כחלון. האם תהיה ראוי לה אם לאו,  על כך יעידו מעשיך והנתונים על מספר הילדים הרעבים בישראל בדו"ח שיתפרסם בשנה הבאה.

(יואב בלום, חבר מרכז הליכוד, חבר תנועת בית"ר, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

באופק כבר בהיר כחול ההרים
ובשמים עננים הם עלי ענק ורדרדים
ופרחי זהב נפתחים לומר לך שאין
עוד איך עצמי דממתו לשאת שרק
איתך סתריו ניגלה
זוהר.

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

בכורות בתיאטרון החדר

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

ביצוע וירטואוזי (חיה בראל, קול ישראל)

יהלום של יצירה! (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה! (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק! (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

״היטלר״ - יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

אירוע תיאטרלי שהוא בדיוק ברוח הזמן! (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה! (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – עכשיו בישראל.

ע"פ הסיפור שלנו, היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מפתח הזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 23.12.2011, 14:00

יום ו', 6.1,2012, 14:00

מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

בהפקת קבוצת "אורתו-דה"

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

ניהול אמנותי קבוצת אורתו-דה, ינון צפריר

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

יום ה', 22.12.2011, 20:30

מוצ"ש, 24.12.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 16.12.2011, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 28.1.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

"אורטל חייבת למות!"

"כי אם ככה עושים פרינג' אמיתי, מי צריך בכלל תיאטרון רפרטוארי?" (ציון בטלש, פורטל תרבות תל אביב - 1909).

בציר קרמניצר נחשף! אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ, פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת סדרת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל – דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאמנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה מתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" של רוני גלבפיש. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא. עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 17.12.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר.

40 ש"ח. להזמנות: רן בן עזרא, 052-528-4234 ובתיאטרון החדר: 03-5171818.

צפירמיהו

אם כו-לם מתעצבנים עליה – מוכרח להיות בה משהו! הרי לא תלכו לראות סתם עוד הצגה.

ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011, בהפקת תיאטרון הנגב.

בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.

מאת: נטלי כהן וקסברג. בימוי: איסי ממנוב
משתתפים: ג'וש שגיא, מיטל ילינק, מיכל גיל.

24.12, במרכז הפרינג' חיפה, בשעה: 20:30.

07.1.2012, בשעה 20:30, אולם ענת ברזילי, בדרך מנחם בגין 98, תל אביב.
הנחה מיוחדת לאנשי החדר: 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496

המדינה נגד השירה

כנס חירום להצלת השירה: "המדינה נגד השירה" יערך ב-15.12.2011, יום חמישי, מהשעה 17:00 בבית העם, רחוב רוטשילד 69, בתל אביב. בכנס ישתתפו משוררים, משוררות, ואורחים. בואו לתמוך ולהיתמך!

בשנים האחרונות נופלות מכות קשות בזו אחר זו על עולם השירה הישראלי: הקרנות המעטות שתמכו בשירה ובכתבי עת, עצרו את תמיכתן; במשרד התרבות, התקציב לספרות ולשירה שהיה מלכתחילה זעום, קוצץ  בכ- 40% בין השנים 2008 ל- 2010 וחלקה של השירה בו מזערי ביותר. רק השבוע הוקפא "המפעל ליוזמות חדשות בספרות העברית"; במועצת הפיס ביטלו בשנת 2011 את כל התמיכה בכתבי עת ובהוצאה לאור של ספרי שירה; הוועדה המייעצת לספרות של קרן רבינוביץ לאמנויות, לא פעלה בשנתיים האחרונות ולא דנה בסיוע להוצאה לאור של ספרי שירה; פרסי ספיר ולנדאו אינם מוכנים להוסיף קטגוריה לשירה. ספרי שירה וכתבי עת לשירה לא משווקים ברשתות הספרים הגדולות, או נדחקים למדפים האחוריים, וזה זמן שהמדינה מתנערת מכל מפעל לטיפוח היצירה הפואטית ומכל יוזמה להנגשתה ולהנחלתה לכלל הציבור. קולם של משוררים ומשוררות אינו נשמע.

בעקבות מצב החירום החליטו לפני חודשיים משוררות ומשוררים להתארגן יחד לראשונה ל"מאבק המשוררים" וליזום "חוק שירה" לקידום השירה ויוצריה. המשוררים מכנסים פגישות פתוחות ודמוקרטיות מדי יום ראשון ב 18:00 בבית העם. בין השאר הגיעו לפגישות אורחים כמו ח"כ ניצן הורוביץ ודורון צברי ממאבק יוצרי הקולנוע ותרמו מנסיונם.

מטרותינו:

1. טיפוח והעשרה של קהלים לשירה העברית לדורותיה.

2. הרחבת היקף הפרסום של שירה בארץ, וטיפוח תרבות הספר.

3. שיפור תנאי חייהם של משוררים החיים בינינו, ויצירת תנאי התפנות ליצירה.

4. טיפוח יצירת השירה וקריאת השירה בקרב הדור הצעיר.

5. הפצת השירה וקידום ייצוגם של שירים ומשוררים בחו"ל.

הצעד הבא של המאבק הוא "כנס החרום למצב השירה"  ביום ה' ה-15 בדצמבר שיכלול מסיבת עיתונאים ב18:45 של המשוררים, אנשי צוות ההיגוי של המאבק, בנוכחות דפני ליף (שפתחה את המאבק החברתי בעקבות התאבדות של ידידה המשורר). פעילים במאבק יציגו נתונים אודות מצב השירה והמשוררים:  גלעד מאירי (על הצורך בחוק שירה), יובל גלעד (על מצב כתבי העת), אמיר אור (על דו"ח אור למעמד היוצר והיצירה), דיתי רונן (על מדיניות תרבות השירה בישראל), רועי צ'יקי ארד (על נחיצות המאבק) וציפי שחרור (על פסטיבלי השירה).

כנס החירום ייפתח ב-17:00 בהקראת שירה על המאבק ועל מצב המשורר והשירה בשדרות רוטשילד 69 מול בית העם.  משם ניכנס אל בית העם ב-18:00 לדברים על מצב השירה שישתלבו בהקראות שירה קצרות. בין המשוררים המשתתפים: אשר רייך, אגי משעול, ארז ביטון, אמיר אור, רחל חלפי, מאיה בז'רנו, יוסי שריד, טל ניצן, מירון איזקסון, חגית גרוסמן ועוד. עם כל הפתטיות המתבקשת, נוריד את דגל השירה לחצי התורן.

העם דורש צדק פואטי.

לפרטים נוספים באתר המאבק: www.israpoets.org

(העברה: ד"ד דיתי רונן)

-------------- -------------- --------------

ספוקס

טום: במקרה של התקפה גרעינית, הממשלה ומאתים וחמישים בכירים ואנשי מדע, מועברים למקלט גרעיני.

זואי: ומה אם כל האזרחים ימותו בהתקפה הגרעינית?

דני: זה חלומו של כל פוליטיקאי.

(08.12.2011, ספוקס, ביביסי, הטלוויזיה החינוכית)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

עידן האיומים חלף עבר.

בחוץ אתם הנבלות אולי עוד נותנים פקודות,

אבל פה בבית, נכון לרגע זה, הפיקוד בידיים שלי.

זה ברור?

(פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")

--------------

ברשותכם, אני מנסה להתמודד עם דמותו של חלאת אדם.

(השחקן במחזה "היטלר")