(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
לאישה הסוערת,
- - - - -
את מתארת חלום ליל תשוקה מסעיר מאוד. השמים כמו רוחשים כל הזמן. יש קולות של פצפוץ כוכבים, כמו רחש של ערמונים קלויים. את אינך מרפה, הרחש הולך וגובר כאילו כמה תחנות של כורים גרעיניים מתפוצצים מעלינו בחלל החיצון.
השורות שלך מתארות תנועה בלתי פוסקת. התנועה בתוך גופךְ מניעה את העולם כולו. כל איתני הטבע נסערים ורועדים עכשיו, כל להקות הציפורים בשמַים חותכות את השמים בסערת תשוקה, למצוא מקום ייחוד, מקום הזדווגות. נשר ענק ובודד פולח את שמי הלילה, מקורו חותך באבחת סכין את שכבת הצבע הכחול של השמים. עיניו השחורות של הנשר משתקפות בעינייך הירוקות, ואת רואה דרכן שהשמים השחירו. הכחול הפך שחור.
בלי משׂים אתְ לוחשת מילים כל הזמן, אינך יודעת מה את אומרת. אני מנסֶה להבין את פשר המילים, מנסֶה לרדת לעמקךְ.
בתוך האפלה המתוקה אני שט בתוך המתיקות, את שטה כנגדי. מעלינו זוג שחפים מזדווגים מעל התהום שמִתחת, יוצאים מדעתם בטרם יעלה האור. קצב התשוקה מסעיר את היקום כולו, נדמה שיימשך עד נצח ויטלטל את כל האופקים. עם אור שוקעות נשימות השחפים בצלע ההר.
את אינך מוותרת לעולם על הנצח, כשהוא קם בפִתחך. את רוצה לטלטל את כל היקום, ולא לתת לו מנוח.
כשנפסק כל דיבור, כשרוחשות נשימות בלבד, את שותקת כמו מתפללת.
לילה יורד אלייך.
אני יורד אלייך.
וכל קירות היקום רועדים, נופלים קיר אחר קיר.
אַנְחות השחפים המזדווגים במרחקים אינן נשמעות עוד. דומיה מתוקה יורדת על העולם, והיא ננצרת בתוך מחסן הדומיות המתוקות שאינן נשכחות.
שלך
