הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

בוקר טוב ידידי,

בוקר אור, ידידי היקר. ליל נדודים עבר עליי. איני יודעת למה לייחס אותו. אני רק זוכרת משפט אחד שהטריד את מנוחתי כשניסיתי להירדם. רציתי לקחת דף ניר או כל אמצעי כתיבה הנמצא זמין ולכתוב לך. כמה מילים. רציתי לכתוב לך, יקירי, אני שונאת אותך. אני פשוט שונאת אותך. מי צריך אגדות אלו? מי צריך שחפים מזדווגים בשמים? מי צריך? נרדמתי בסופו של דבר לקראת אשמורת ראשונה. ידעתי שעליי לקום.

אתה תוהה כיצד אני שופכת עליך מים רותחים לאחר מכתב כה מרגש. האמת, אתמול כשקראתי במכתבך רציתי לבכות. מרגש עד דמעות, יקירי. ואחר כך נקשרו כמה חוטים במציאות. על מה הוא מדבר? שאלתי את עצמי. האיש הזה ממשיך לעופף בעננים, טווה חוטים של זהב אי שם במרחב בלתי מושג. מגביהַ את היום יום לרמות של קדושה, עוד יחשבו שאני משוחחת עם הקדוש ברוך הוא ולא עם בן אדם. יקירי, מי שמחליט לעוף כל כך גבוה, שלא יתפלא אם יתרסק מדי פעם. ניסיונות ההמראה שלךָ מוזרים לפעמים. הם יוצרים אווירה מיסטית לסֵפר אך אני בשר ודם, חמודי, אני מתרגשת. לאחר כמה דקות אני תופסת שזו הייתה בריחה, התחמקות. לא יותר.

ככל שאני מתקדמת בכתיבת הספר, אני מנמיכה ואתה מגביה עוף. ככל שאני כותבת ואתה כותב, אנו מתרחקים. הכתיבה מציבה בפניי קשיים הניצבים בקשר בינינו ואיני שמה לבי אליהם במשך היום.

אני שוב חוזרת לפעם האחרונה בה הִמראנו לשחקים על פי תפיסתך. גם שחפים נוחתים, אין זו נחיתת אונס, היא יכולה להיות נחיתה רכה.

היום אני שונאת אותך. הסיבה מתבהרת. לא אוכל לכתוב אותה. בעיקר, מאשימה את עצמי. זקוקה לךָ ולא יכולה בלעדיך. ואתה יודע בדיוק מהן הסיבות. חוברנו יחדיו. וכעת לך תמצא מה שיפריד בינינו. קצת קנאה, קצת מרור. לעורר קנאה, אני מנסה ולא תמיד זה עוזר לי. האמת, קשה לי ללכת ממך, לכן אני הולכת ובאה אליך. שׂונאת ואוהבת.

היום רציתי להיפגש ולא יצא לנו, אולי זו הסיבה: כעת אני לא רוצה לראותך יותר. זהו, שכח ממני. אני מנסה.

שלך

לאיגרת השבועית של 2011 . 12 . 22