אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך!
אתה משחק דמות במחזה, או ממלא תפקיד ציבורי על במה, ואני חושב:
איזה שחקן מוכשר אתה! איזה נואם מוכשר!
אתה מגיש את עצמך באמצעות הדמות במחזה על במת התיאטרון או על המסך, או מגיש את עצמך באמצעות התפקיד על הבמה הציבורית, ואני מתרגש: אתה היוצר, אתה הדמות הציבורית, אני מבין אותך, אתה מבין אותי, אני מבין אותי, ופתאום גל של חום מציף אותי ועוד משהו. תחושה, תמונה, מחשבה, רגש - תובנה מלאה. זו אהבה? כן, אהבה זה קשר. אני אוהב אותך, אוהב את היקום, את האדם, את עצמי.
ההתרגשות הזאת יכולה לעשות אותי אדם שלם יותר.
ההתרגשות הזאת יכולה להרוג אותי.
אני יכול לשאול: באיזו זכות הם נוגעים בי בתוך תאי העצב שלי?! אני לא צועק, חס וחלילה, אני אומר זאת בשקט מתוח, באיזו זכות?! הרי זוהי פגיעה רגשית!
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
10. מקץ: בראשית מ"א - מ"ד 17
"ויוסף הוא השליט על-הארץ, הוא המשביר לכל-עם הארץ".
מצרים פועלת כאימפריות הגדולות לפניה ואחריה: מכינה לעצמה לעתיד לבוא מלאי של ציוד – מזון, או נשק או ציוד, או כל מה שחברות ושבטים נזקקים להם בעיתות מצוקה – וכאשר באה עת המצוקה, היא מוכרת את החומרים הללו לכל דורש תמורת רווח נאה ומשעבדת את הקונים לצרכיה. יוסף, כמסתבר, הופך לשר החוץ של מצרים, המוציא והמביא, האחראי על הפיכת הנזקקים לשפוטים של מצרים. יוסף הופך למשנה למלך ומתחתן עם אסנת בת-פוטי פרע כהן און, והוא בן שלושים. שמו בפי פרעה: צפנת פענח, מפענח הצפונות, יודע הסוד.
יוסף נושא ונותן עם נציגי העם והעמים השכנים. ביניהם גם שבט הישראלים. לא כל אחד יכול לראות את פניו של המשנה למלך. אם יישב לדון עם כל המבקש סיוע, לעולם לא יגיע אל סופו של תור המבקשים אותו. הבירוקרטיה המצרית מפותחת ביותר, ואם עשרת אחיו של יוסף מגיעים לפגישה אישית עם יוסף, המשנה למלך, יש להניח שמעמדם הפוליטי מאפשר להם זאת, או שבפשטות הסופר המקראי רוצה בכך. האם הוא מבקש להתנקם באחיו? יוסף הוא דמות מורכבת, בעלת סתירות פנימיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל כל אדם-יוצר. במצרים מתגשמים כל חלומותיו של יוסף. האב יעקב, השמש המשפחתית, ורחל האם הירח, וכל האחים שהופיעו בחלומו ככוכבים, נתונים עתה לחסדו של יוסף. כמי שנחשב לבעל מעמד גבוה ביותר בשלטון המרכזי של האימפריה המצרית, האם משאלותיו באו על סיפוקן? אולי תמיד היה בעל תחושת ייעוד קבועה ובלתי מתפשרת, בעל מוטיבציה גבוהה ביותר להשגת מעמד חברתי גבוה, וכל תהפוכות גורלו אינם מכהים אותה? מי שהיה תקופה ארוכה בן הזקונים המועדף, נמשך להערצת האבות, השליטים והעם. בפגישתו הראשונה כשליט הוא מתנכר לאחיו, מדבר איתם קשות ומאשים אותם בריגול. נראה שעדיין אין הוא מוכן נפשית להתמודדות ישירה עם המשפחה. הוא משחק בפניהם את תפקיד המשנה למלך, הגא והנחרץ.
פירוש אחר טוען שיוסף כלל לא ידע שהוא נחשב למת בעיני אביו והמתין שאביו יחפש אחריו ויבוא לחלץ אותו משביו. לאחר זמן הוא מתמלא ייאוש והניכור ממשפחתו גובר. פירוש זה מחזק את מערבולת הרגשות שבה הוא נתון ביחס למשפחתו.
"המשנה למלך" זו "דמות התפקיד" של יוסף.
"המשנה למלך המזמין את אחיו לסעודה" זו "הדמות הציבורית" של יוסף.
"יוסף הבוכה בחדריו" זו "הדמות הפרטית" של יוסף.
הדמות הפרטית נסתרת מעיני הקהל, ובמקרה זה בני משפחתו הם הקהל. דמות זו נתונה במערבולת של רגשות: הכעס הישן על השלכתו לבור ונטישתו במדבר, הבוז ההיסטורי הגא של בן הזקונים המועדף על פני אחיו, חששו של יוסף, המשנה למלך, מפני האופן שבו יקבל השלטון המצרי את המשפחה העברית הזרה הזאת שאולי בארצה היא מכובדת, אבל כאן היא אחת מני רבות המתדפקות על דלתותיה של האימפריה, בבקשת תמיכה וסעד.
אחרי שהוא מתעלל בהם ודורש מהם להשאיר אצלו את אחד מהאחים ולהביא לפניו את האח הצעיר בנימין, הוא שומע את תגובות החרדה שלהם ופורש הצידה ובוכה:
"ויסוב מעליהם וייבך, וישב אליהם וידבר אליהם, ויקח מאיתם את-שמעון, ויאסור אותו לעיניהם".
שלוש פעמים בוכה יוסף. בפעם הראשונה הוא בוכה כאן, בפגישתו הראשונה עם אחיו. הוא מסתיר את זהותו מפניהם ומסתיר את בכיו. בפעם השנייה הוא בוכה בחדריו, בפגישה עם אחיו הצעיר בנימין. הוא עדיין הוא מתנכר להם. בפעם השלישית הוא בוכה כשהוא מגלה את דמותו הפרטית-המשפחתית לעיניהם של אחיו הנדהמים. בין הבכי לדיבור, בין ההסבה הצידה והחזרה אל האחים, מתחיל השינוי הנפשי. על מה בכה יוסף בפעם הראשונה? נכון יותר לשאול תחילה: על מה זעם יוסף? הזעם והבכי הם שני הכלים שבאמצעותם משתחרר יוסף ממועקת השנים הרבות, מאז עזב את בית אביו. אבל הבכי לא שלם. הוא פתח את הטראומה המודחקת שנים רבות, מאז היה ילד, אבל אל מצב הטיהור העצמי עדיין לא הגיע. על כן יוסף ממשיך ומתעלל באחיו. הוא מטמין בשקי המזון שנתן להם את הכסף ששילמו לו. לא מטעמים של צדקה הוא עושה זאת. הוא יודע שכאשר יפתחו האחים את השקים ויגלו את התבואה ואת התשלום עליה כרוכים יחד, תיפול עליהם חרדה גדולה. האם זוהי נקמה על התעללויות העבר?
כמובן, יוסף יכול היה לפגוש את אחיו בפנים מחייכות ולגלות להם מי הוא, ובכך לחסוך מעצמו ומהם את פרשת הסבל וההשפלה. הוא אינו עושה זאת. כאמור, כל אותה שעה וגם אחרי כן, אין האחים יודעים שהמשנה למלך הוא יוסף אחיהם. זה האח ששנאו אותו על יהירותו וחנפנותו לאבא, זה האח שאותו רצו לרצוח, והשליכו לבור, והביאו ליעקב אביהם את אדרתו הספוגה בדם. אולי אילו ידעו זאת לפני שנכנסו לפגישה הראשונה עם המשנה למלך, לא היו יוסף ואחיו עוברים את תהליך הזיכוך והשחרור מדפוסי ההתנהגות המסורתיים שלהם בבית אבא. הם היו מעריצים אותו על תפקידו הרם, אבל הערצה אינה כלי טוב לפיתוח מערכת יחסים בריאה בין בני-אדם. בהערצה יש ממד בולט של התבטלות עצמית, והיא הייתה עלולה להתקיים כלבוש חיצוני בלבד, המכסה על פני יראת הסמכות שדמותו הציבורית של יוסף מגלמת בתוכה, וזו הייתה מפטמת את השנאה הישנה. עדיין היו האחים שונאים את יוסף, ויוסף נוטר להם איבה על שהתעללו בו. יוסף נזקק למשחק התפקידים הזה. הוא בן לחברה היררכית, המלמדת את בניה התנהגות מניפולטיבית וחשדנית.
אפשר להוציא לקח אישי מהסיפור: חייב אדם לתת ביטוי לרגשותיו. במקרה זה הזולת אלו הם בני משפחתו. סיפורו של יוסף מלמד אותנו כיצד נוהגים בני אדם במצוקה, אבל אין הוא יכול לשמש מודל לחיקוי. על האדם לתת ביטוי לרגשותיו, אבל אין הוא חייב לעשות זאת על חשבון הזולת. רצוי לעשות זאת בתנאים מוגנים והתנאים הטובים ביותר הם ביצירה שלו.
ביום חמישי, 11.8.2011, התקיימה בתיאטרון יפו הצגת "מונודיא 2011", ערב מונולוגים-דיאלוגים בבימוי חברי קבוצת המנחים ובביצוע קבוצות המשחק של תיאטרון החדר, 2010-2011. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", מבט עקום-ישר, עצוב-מצחיק, על הדמויות שבתוך עצמנו וסביב לנו. בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך המופע.
טופס טיולים
כתב וביים: רן סלוניקי
שחקנים: גיא דורון – הנגד, אריק אלון – חייל משתחרר.
(הנגד נכנס בצעדים מודגשים. ניצב בפרופיל. החייל נכנס וניצב מולו)
חייל: שלום, באתי להשתחרר. הנה התיק עם כל הציוד. תחתום לי וקדימה לאזרחות.
נגד: בהצלחה חביבי, אך לפני כן מספר נהלים.
חייל: איזה נהלים, תעזוב אותך מנהלים. בחייך, תן לי לצאת.
נגד: אני צריך לזכות אותך על הציוד.
חייל: הכול פה.
נגד: בוא נראה. נעליים?
חייל: פה.
נגד: מזוכה. מדים?
חייל: פה.
נגד: מזוכה. מעיל?
חייל: פה.
נגד: מזוכה. נשק?
חייל: אתה לא יכול לקחת לי את הנשק שלי. שלוש שנים הוא מחובר אלי. המפקד שלי היה אומר, "הנשק שלכם הוא האישה שלכם, תישמרו עליו". הנשק הזה חיסל ערבים. עשה איתי שמירות, מטווחים, הוא חלק ממני.
נגד: תמיד יש חלק ממך שנישאר מאחור. נשק?
חייל: (בעצב) פה.
נגד: מזוכה. מיומנות?
חייל: מה?
נגד: הצבא שלח אותך לקורסים, השתלמויות, הכשיר אותך לתפקיד, אתה לא מצפה שהוא ייתן לך לצאת מהצבא לאזרחות, עם המיומנות שהוא מימן, נכון?!
חייל: איך אתה יכול לקחת ממני את המיומנות שלי. שילמתי עליה בדם.
נגד: לפעמים מקיזים דם. מיומנות?
(החייל מצביע על רקתו. הנגד מכה ברקתו של החייל).
נגד: זוּכָּה. גאוות יחידה?
חייל: מה? שלוש שנים נתתי ליחידה, ויתרתי על משפחה, חברים, זיונים, הכול בשביל היחידה. אתה לא יכול לקחת את זה ממני.
נגד: היחידה היא רכוש הצבא. אתה רוצה לגנוב מהצבא?
חייל: לא.
(חייל מצביע על בטנו. הנגד מכה בבטנו של החייל).
נגד: זוכה, לב וריאה?
חייל: זה לא של הצבא. זה שלי. הבאתי את זה מהבית.
נגד: הצבא העניק לך, ברוב טובו, סיבולת לב-ריאה. הוא חיזק אותם ובנה את הלב החלש שלך ואת הריאה המצפצפת שלך. אתה מצפה שהוא יוותר על הזמן שהוא השקיע וייתן לך לקחת משהו, שהוא בנה מחדש? אתה לא מתבייש?!
חייל: סליחה, תיקח.
(חייל מצביע על חזהו. הנגד מכה בחזה של החייל)
נגד: זוּכָּה, מילים?
חייל: מה? איך הצבא יכול לקחת לי את המילים שלי. הן שלי. אני מדבר מאז גיל שנה וחצי. הצבא לא יכול לקחת לי את המילים. זה כל מה שנשאר לי.
נגד: היית חייל קרבי, ראית ושמעת לא מעט דברים, רובם סודות צבאיים. אתה באמת מצפה שהצבא ייתן לך לצאת ולספר לכל העולם את הסודות שלו? חייבים לשמור עליהם. האויב מאזין.
חייל: אני אסתום את הפה, אני נשבע. אני לא אספר לאף אחד, אני מבטיח.
נגד: אני בטוח שתנסה. אבל רבים וטובים ממך נשברו. חלק מהם אפילו מדברים מתוך שינה. אי אפשר לדעת מי מאזין. פקודה היא פקודה.
(חייל מצביע על פיו. הנגד מכה את החייל בפיו). זוּכָּה. גוף?
בוקר אור, ידידי היקר. ליל נדודים עבר עליי. איני יודעת למה לייחס אותו. אני רק זוכרת משפט אחד שהטריד את מנוחתי כשניסיתי להירדם. רציתי לקחת דף ניר או כל אמצעי כתיבה הנמצא זמין ולכתוב לך. כמה מילים. רציתי לכתוב לך, יקירי, אני שונאת אותך. אני פשוט שונאת אותך. מי צריך אגדות אלו? מי צריך שחפים מזדווגים בשמים? מי צריך? נרדמתי בסופו של דבר לקראת אשמורת ראשונה. ידעתי שעליי לקום.
אתה תוהה כיצד אני שופכת עליך מים רותחים לאחר מכתב כה מרגש. האמת, אתמול כשקראתי במכתבך רציתי לבכות. מרגש עד דמעות, יקירי. ואחר כך נקשרו כמה חוטים במציאות. על מה הוא מדבר? שאלתי את עצמי. האיש הזה ממשיך לעופף בעננים, טווה חוטים של זהב אי שם במרחב בלתי מושג. מגביהַ את היום יום לרמות של קדושה, עוד יחשבו שאני משוחחת עם הקדוש ברוך הוא ולא עם בן אדם. יקירי, מי שמחליט לעוף כל כך גבוה, שלא יתפלא אם יתרסק מדי פעם. ניסיונות ההמראה שלךָ מוזרים לפעמים. הם יוצרים אווירה מיסטית לסֵפר אך אני בשר ודם, חמודי, אני מתרגשת. לאחר כמה דקות אני תופסת שזו הייתה בריחה, התחמקות. לא יותר.
ככל שאני מתקדמת בכתיבת הספר, אני מנמיכה ואתה מגביה עוף. ככל שאני כותבת ואתה כותב, אנו מתרחקים. הכתיבה מציבה בפניי קשיים הניצבים בקשר בינינו ואיני שמה לבי אליהם במשך היום.
אני שוב חוזרת לפעם האחרונה בה הִמראנו לשחקים על פי תפיסתך. גם שחפים נוחתים, אין זו נחיתת אונס, היא יכולה להיות נחיתה רכה.
היום אני שונאת אותך. הסיבה מתבהרת. לא אוכל לכתוב אותה. בעיקר, מאשימה את עצמי. זקוקה לךָ ולא יכולה בלעדיך. ואתה יודע בדיוק מהן הסיבות. חוברנו יחדיו. וכעת לך תמצא מה שיפריד בינינו. קצת קנאה, קצת מרור. לעורר קנאה, אני מנסה ולא תמיד זה עוזר לי. האמת, קשה לי ללכת ממך, לכן אני הולכת ובאה אליך. שׂונאת ואוהבת.
היום רציתי להיפגש ולא יצא לנו, אולי זו הסיבה: כעת אני לא רוצה לראותך יותר. זהו, שכח ממני. אני מנסה.
נמלים רוחשות במחבת. המחבת מתחמם לאיטו.בועות של חום עולות מהמחבת.נמלים נעות בתוכו.הן סובבות, מטפסות על הדפנות ומחליקות.והחום עולה והרחשים מתעצמים.פק, פק, עפים ראשים.פק, פק, מתבקעים גופיםוהאדים מתמרים ומתמריםוהן רוחשות, סובבות, ועל הדפנות הן שבות ומטפסותושוב מחליקות ושוב על גחונן, כמו קפצונים מתבקעות.מי ימלט אותן מהגורל?
אפרן מצטבר במחבת.אפרן עולה למרומים, מתפוקקות הינן פק ועוד פק, פוחתות הינן ומתי מעט.מוֹצַא, מוצא, מחפשות.מוצא, מוצא נואשות.והנה, הנה האחרונה.סבה לה האחרונה, עולה על דופנה ומצפה.יש לחמול על האחרונה.יש לכבות את האש.אחר-כך יש להושיט אצבע.אצבע מורדת כמו סולם הצלה.נמלה זעירה מטפסת, עולה.נמלה אחרונה, עלובה, אוד מוצל עושה דרכו לגינה.רוח קרירה מנשבת, והאצבע מורדת, והיא יורדת, ועל האדמה הטובה היא צועדת.אוד מוצל, נשמה אילמת, מסר חרוך לדור הבא.
חייבים לענות! לענות! לענות! יש לענות ורק את האחרונים יש למלט.כי הם העדות החיה, הם יעמדו דומם כאשר תנוגן 'התקווה', והם ייצלו לאיטם בשמש הזקופה.משום-כך יש לענות! כל עוד בלבב פנימה וכל עוד נפש ההודי הומייה.
לענות נמלים במחבת זה הכיף שלי.לענות את הנמלים במחבת, כאשר הרוח רוחשת בשדות, כאשר הפריחה פוצחת במחול ברחובות, כאשר האביב בשער.אלא שאביב היום זה לא אביב של פעם, ואולי מעולם לא היה אביב.אביו היה מופיע בסופו של דבר ורואה את המחבת.הוא התבונן, קצת חשד, אך לא היו לו כל טענות, כי יש דברים שצריך להחזיק בפנים כשציפורים מצייצות.ומלבד זאת, הרי חייבים! לענות ולענות.חייבים! לפוצץ את הראשים; כי זה עושה פק פק באזניים, מן פק פק כזה, נעים!
החום אותו חום והיובש רק מתחזק. השפתיים כבר כמעט ומתבקעות, ועכשיו כל זה שוב חוזר. ממש כמו אז כשהייתה לי אותה מק ישנה, גוררת את מכלית המים המזוהמים לביב השופכין. זו הייתה עבודה קשה, לעיתים פיזית, אך עיקר הקושי היה על האורך. דרכים ארוכות, משובשות ומאובקות. אורכו של מוט ההילוכים החורק והמצמד המרוחקים. לתפעולם נדרש שימוש בכוח רב ומתיחת הגוף. ואורך הזמן, זמן הנמשך באיטיות כה רבה, שאפילו מנועה האדיר של הסמיטריילר חסר בו די כוח להאיץ. אך הקשה והנוראה מכול היא הידיעה שלמסע אין סוף. הרי מחר בחשכת הליל יתחיל כל המסע הארור מההתחלה וכך גם בכל הלילות הנראים באופק אחריו.
באזורי הקידוח של מפעלי האבק המדבריים, חוצבות להן דרך אותן מכונות, מקררים אותן בנוזל מיוחד במהלך יום העבודה, אותו נוזל צהבהב ומזוהם. בלילה מפנה את נוזל הקירור המיכלית שלי ומובילה אותו אל בורות הספיגה אי שם במדבר. הלילות הללו חוזרים עכשיו, כששוב המים המעופשים נקווים במיכלית לעת ליל והמסע מוכרח להתחיל.
"המשאית" אני קורא לה, יוצאת לדרך.
חום לילות הקיץ המדבריים מבקע את השפתיים ומחנק האוויר הנושב מבחוץ, בחלוף השנים הפך מחנק פנימי. המנוע האדיר ישן ומיוזע, וכבר אינו מספק את הכוח שהיה בו, הולך ודועך ומאיים להיגמר ברטט לא סדיר. צוקי המדבר הסדוקים והנישאים נדמו כמו קירות המסדרון, תומכים במשאית שלא תיפול מהדרך וכך נמשכת הדרך ומשתרכת עד למעלה התלול והצר.
לפני מעלה הדרך המתפתל תמיד אני עוצר, יורד ומתיישב בצד הדרך על כסא העץ המתקפל למנוחה חיונית. המנוע מתקרר ונאגרים בו מעט כוחות חדשים. רק לאחר המנוחה אפשר לקום, לשוב אל הדרך ולטפס במעלה.
המעלה מתעקל ומתפתל והמשאית נאנקת תחת כובדה של המיכלית המלאה, המאיימת לגלוש עד כאב. כה קשה העלייה במעלה המתפתל ימין ושמאל שוב ושוב. המנוע המתרתח פולט רחשי יבבות וחריקה ורק במאמץ ניכר מצליחה המשאית לטפס ולצלוח את העיקול הימני האחרון. לאחריו העלייה מתמתנת ולבסוף הדרך מתיישרת וממשיכה לאיטה, לעבר האתר.
ואז בלב המישור הגדול ניתן להבחין בו מרחוק, בולט לאור הירח בצבעו הלבן - השער לביב השופכין. הנה היא הדלת אל החופש. כבר כאשר אני מבחין בה המשאית מתחילה להגיב ברעד כמו יודעת כי רגע הישועה קרב והרעד עוד מתחזק כאשר אני מגיע אל השער והוא נפתח.כמה משקל יורד מהמשאית עת מתרוקנת המיכלית מתכולתה המזוהמת.
כאשר מגיע רגע השחרור אין לתאר את התחושה ואת ההקלה. צמיגי המיכלית הסדוקים שלאורך ההובלה נמעכים מעט, נעמדים שוב זקופים, והמנוע המיושן חדל מרעדו כמו נושם אויר חדש.בשלב זה חלקו הקשה של המסע הסתיים.
כעת מסתובבים בזהירות לאחור וחוזרים את כל הדרך בחזרה.
ריקון הנוזל מהמיכלית גורם איפה למפלס הערנות לעלות וגם למשאית קל יותר לסחוב.
אף כי הדרך עדיין עוברת לאט, נעלמו המועקה והמשקל הרב והתנועה מתנהלת בקלות רבה יותר. הדבר ניכר במיוחד בירידות התלולות, שם יש מעט קושי בבלימה, גם כעת המנוע הנושא העיקרי בנטל, אך ניכר כי כעת יותר קל לו. הדרך מתמשכת לה חזרה והעייפות עולה. ואז אני מגביר ערנות כשאני נזכר בתכנית הרדיו של חצות מהתקופה ההיא. בין המחקרים הרבים היה אחד שהצביע על כך שעיקר תאונות ההרדמות קורות בקילומטרים האחרונים לפני היעד אליו מבקשים. ומחשבה כמו עולה במוחי מעצמה, האם ליעד הזה רציתי?
לכן בשלב הזה אני תמיד נוהג במשנה זהירות שלא אפול וייגרם חלילה נזק למשאית החלודה שלי ובשלב זה, הסופי של המסע, הייאוש מכרסם בי. כל לילה מעט יותר והדרך המתמשכת באה אל סיומה.אני מנקה את האבק מרגליי ומתיישב על המיטה.
ישנה הקלה מסוימת בישיבה על המיטה בסופו של כל מסע כזה, הקלה מוגבלת. היא נעכרת אל מול המחשבה על קשיי המסע שצופן לי ליל המחר וגם זה שלאחריו. המיכלית הרי תתמלא מאליה אם ארצה או לא, לרוקן אותה אני ורק אני יכול, וגם אם ירצה מישהו לעזור ולהקל מעט מהסבל, ייתפס הדבר אצלי כביזיון.
עברו כבר כמעט חמישה עשורים ומחציתם מאז אותם המסעות הליליים במק ההיא בערבה. הייתה זו היא שאפשרה לעלם הצעיר שהייתי לחסוך כדי לקנות את הבית הזה שבנייתו כל כך גרועה. אז, כשכוחי עוד עמד לי, הבנייה הרעה לא נראתה בעיני כצרה כה גדולה. בעיקר על כי לא צפיתי את הבאות. מאז גופי כבר עייף. חולשתו, חוסר יציבותו וחריקותיו מובילים אותי כאותה משאית ישנה בנסיעותיי הליליות בערבה.
ובלילות אלו של ערבות חיי אני שוב קם באמצע הלילה ויוצא לדרך איטית ומייגעת ויודע שגם בלילה הבא אצטרך למסע מייגע נוסף במשאית, קורא לגופי בשמה ובמסעותיי אלו בדרכים הארוכות שבביתי הישן, אני מקלל את האדריכל והמהנדס שהתקינו שירותים רק בקומה העליונה. הרי לקום אהיה חייב כי המסע הוא בלתי נמנע. שכן אחרי הכול, באמצע הלילה, רק אני יכול לרוקן את המיכלית.
ואצלב האוול (בצ'כית: Václav Havel), נולד:5 באוקטובר 1936, נפטר: 18 בדצמבר 2011. מחזאי וסופר צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, נשיא המדינה האחרון אחרי נפילת הקומוניזם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית. זוכה פרס גנדי לשלום. הלך לעולמו השבוע.כאן הוא מופיע באחד מהראיונות האחרונים שלו (צ'כית ואנגלית) צולם בתיאטרון וילמה בפילדלפיה, 26.5.2010 (שעה וחמש דקות).
להלן ציטוט ממכתב פומבי ששלח ואצלב האוול ב-1975 לנשיא המדינה גוסטב הוסאק ובו קרא לשינוי מדיניות הממשל. במכתב זה הוא מתאר את האופן שבו המשטר משליט את מרותו:
"בגלל הפחד לאבד את משרתו, המורה מלמד דברים שאינו מאמין בהם; בגלל הפחד לעתידו התלמיד מצטט את המורה; בגלל הפחד שלא יתאפשר לו להמשיך בלימודיו האיש הצעיר מצטרף לתנועת הנוער ומשתתף בפעולותיה, מה שלא יהיו; בגלל הפחד שתחת השיטה המפלצתית של קרדיט פוליטי, לא יהיו מספיק נקודות לבנו או לבתו כדי להירשם לבית-ספר, האב 'מתנדב' לכל פעולה שנדרשת ממנו וכך נוצרת אשליה של חברה שמאוחדת מאחורי המנהיגות".
קראתי וקראתי עד שהגעתי לקטע הזה. אז על מה אני עצוב? על הכיבוש? לא. על הכלב. כאן בקטע. ואם אני עצוב הרבה על הכלב, אז אולי אני עצוב גם קצת על הכיבוש? אז מה אני יכול לעשות?
...כי מסביב הכול מתפרק. כי נשארו בכפר המדוכא הזה בקושי 180 איש ואישה הנאחזים כנגד כל הסיכויים במקום, מול כוחות הכיבוש המנסים לסלק אותם כמעט בכל דרך אפשרית מאז הרסו את רוב הכפר ב 71 ועד היום. לא נותנים להם אישורי בנייה, או להתקין ביוב, או לבנות שירותים בבית הספר. פשוט כלום. כדי להמאיס את החיים. והנה אחיינו ניסה רק לשפץ גג, גג שכבר קיים, וכבר יש צו הריסה, ואחיינו השני בבית סוהר כי ביקש לעבוד ונתפס בירושלים, ואת בנו לא ראה 13 שנה כי לא נותנים לו להגיע חזרה מירדן, כדי להפעיל עליו לחצים, או לבנות עוד חדר בביתו הקטנטן שכבר חדל לנסות אחרי ששוב ושוב הרסו לו, וברקע ביתו של משתף הפעולה המנסה למכור את אדמות הכפר עבור הנזיד של הצורר, והכול נראה כל כך אבוד... והוא הלך והביא גם תה, ששתינו, וחאג'ה שוכרייה הזקנה, (שכלבה השחור לא עזב את הבית כשכוחות הכיבוש הרסו אותו, ומת בתוך ההריסות והפך למיתוס המרכזי של הכפר), הגיעה והלכה,... (וכל הקטע כאן)
"היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)
הצורר הגדול ביותר שקם ליהודים במאה העשרים – עכשיו בישראל.
ע"פ הסיפור הבדיוני הזה, היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, כפי שמקובל ע"פ עדויות היסטוריות. הכפיל שלו מת במקומו והוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מפתח הזיה שבה הוא מגיע למדינת ישראל והיהודים הורגים אותו, ואז מתעוררים כל הנאצים בעולם ופותחים במלחמת עולם סופית והמוות שלו מסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
המחזה מבוסס על ציטוטים ממשנתו הכתובה והמדוברת של היטלר
ואלו עובדו יחד עם טקסטים בדיוניים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
יום ו', 23.12.2011, 14:00
יום ו', 6.1,2012, 14:00
מוצ"ש, 7.1.2012, 20:30
יום ו', 20.1.2012, בשעה 14:00
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.
באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערהמתלתליה. עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
תיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 צל אביב, מוצ"ש, 21.1.12, בשעה 20:30.
מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. להזמנות: 057-7827000.
בתיאטרון החדר, הרב קוק 8, תל אביב, מוצ"ש, 4.2.12 בשעה 20:30.
להזמנות 03-5171818, 0525284234.
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. בואו לגלות שלמות נשית אחרת ויחסים חדשים בין נשים. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו.
עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר.
תיאטרון יפו - הערבי עברי , מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה, יום רביעי, 18.1.12, בשעה 20:30. להזמנות: 03-5185540, 0545-335135.
יומן היריון
הילה גלסר - שחקנית יוצרת
רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית
ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
25.1.12, בשעה 20:30.26.1.12, בשעה 21:00.
8.2.12, בשעה 20:30.9.2.12 בשעה 20:30.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
צפירמיהו
ההצגה שעוררה את המחלוקת הגדולה ביותר בפסטיבל עכו 2011. בהפקת תיאטרון הנגב.
בהשתתפות שלושה יוצרים בוגרי תיאטרון החדר: איסי ממנוב, ג'וש שגיא, מיכל גיל.
07.1.2012, בשעה 20:30, אולם ענת ברזילי, בדרך מנחם בגין 98, תל אביב. הנחה מיוחדת לאנשי החדר: 25 ש"ח בלבד. להזמנה: איסי - 052-273-4496
המרכז לתיאטרון של עכו מציג:
סמדר יערון: אום מוחמד
"בין הספירות"
15.12|יום ה', 21:00|מאת נעמי יואלי - זוכת פרס הפרינג' 2009 להצגה הטובה ביותר, פרס השחקנית (נעמי יואלי) ופרס על עיבוד עיבוד קאמרי להצגה שהועלתה בשיתוף עם קבוצתהתיאטרון רות קנר. "אום מוחמד" 05+07.01 | ה' + ש' | 21:00 | בכורה מאת סמדר יערון כלת פרס לנדאו. 26.1 + 2.2|ה' |21:00 מספר המקומות מוגבל ל-40 – ההצגה מתקיימת בבית בעיר העתיקה. היצירה הראשונה בסדרה "עכו אהובתי". מפגש בין ראיון מצולם של סמדר יערון שמראיינת את חמדי מוסא (אום מוחמד) העכואית לבין האמנית שצופה בראיון בדמותה של קשישה שעוצבה בהשראת קרובות משפחה וחומרים אישיים של היוצרת.
"כתמים"
19.1|יום ה', 21:00| סיפור אוטוביוגרפי-פנטסטימאת נדב פרידמן. *ההצגה שהשתתפה בפסטיבל עכו האחרון סיפורו של נדב פרידמן, יליד קיבוץ חולתה, שנפצע באורח קשה במבצע בשכם בעת שירותו הצבאי. בעוד הרופאים סברו כי לא יוכל ללכת, נלחם על שיקומו במשך שנה, עד שחזר לתפקוד מלא.
לפרטים נוספים: טובי דיקמן, המרכז לתיאטרון של עכו 054-589-7954. Acco.tc@gmail.com
יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*
מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.
"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.
"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).
אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.
חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.
31/12 במיוחד לסילבסטר ו 7/1 ו המופעים בשעה 20:00. תיאטרון תמונע "האנגר" - 55 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 03-5611211. קוד הנחה 919 מקנה 30% הנחה
Fade
שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל.
זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)
"בין הצגות הפרינג' הנצפות ביותר..." (תרבות מעריב)
"הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי..." (תרבות היום)
13-14/12 ו 13-14/1 ו המופעים בשעה 20:00 ובשישי ב 21:00
תיאטרון תמונע - להזמנת כרטיסים: 03-5611211
ראש עקום מאת נאוה סמל
ספר חדש בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן
"מול הדפים המשורבטים האלה, אני שואל את עצמי האם לאחל לך, ילד שלי, לרשת מהוריך את מתנת האמנות, או שמא עדיף שתלך בתלם המשפחתי הבטוח ותרקח תרופות לחולים.
וכי איזה מרפא יכול אמן להעניק לגוסס, ואיזה מזור יכול המוזיקאי או הסופר להציע לפצוע שדמו שותת, או לבעל המום? יש הטוענים נגדנו האמנים, כי תרומתנו לעולם בטלה. לגבי דידם, האמן, שלא כמו האיכר, הרוקח, או המורה, הוא מיותר, שכן המלים והצלילים והמראות יכולים להתקיים גם בלעדינו. האם לאחל לך חיי אמן שנע במטוטלת בין אפסות ושפלות לבין שיכרון הטווס שהכול מכרכרים סביבו ומחמיאים לו על זנבו המפואר, או לקוות שהכישוף הזה כמוהו כקללה, ייחסך ממך?
מוטב שלא תשאל אותי ברגע זה. לו ניתנה לי הבחירה עכשיו, אין לי ספק במה הייתי בוחר..."
לפרטים: שרה ברהום, עדו פרץ - יחסי ציבור, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן 052-4207337
זה מספר הצופים שמכיל אולם התה-טרון. וכאן, 36 קלפים יונחו על השולחן, ואני אזמין אותך לבחור לך קלף, לקבל את המסר שהוא נושא, להקשיב לסיפור שמאחורי המסר, ולנסות להבין מה יד המקרה מזמנת לידינו. סיפור. מלה נוגעת בנפש, רגש נוגע ברגע, הרגע נוגע בחיים. חוויה. ביום חמישי, 22.12.2011, בשעה 20:30. אולם "תה-טרון" נמצא בקומה השנייה של הדיזנגוף סנטר, מעל הכניסה שליד כלי-זמר. יש להזמין כוס תה מראש: 03-6035395 אצל הדס אשת התה. אשמח לפגוש אתכם. בואו.
לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.
אתה יודע כמה זמן לא שמעתי את הרביעייה הזאת? אם משמיעים את זה ברדיו, אני סוגרת. (פאולינה, במחזה "העלמה והמוות")
--------------
הסיפור של המחזה מתחיל בקיץ 1986. יום אחד באה אלי המחזאית טובה רוגל ואמרה לי, בוא ונכתוב יחד מחזה על היטלר. יש לי רעיון, היא אומרת, היטלר עושה עליה למדינת ישראל והוא מגיע בעילום שם ודורש שישלמו לו ביטוח לאומי לפי חוק השבות. יכול להיות שהיא אמרה שהוא דורש שישלמו לו פיצויים בתור ניצול שואה. זה היה מזמן והזיכרון מתעתע.
