נמלים רוחשות במחבת. המחבת מתחמם לאיטו. בועות של חום עולות מהמחבת. נמלים נעות בתוכו. הן סובבות, מטפסות על הדפנות ומחליקות. והחום עולה והרחשים מתעצמים. פק, פק, עפים ראשים. פק, פק, מתבקעים גופים והאדים מתמרים ומתמרים והן רוחשות, סובבות, ועל הדפנות הן שבות ומטפסות ושוב מחליקות ושוב על גחונן, כמו קפצונים מתבקעות. מי ימלט אותן מהגורל?
אפרן מצטבר במחבת. אפרן עולה למרומים, מתפוקקות הינן פק ועוד פק, פוחתות הינן ומתי מעט. מוֹצַא, מוצא, מחפשות. מוצא, מוצא נואשות. והנה, הנה האחרונה. סבה לה האחרונה, עולה על דופנה ומצפה. יש לחמול על האחרונה. יש לכבות את האש. אחר-כך יש להושיט אצבע. אצבע מורדת כמו סולם הצלה. נמלה זעירה מטפסת, עולה. נמלה אחרונה, עלובה, אוד מוצל עושה דרכו לגינה. רוח קרירה מנשבת, והאצבע מורדת, והיא יורדת, ועל האדמה הטובה היא צועדת. אוד מוצל, נשמה אילמת, מסר חרוך לדור הבא.
חייבים לענות! לענות! לענות! יש לענות ורק את האחרונים יש למלט. כי הם העדות החיה, הם יעמדו דומם כאשר תנוגן 'התקווה', והם ייצלו לאיטם בשמש הזקופה. משום-כך יש לענות! כל עוד בלבב פנימה וכל עוד נפש ההודי הומייה.
לענות נמלים במחבת זה הכיף שלי. לענות את הנמלים במחבת, כאשר הרוח רוחשת בשדות, כאשר הפריחה פוצחת במחול ברחובות, כאשר האביב בשער. אלא שאביב היום זה לא אביב של פעם, ואולי מעולם לא היה אביב. אביו היה מופיע בסופו של דבר ורואה את המחבת. הוא התבונן, קצת חשד, אך לא היו לו כל טענות, כי יש דברים שצריך להחזיק בפנים כשציפורים מצייצות. ומלבד זאת, הרי חייבים! לענות ולענות. חייבים! לפוצץ את הראשים; כי זה עושה פק פק באזניים, מן פק פק כזה, נעים!
(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)
