החום אותו חום והיובש רק מתחזק. השפתיים כבר כמעט ומתבקעות, ועכשיו כל זה שוב חוזר. ממש כמו אז כשהייתה לי אותה מק ישנה, גוררת את מכלית המים המזוהמים לביב השופכין. זו הייתה עבודה קשה, לעיתים פיזית, אך עיקר הקושי היה על האורך. דרכים ארוכות, משובשות ומאובקות. אורכו של מוט ההילוכים החורק והמצמד המרוחקים. לתפעולם נדרש שימוש בכוח רב ומתיחת הגוף. ואורך הזמן, זמן הנמשך באיטיות כה רבה, שאפילו מנועה האדיר של הסמיטריילר חסר בו די כוח להאיץ. אך הקשה והנוראה מכול היא הידיעה שלמסע אין סוף. הרי מחר בחשכת הליל יתחיל כל המסע הארור מההתחלה וכך גם בכל הלילות הנראים באופק אחריו.
באזורי הקידוח של מפעלי האבק המדבריים, חוצבות להן דרך אותן מכונות, מקררים אותן בנוזל מיוחד במהלך יום העבודה, אותו נוזל צהבהב ומזוהם. בלילה מפנה את נוזל הקירור המיכלית שלי ומובילה אותו אל בורות הספיגה אי שם במדבר. הלילות הללו חוזרים עכשיו, כששוב המים המעופשים נקווים במיכלית לעת ליל והמסע מוכרח להתחיל.
"המשאית" אני קורא לה, יוצאת לדרך.
חום לילות הקיץ המדבריים מבקע את השפתיים ומחנק האוויר הנושב מבחוץ, בחלוף השנים הפך מחנק פנימי. המנוע האדיר ישן ומיוזע, וכבר אינו מספק את הכוח שהיה בו, הולך ודועך ומאיים להיגמר ברטט לא סדיר. צוקי המדבר הסדוקים והנישאים נדמו כמו קירות המסדרון, תומכים במשאית שלא תיפול מהדרך וכך נמשכת הדרך ומשתרכת עד למעלה התלול והצר.
לפני מעלה הדרך המתפתל תמיד אני עוצר, יורד ומתיישב בצד הדרך על כסא העץ המתקפל למנוחה חיונית. המנוע מתקרר ונאגרים בו מעט כוחות חדשים. רק לאחר המנוחה אפשר לקום, לשוב אל הדרך ולטפס במעלה.
המעלה מתעקל ומתפתל והמשאית נאנקת תחת כובדה של המיכלית המלאה, המאיימת לגלוש עד כאב. כה קשה העלייה במעלה המתפתל ימין ושמאל שוב ושוב. המנוע המתרתח פולט רחשי יבבות וחריקה ורק במאמץ ניכר מצליחה המשאית לטפס ולצלוח את העיקול הימני האחרון. לאחריו העלייה מתמתנת ולבסוף הדרך מתיישרת וממשיכה לאיטה, לעבר האתר.
ואז בלב המישור הגדול ניתן להבחין בו מרחוק, בולט לאור הירח בצבעו הלבן - השער לביב השופכין. הנה היא הדלת אל החופש. כבר כאשר אני מבחין בה המשאית מתחילה להגיב ברעד כמו יודעת כי רגע הישועה קרב והרעד עוד מתחזק כאשר אני מגיע אל השער והוא נפתח. כמה משקל יורד מהמשאית עת מתרוקנת המיכלית מתכולתה המזוהמת.
כאשר מגיע רגע השחרור אין לתאר את התחושה ואת ההקלה. צמיגי המיכלית הסדוקים שלאורך ההובלה נמעכים מעט, נעמדים שוב זקופים, והמנוע המיושן חדל מרעדו כמו נושם אויר חדש. בשלב זה חלקו הקשה של המסע הסתיים.
כעת מסתובבים בזהירות לאחור וחוזרים את כל הדרך בחזרה.
ריקון הנוזל מהמיכלית גורם איפה למפלס הערנות לעלות וגם למשאית קל יותר לסחוב.
אף כי הדרך עדיין עוברת לאט, נעלמו המועקה והמשקל הרב והתנועה מתנהלת בקלות רבה יותר. הדבר ניכר במיוחד בירידות התלולות, שם יש מעט קושי בבלימה, גם כעת המנוע הנושא העיקרי בנטל, אך ניכר כי כעת יותר קל לו. הדרך מתמשכת לה חזרה והעייפות עולה. ואז אני מגביר ערנות כשאני נזכר בתכנית הרדיו של חצות מהתקופה ההיא. בין המחקרים הרבים היה אחד שהצביע על כך שעיקר תאונות ההרדמות קורות בקילומטרים האחרונים לפני היעד אליו מבקשים. ומחשבה כמו עולה במוחי מעצמה, האם ליעד הזה רציתי?
לכן בשלב הזה אני תמיד נוהג במשנה זהירות שלא אפול וייגרם חלילה נזק למשאית החלודה שלי ובשלב זה, הסופי של המסע, הייאוש מכרסם בי. כל לילה מעט יותר והדרך המתמשכת באה אל סיומה. אני מנקה את האבק מרגליי ומתיישב על המיטה.
ישנה הקלה מסוימת בישיבה על המיטה בסופו של כל מסע כזה, הקלה מוגבלת. היא נעכרת אל מול המחשבה על קשיי המסע שצופן לי ליל המחר וגם זה שלאחריו. המיכלית הרי תתמלא מאליה אם ארצה או לא, לרוקן אותה אני ורק אני יכול, וגם אם ירצה מישהו לעזור ולהקל מעט מהסבל, ייתפס הדבר אצלי כביזיון.
עברו כבר כמעט חמישה עשורים ומחציתם מאז אותם המסעות הליליים במק ההיא בערבה. הייתה זו היא שאפשרה לעלם הצעיר שהייתי לחסוך כדי לקנות את הבית הזה שבנייתו כל כך גרועה. אז, כשכוחי עוד עמד לי, הבנייה הרעה לא נראתה בעיני כצרה כה גדולה. בעיקר על כי לא צפיתי את הבאות. מאז גופי כבר עייף. חולשתו, חוסר יציבותו וחריקותיו מובילים אותי כאותה משאית ישנה בנסיעותיי הליליות בערבה.
ובלילות אלו של ערבות חיי אני שוב קם באמצע הלילה ויוצא לדרך איטית ומייגעת ויודע שגם בלילה הבא אצטרך למסע מייגע נוסף במשאית, קורא לגופי בשמה ובמסעותיי אלו בדרכים הארוכות שבביתי הישן, אני מקלל את האדריכל והמהנדס שהתקינו שירותים רק בקומה העליונה. הרי לקום אהיה חייב כי המסע הוא בלתי נמנע. שכן אחרי הכול, באמצע הלילה, רק אני יכול לרוקן את המיכלית.
(יהונתן כלפה, חבר בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר)
